"משפטו של טד בנדי": סרט מיותר לחלוטין

הייתי צריך להיוועץ בגוגל כדי לגלות ש"משפטו של טד בנדי" הוא עיבוד לספרה האוטוביוגרפי של  אליזבת קנדל, מי שהייתה זוגתו של בנדי. זה גם כי הספר נעלם מהמדפים ומהתודעה זמן קצר לאחר שיצא ב-1981, אבל בעיקר כי *בחיים* לא הייתי מנחש שזה מה שהבמאי ג'ו ברלינגר ניסה לעשות כאן. עכשיו, ייאמר מיד: סיפורו של רוצח סדרתי דרך נקודת מבטה של מי שנשארה איתו גם לאחר שנעצר ונאשם במעשים שהדעת והנייר אינם סובלים - זה לכל הפחות רעיון מעניין. אבל איפה זה ואיפה הביצוע.

אנחנו פוגשים את קנדל (לילי קולינס מ"הזדמנות שנייה") ואת בנדי (זאק אפרון) כשהם זוג בהתהוות. בעודה מבסוטית לגלות שהוא לא נבהל מהסטטוס שלה כאם חד-הורית, הוא נעצר בפעם הראשונה בחשד לחטיפה. כאן מתחילה סדרה של מעצרים, חקירות, הרשעות והימלטויות ממתקני מעצר - כולם דברים שהתרחשו במציאות - שבתחילה נראים לקנדל כעינוי דין ובהמשך מתחילים להצטבר לכדי מסה קריטית שאי אפשר להתעלם ממנה. עם הזמן נכנסת לתמונה גם אישה אחרת, קרול אן בון, שהכירה בעבר את בנדי וחזרה לחייו בשלב מתקדם של ההליכים המשפטיים נגדו. מה קורה בסוף נדמה לי שאתם יודעים.

החטא הקדמון של "טד בנדי" הוא הניסיון הביזארי - קבלו תיקון, הניסיון המעליב את האינטליגנציה - לנסוך בצופה סימני שאלה באשר לדמות של אפרון (שגם הפיק בפועל, ככל הנראה בניסיון להרחיב את המנעד הנתפס של עצמו כשחקן, ונאחל לו בהצלחה בניסיון הבא). כאילו, בואו: קוראים לו טד בנדי. אנחנו יודעים מי היה טד בנדי. אם נקנה כרטיסים לסרט החדש הזה שנטפליקס מפיצה בבתי הקולנוע, זה רק כי מעניין אותנו להבין את הגבר הכריזמטי, המשכיל והנאה שרצח לפחות 30 נשים בשנות ה-70. אבל ברלינגר? הוא מנסה לשכנע אותנו שהשאלה המעניינת היא אם האיש עשה את הדברים המיוחסים לו או שהוא קורבן תמים של מערכת החוק.

ברלינגר יודע שזאת לא באמת שאלה. יודע מצוין: לפני הסרט הנוכחי הוא יצר את המיני-סדרה התיעודית "שיחות עם רוצח", שנכנסה לראש של בנדי ולמעשה יצרה את ההייפ ששכנע את נטפליקס ללכת גם על סרט עלילתי. בכלל, לג'ו ברלינגר יש רקורד רציני של סרטי פשע אמיתי - צפו בהזדמנות ב"גן עדן אבוד", זאת יצירה בלתי נשכחת - אבל בקולנוע עלילתי הוא טירון, וזה ניכר בעשייה של "טד בנדי", ועוד יותר ממנה בבחירות הראשוניות, בפרמיס. 

אשמתו של בנדי מעולם לא הועמדה בספק. הוא חד-משמעית לא אחד מאותם מקרים שבהם דגימת די.אן.איי, נניח, חשפה פתאום חפות-שלאחר-הוצאה להורג - אבל זה לא מפריע לברלינגר לשחק אותה כאילו אין לדעת אם גיבור סרטו הוא נבל או קורבן. אני מניח שזה נובע מניסיון להיצמד למקור, שהוא כאמור זיכרונותיה של אישה שאכן האמינה בחפותו, אממה: אליזבת קנדל אינה נוכחת ברוב המוחלט של הסצנות ב"טד בנדי". כלומר, זה לא שגורמים לנו לתהות באשר לאשמתו של בנדי כי זה מה שעובר עליה; סתם מנסים לגרום לנו לתהות. שזה אידיוטי אסטרטגית, כי כבר אמרתי למה, והרבה יותר חמור מבחינה מוסרית. כאילו, ברצינות נטפליקס? בעלים וילדים של הקורבנות עדיין בחיים, ואתם מעלים סימני שאלה באשר לרוצח הוודאי והמורשע שלהם בשם מה - בניית מתח?

יש גם רידמפשנים מסוימים ב"טד בנדי". ברמת העשייה, את התסריט הנלעג והבימוי שזועק "סרט טלוויזיה" מאזנים במידת מה תפקידי משנה של ג'ון מלקוביץ' (בתפקיד השופט), ג'ים פרסטונס (התובע) ובעיקר היילי ג'ואל אוסמונט, שאני נוטה חיבה לגרסתו המבוגרת-דובית והוא מחזיר בתפקיד הסימפטי ביותר בסרט, בן זוגה של קנדל בימי הפוסט-בנדי שלה. ברמה המוסרית אפשר להזכיר את העובדה ש"טד בנדי" נמנע באופן כמעט מוחלט מהצגת אלימות גרפית. אפשר לדבר גם על רשימת קורבנותיו של הרוצח שמופיעה בכותרות הסיום, אבל בינינו, זה נראה יותר כמו ניסיון של נטפליקס להשתיק ביקורת מהסוג שהשמעתי לפני שתי פסקאות.

"משפטו של טד בנדי" אינו סרט רע כמו שהוא מיותר. הוא גם לא מקומם כמו שהוא מעורר השתאות. לאורך 110 דקות ישבתי וחשבתי מה לעזאזל מנסים לעשות כאן, ומשנוכחתי לגלות את התשובה אני שובר את הראש סביב השאלה למה ניסו לעשות את זה. כתבתי לא מעט בעבר על הבינוניות הפושה בהפקות המקור הקולנועיות של נטפליקס, ויש רק דבר אחד שבאמת ראוי לשבח בזו הנוכחית: היא הוציאה אותי מה זה צודק.

• ביקורת סרט
• נטפליקס