אוי, כמה שהסרט הזה מתחיל טוב. שתי צעירות מנהלות שיחה על פורנו וגדלים של קונדומים, אלא שמתוך הדיאלוג עולה שהן בכלל מיסיונריות של הכנסייה המורמונית. כלומר, האחות בארנס (סופי תאצ'ר) והאחות פקסטון (קלואי איסט) מנהלות שיחה על תכנים שנחשבים מבחינתן טאבו, וחושפות בקעים בסיסיים בנאמנות הדתית שלהן. מיד לאחר מכן הן ניגשות למשימה הבאה בלו"ז המיסיונרי, ביקור בביתו של אחד מר ריד (יו גרנט), שהביע עניין בכנסייה שלהן ובכתביה. אלא שכבר בדקות הראשונות בביתו מבינות הצעירות שהאיש לא מחפש המרה דתית לעצמו - אלא להן.
זאת נקודת המוצא של "פחד אלוהים", סרטם של הבמאים-תסריטאים סקוט בק ובריאן וודס, שקנו את עולמם כשכתבו את "מקום שקט". ומוזר ככל שזה עשוי להישמע, הסרט הזה במיטבו כשהוא נשאר בדיוק באותה נקודה. כששתי צעירות שיותר מאמינות בדברים מאשר יודעות דברים מאותגרות בשיחה צפופה על ידי גבר מבוגר שהוא ההפך הגמור, ידען גדול וכופר מוחלט. ואם כבר מדברים, אז במקור זה נקרא "Heretic", כך שהתרגום בעייתי (כי איך אפשר לתרגם "כופר" לצירוף מילים שכולל את אלוהים) אך יצירתי (כי בכל זאת, "פחד אלוהים" זה אחלה שם לסרט אימה על אמונה).
איזה מין סרט נמצא בשיא האלמנט שלו דווקא כשהוא תקוע בניוטרל? ואיזה מין סרט אימה נמצא בשיא האפקטיביות שלו כשההתרחשות כולה היא שיחה? ובכן, התשובה היא סרט שמצטיין בדיאלוגים ושמידרדר כשהוא מכניס הילוך. ו"פחד אלוהים" באמת נותן חתיכת צלילה במובן הזה, מפני שבשליש-פלוס הראשונים שלו הוא מצליח לשכנע ששיחה מנומסת יכולה להיות אשכרה מקפיאת דם - ושלצד חמידות מאוסה ומבוכה מעושה, יו גרנט יודע לחלץ מעצמו גם הופעה מלחיצה. אם וודס ובק היו פשוט נשארים שם, היינו מקבלים סרט אימה מסוג חדש: קאמרי, על גבול התיאטרון במובן החיובי ביותר של העניין. אבל אז החבר'ה קמים מהספות.
ככל ש"פחד אלוהים" מתקדם, כך מתחילות לצוץ קלישאות הז'אנר. זה אומנם לא מגיע עד לרמה של הבהלות זולות - טוב, כמעט לא מגיע - אבל הייחוד של הפתיחה מדגיש את הבינוניות של המחצית השנייה ושל הישורת האחרונה. באותו עניין, וכמובן בלי ספוילרים, דבר אחד כן ייאמר לזכותו של הסרט לכל אורכו: הוא נשאר נאמן לבריף של עצמו, להחלטה לספר לנו סיפור על אמונה ועל מה שקורה לה כשהיא מאותגרת. במובן הזה, העובדה ש"שתי מיסיונריות פוגשות כופר" זו התחלה של סרט אימה ולא של בדיחה היא בהחלט נוצה בכובע של וודס ובק. כלומר, כמה סרטי אימה אמריקניים מנסים בכלל לצלול לעומק של נושאים כמו המקור ותקרת הזכוכית של האמונות שלנו? (נגיד, יש בהחלט דמיון מסוים בין הנושאים שמטופלים ב"פחד אלוהים" ואלו שטופלו ב"מרטירים" הבלתי נשכח, אלא שהאחרון היה סרט צרפתי-קנדי).
אני מניח שהעומק הנושאי הוא בדיוק מה שמשך את אנשי A24 לפרויקט הזה. הלוגו של המפיקה-מפיצה הכי מוערכת בתעשיית הסרטים הוא תו תקן עם קבלות, מ"ליידי בירד" ועד "הכל בכל מקום בבת אחת", אבל האמת המאכזבת היא ש"פחד אלוהים" הוא אחד הסרטים הפחות טובים בפורטפוליו שלה. אפילו בז'אנר הספציפי שלו הוא מוצלח פחות מ"תורשתי" ו"המכשפה" של A24. מצד שלישי, נחמד שבקולנוע האמריקאי עוד יש גוף שסרט אימה לא גרוע הוא אחת היציאות הפחות מוצלחות שלו.