הדמות של ג'אר-ג'אר בינקס ב"מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום", הפסקול של אלן פרסונס פרוג'קט ל"ליידי נץ", הליהוק של סופיה קופולה ל"הסנדק 3": חוששני ש"למצוא את ריצ'רד" מצורף בזאת לרשימה הייחודית של סרטים שהחלטה רעה אחת פשוט הרגה אותם. הסרט, על בסיס סיפורה האמיתי של האישה שהתעקשה לאתר את מקום קבורתו של המלך ריצ'רד השלישי יותר מ-500 שנה לאחר מותו, היה *ככה* קרוב להיות טוב. אבל התסריטאים ג'ף פופ וסטיב קוגן (שגם הפיק ומשחק בתפקיד משנה) החליטו שדמותו של המלך המנוח תעלה באוב שוב ושוב לעיניה של האישה שהתאבססה עליו, ובמחי הבחירה האומללה הזו דרדרו את היצירה כולה אל גבול הבלתי נסבל.
באנגליה מכירים היטב את הסיפור הזה, כאן הייתי צריך לגגל: "הריקארדיאנז", או "אגודת ריצ'רד השלישי", טוענת כבר קרוב ל-100 שנים שריצ'רד השלישי לא היה המלך המפלצתי והספק-לגיטימי שתואר במחזה מאת שייקספיר, אלא שליט ראוי ונבון שהושחר בידי מתנגדיו. "למצוא את ריצ'רד", במקור "The Lost King", מספר על מה שקרה בתחילת העשור שעבר, כשאישה בשם פליפה לנגלי ניגשה אל האגודה עם הרעיון המטורלל-למשמע שהמלך קבור מתחת למגרש חניה בעיר לסטר. מציאת העצמות האבודות הייתה רק חלק מאג'נדה שעניינה להוכיח באותות ובמופתים שההיסטוריה שפטה את המלך המנוח לחומרה יתרה, כך שהאופרציה כולה זכתה להתנגדויות מאלף ואחד כיוונים וסיבות - משמרנות מדעית ועד סתם שמרנות.
"למצוא את ריצ'רד" מתקשה לספק מניעים מובנים להתאבססות של לנגלי. בתחילת הסרט אנחנו למדים שהיא לא מוערכת בעבודתה, ואולי זה מה שמחבר אותה למלך הלא מוערך בזמנו, אבל בואו, זה ממש קלוש. עוד בהתחלה אנחנו מגלים שלנגלי סובלת מתשישות כרונית, ושלא תמיד מאמינים לה שזאת תסמונת אמיתית, אז אולי יש לה אקסטרה רגישות להבדל שבין אמת ובדיה - אבל שוב, זה פשוט לא נשמע מספק. הסרט מבוסס על הספר שכתבה לנגלי האמיתית עם ההיסטוריון מייקל ג'ונס, אלא שמדובר בתיאור של ההרפתקה הארכיאולוגית-היסטורית ולא בדרמה אנושית; הפתרון התסריטאי הוא כאמור להציג את לנגלי כמי שיש לה איזה קשר מיסטי למלך המנוח, מערכת יחסים שמזכירה קצת את זו שמנהל הגיבור קלרנס וורלי עם אלביס פרסלי ב"רומן על אמת". אבל מה שעבד בקומדיית האקשן הנהדרת פרי עטו של קוונטין טרנטינו לא עובד בשיט במקרה דנן, מפני שהיחסים עם ריצ'רד מציגים את פליפה לנגלי כמטורללת, ובעיקר מייצרים עוד ועוד סצנות סרק מרגיזות וכמעט זהות.
סאלי הוקינס היא שחקנית נהדרת וליהוק מצוין - השבריריות הקשוחה או הקשיחות השברירית שלה משרתות להפליא את הדמות - אבל אפילו היא לא מצליחה לחפות על אי הבהירות בנוגע למניע, או להציל את הדיאלוגים המיותרים עם המלך ז"ל. דווקא היחסים של לנגלי עם בעלה לשעבר (קוגן) אחראים לכמה מהסצנות המוצלחות יותר, אלא שהאינטראקציה שלה עם רוב הגברים האחרים בסרט מתעקשת להתיש עם קלישאות של "הסגברה"/"האישה בעלת החזון שנדרסת בידי הגברים בעלי הממון". חלק מהגברים המדוברים איימו לתבוע את היוצרים והמפיקים בטענה לעיוות של דמויותיהם, אבל השאלה בעיניי אינה אם הם באמת שמוקים, אלא עד כמה זה מעניין. וזה לא, בכלל לא, כך ש"למצוא את ריצ'רד" נשאר תקוע באותה נקודה: זה סרט על אובססיה שלא מצליח לספק סיבות משכנעות לקיומה, ומשום מה גם לא מאמין שהיא מספיק מסקרנת בפני עצמה, אז הוא בודה תוספים מיותרים וכנראה לפחות מפריז בגובהם של המכשולים בדרך.
חבל, באמת חבל. אובססיה, לאו דווקא מנומקת, היא דלק לסרטים נפלאים כמו "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, "מיזרי" של רוב ריינר, "מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה ו"פיי" של דארן ארונופסקי. עברו אמנם 20 שנה מאז שסטיבן פרירס עשה סרט טוב באמת - זה היה "דברים יפים מלוכלכים" - אבל מבאס לראות את הבמאי של "יחסים מסוכנים" ו"זקוף ת'אוזן" חתום על סרט שיורה לעצמו ברגל בצורה כל כך מטופשת. כלומר, תחשבו על זה: אם ג'ף פופ וסטיב קוגן היו נחושים להציג את פליפה לנגלי כאישה שניצחה איזה אגף של הפטריארכיה, באיזה עולם משרתת אותם או את העלילה ההצגה שלה כבעלת אוב סהרורית שבסצנה הגרועה ביותר בסרט נתפסת על ידי אחד מילדיה כשהיא "מדברת אל עצמה"?
יש לומר, "למצוא את ריצ'רד" (להבדיל מ"לחפש את ריצ'רד" בבימוי ובכיכוב אל פצ'ינו, שהיה גרוע מסיבות שונות לחלוטין) אינו טוטאל לוס; אפשר בדוחק מסוים לקטלג אותו תחת "אפשר לראות". אבל משיתוף פעולה בין הבמאי של "יחסים מסוכנים" והכוכבת של "יסמין הכחולה" ציפיתי להרבה הרבה יותר.