סגור, פתוח, סגור

אם אני יודע משהו על משהו, אז רבים מהצופים שיתנו צ'אנס ל"בסגר" לא יגיעו לקו הסיום. צפייה ביתית היא ממילא חוויה רצופת הסחות והסתות לפרישה, מה גם שהאופי הדברני והקצב המדוד של הסרט הזה כמו אומרים לקראת נקודת האמצע "סע סע, אין מה לראות פה". אבל אני מפציר בכם להתעלם מהציונים כאן למעלה (חוץ משלי, שלי זה הנכון) ולהתמודד בגבורה עם נקודת השבירה, כי המערכה האחרונה של היצירה הזאת כל כך מבריקה - וקושרת כל כך יפה את כל הנושאים הגדולים ואת כל הדיבורים הקטנים מהמערכות הראשונות - שלעצור באמצע משול ללאכול רק את השוקולד של המילקי.

פקסטון (צ'יווטל אגיופור), לונדוני עם עבר פלילי ונפש של משורר, מאבד את זה בסגר הקורונה הראשון - וב"זה" אני מתכוון להכל. הפרנסה הלכה, אוטוטו הוא אנוס למכור את האופנוע שאהבה נפשו, לישון הוא לא מצליח, וחוץ מזה ברור שהיחסים שלו עם בת זוגו לינדה (אן האת'וויי) נמשכים רק מתוקף היותם תקועים כרגע ביחד בביתם בלונדון. וזה לא שאצלה המצב הרבה יותר טוב: פרנסה עדיין יש לה, אבל חלק מהג'וב הוא לפטר אנשים שזה לא מגיע להם, וחוץ מזה איפה היא ואיפה החלומות שפעם היו לה על חיים בצד הפרוע.

היה צפוי שהווייב והאסתטיקה המזוהים כל כך של המגפה - הרחובות הריקים, המונומנטים הנטושים, שיחות הזום - יבצעו חדירה מהירה אל הקולנוע. אבל "בסגר", במקור "Locked Down", הוא לא רק תקיעת דגל זריזה לאמור "עשינו סרט קורונה" אלא גם נגיעה נבונה בלב הצייטגייסט, במהות של מה שעובר על העולם. זה סרט על אנשים שהבידוד גורם להם גם להתחרפן, גם לבחון מחדש את חייהם ואת יחסיהם, גם לאפות לחם בבית כאילו שזה דבר הגיוני, ובסופו של דבר גם לנצל את הצירוף הסופר-ספציפי של נסיבות פיזיות ונפשיות שמייצר הסגר על כלל היבטיו.      

"בסגר" מוצג ומדובר כסרט שוד, וחבל - לא כי זה לא נכון, אלא כי זה נכון רק מנקודה מאוד מסוימת (שנמצאת עמוק מדי בתוך 118 הדקות בשביל לפרט בלי חשש להרוס), ונדמה לי שהציפייה לג'וב המובטח עושה עוול לשלב האקספוזיציה, מייצרת חוסר סבלנות מובנה כלפיה. אבל התסריט מאת סטיבן נייט טווה יפה וחכם ומצחיק את הנפשות הפועלות, את היחסים ביניהן, את אפקט הסגר ואת מה שיהפוך למניע לפעול כדי לנצל את המצב; הבמאי דאג לימן והעורך סער קליין (יליד ישראל, אגב) יכלו מן הסתם להדק את השלב שבו לא קורה כלום מלבד תקיעה בבית, אבל ראשית, מהו סגר אם לא כלום לאורך זמן. ושנית, זה רק כאילו כלום. אמרתי: לכל הדברים שנבנים כאן, מהזעם הנצבר של לינדה על התאגיד שמעסיק אותה ועד הריב הלא-נגמר של פקסון עם הגורל ועם העולם, יש פיי-אוף מדויק ומושלם בישורת האחרונה. ואין מצב, פשוט אין מצב שהיא הייתה כל כך מענגת אלמלא בישלו אותה לימן ונייט וקליין על אש קטנטנה.

אני מתעכב על קליין כי הקצב האיטי הוא חלק גדול מהאופי ומהקסם וגם מהאתגר של "בסגר", ועל נייט בזכות תסריט מבריק - אני כבר אימצתי את הצירוף "מפולת וידויים" - שמצטרף ליהלומי העבר שבכתר שלו, "דברים יפים מלוכלכים" המבריק שזיכה אותו באוסקר, "סימנים של כבוד" הגאוני שהיה צריך לזכות אותו בעוד אחד, ו"לוק" החד פעמי (שהיה צריך לזכות באוסקר את טום הארדי, אבל זה לא קשור עכשיו). לגבי דאג לימן, אני פשוט מת על הבמאי הזה. "זהות כפולה", הראשון והביי-פאר אלגנטי ביותר מבין סרטי ג'ייסון בורן; "סקס או אהבה", במקור "סווינגרס", מהסרטים המכוננים של הניינטיז; בשנים האחרונות "תוצרת אמריקה" ו"קצה המחר", שניים מהסרטים המהנים ביותר בפילמוגרפיה של טום קרוז. אפילו כשהוא בינוני - למשל ב"מר וגברת סמית" או ב"ג'אמפר" - יש לו יופי של פלואו קולנועי, חוש הומור וגרוב. אז הנה, לימן הביא עוד אחד, ואני כבר מבייץ לקראת סרטו הבא, המשך ל"קצה המחר".

"בסגר" מטבעו מאוד מבליט את שני הכוכבים שלו (בדגש על האת'וויי, שזו כבר הפעם השנייה בקריירה שלה שהיא גם מצחיקה אותי ממש וגם לא מעצבנת אותי בכלל), אבל יש בו גם שורה של הופעות אורח חמודות, כולן בשיחות זום - בן סטילר, דולה היל, בן קינגסלי, מינדי קלינג. זה חלק ממה שעושה אותו מאוד מדויק לזמנו, זה מעורר מחשבות על האפשרויות שהזום פותח בפני יוצרי סרטים, ואיכשהו זה מסכם את כל הקטע בהברקה שהביא לנו דאג לימן: סרט שאפשר היה לעשות רק בזמן הקורונה, על מאחורי הקלעים של שוד שיכול היה להתבצע רק בזמן הקורונה, אבל בעצם יצירה על השיט שקורה במערכות יחסים לאורך זמן. *כל* זמן.

"בסגר" זמין כעת לצפייה ב-HBO Max