הקולנוע אוהב סיפורים על אנשים שבאמצע החיים מגויסים כסוכנים חשאיים. לפעמים הם באים ממקומות אחרים לגמרי, כמו הנרקומנית שמגלמת אן פאריו ב"ניקיטה", או שהם ממילא בעסקי הביון ופתאום מוצאים את עצמם בחזית, כמו מליסה מקארתי ב"מרגלת". לפעמים הגיוס הוא לגוף שמרחיב את ההגדרה של סוכנות חשאית, כמו משטרת החייזרים שקוטפת את וויל סמית' ב"גברים בשחור", ולפעמים הסוכן בכלל לא יודע שהוא סוכן, כמו ב"השליח ממנצ'וריה" או (להבדיל) "זהות כפולה". לתוך הרשימה הארוכה הזאת זורקת עכשיו נטפליקס את "האיגוד" ("The Union"), שמציע טוויסט קטן ואפקטיבי על עלילת ה"פתאום מרגל": מה אם המגויס שלנו הוא מה שנקרא באמריקאית "ג'ו סיקספק", גבר כחול-צווארון שעבד עד לפני רגע באיזה מפעל?

מארק וולברג הוא מייק, שבאמת נראה כאילו תלשו אותו מתוך אחד השירים של ברוס ספרינגסטין (שאכן מככב בפסקול באורח הולם). כשאנחנו פוגשים את מייק הוא מבלה את מיטב זמנו עם החבר'ה בבר השכונתי ומתחזק מה שאריאל זילבר מכנה "סימפטיה לנשים מבוגרות", אם כי הסרט לא ממש מפתח את הזווית הקינקית והחמודה הזאת. בכל מקרה, לתוך החיים נטולי האמביציות של מייק נוחתת רוקסן (האלי ברי), פעם אהובתו בתיכון והיום האישה שמנסה לגייס אותו אל "האיגוד", ארגון חשאי בינלאומי שהאג'נדה שלו מזכירה קצת את זו של הקינגסמן (נו, מסדרת "קינגסמן", אגב סרטים על אנשים שמגויסים וכיו"ב). מייק אומר כן, עובר הכשרה מואצת, מכיר את הנפשות הפועלות באיגוד ואת הבוס שמגלם אהוב לבי ג'יי קיי סימונס, ויש לנו סרט.

באמת, יש לנו. למרות הרעיון המשומש, למרות שהבימוי של ג'וליאן פרינו - בדרך כלל איש טלוויזיה, עם רקורד של פרקים ב"המשרד", "סקס והעיר הגדולה" ו"הפמליה" - לא ממש ממריא. "האיגוד" פשוט עובד, בזכות הטון האקשני-קומי-רומנטי המדויק שמכתיב התסריט, ובזכות ההופעה של וולברג, שאשכרה נולד לתפקיד הזה. אין כאן בדיחות מהסוג שמצטטים אחר כך, אין איזה רגע אקשן בלתי נשכח או טוויסט מפיל לסת, אבל יש וייב טוב של סרט כיפי, אחלה יומית במונחים של ימי קדם. מנגד, האלי ברי. 

מאחורי ברי יש עבר מוכח של אקשן, מסדרת סרטי אקס-מן ועד "למות ביום אחר". היא כאילו ליהוק מתבקש, אבל הכתיבה לא נותנת לה הרבה לעבוד איתו, הכימיה שלה עם וולברג לא קיימת, ובעיקר לא ברור מה ניסו פרינו כבמאי וברי כשחקנית לעשות עם הדמות של רוקסן. למען האמת, נדמה שהאג'נדה נוגעת בכלל לשחקנית ולא לדמות, מין הוכחת יכולת לאמור "עדיין יש לה את זה". ואולי יש, אבל המאץ' המושלם של וולברג לסרט ואווירת הצ'יל הכללית רק מדגישים עד כמה ברי, אם לשאול ביטוי מעולם הכדורגל, לא מעורבת במהלך.

מפה לשם, עם יציאות סבירות כמו "הודעה אדומה" והברקות כמו "חילוץ", נטפליקס מצליחה לאזן את כישלונות האקשן המפוארים שלה - "לב של אבן" למשל, או "האיש האפור". עכשיו "האיגוד" מצטרף לרשימת האחלה יומיות שלה, וגם לרשימה (הארוכה בהרבה) של הסרטים שמוכיחים שאנחנו זקוקים למארק וולברג בחיינו. אם אתם מהנהנים עכשיו ופספסתם אותו כמו רוב האנושות, אני ממליץ לכם להשלים את "המרוץ לניצחון של ארתור" שיצא בתחילת השנה: וולברג, מרוץ הישרדות מטורלל בקוסטה ריקה, סיפור אמיתי על מה שאנשים יעשו בשביל כלב משוטט ולהפך. מה עוד אפשר לבקש.