שלושה שחקנים מרכזיים יש ב"חליסה", הדרמה בבימויה של סופי ארטוס ("עמק"), ושלושתם פשוט זורחים: נועה קולר בתפקיד שרה, אחות טיפת חלב בשכונה החיפאית שהעניקה לסרט את שמו; דנה ברקוביץ' בתפקיד אניה, אישה צעירה שאין לה אמצעים מינימליים לגדל את בתה התינוקת; ואנטולי בליי בתפקיד אנטון, שיפוצניק שהופך לנוכחות משמעותית בחייה של שרה ובמובן מסוים גם בחייה של אניה. ובעוד שעבודת המשחק המצוינת (ומאחוריה בימוי השחקנים המדויק) היא לבדה סיבה טובה לצפות ב"חליסה", שאר הדברים שמרכיבים את הסרט הקטן הזה לא ממש נדבקים. 

"חליסה" הוא לפני הכל הסיפור של שרה, שהיא סנדלרית שהולכת יחפה: תינוקות ופעוטות הם כל עולמה, אבל לה אין ילדים משלה. בתחילת הסרט היא יוצאת מגדרה כדי להגן על ילדיה של אישה בזנות עד לנקודה של סיכון עצמי, והצופים הערניים יכולים להסיק מזה מה תעשה שרה עבור ילדים משלה. והיא אכן נמצאת בטיפולי הפרייה, אבל הצופים הערניים יכולים גם לנחש שלא במקרה העמידה ארטוס את שרה מול אניה, זו שאלוהים נתן לה אגוזים אבל לא שיניים. 

כן, זה סרט צפוי. הוא גם עשוי בקצב איטי במכוון ויש בו מעט התפתחויות עלילתיות והרבה אווירה - ריאליסטית, נטורליסטית, דרמטית-על-אש-קטנה - כך שלתחושת ה"אוקיי, הבנו לאן זה הולך" נלווה גם איזה "נו" מתמשך. זה סרט של 100 דקות, אבל התחושה היא של יותר, אפילו הרבה יותר. זה לכאורה מתגלגל לפתחו של העורך, בועז ליאון, אבל האמת היא שזה נעוץ כאמור גם בתסריט, ואפילו בצילום הכתף עתיר הקלוז-אפים של מאי עבאדי גרבלר; לא מפני שעבודת המצלמה רעה, אלא מפני שהיא מתישה במצטבר. בכלל, פר סצנה אין לי כמעט שום טענות ל"חליסה". הבעיה כאן היא בשלם, לא בחלקיו.

נועה קולר: "פוריות זה נהיה כמו מגפה. זה נושא שהוא חלק מאיתנו וצריך לדבר עליו"

עדיין בענייני השלם, "חליסה" הוא אומנם סרט מאוד נשי - מאחורי המצלמה, מולה וגם במובן הנושאי - אבל נראה שהוא לא עונה להגדרה של פמיניסטי, או לפחות לא להגדרה העדכנית. אולי כגבר אני פסול לעדות בעניין הזה, אבל לי נדמה שהדמויות הנשיות כאן נמדדות אך ורק על פי אימהותן ובהקשר אליה; יותר מזה, ולמרות ההופעה הנהדרת של בליי, אנטון הוא דמות-פנטזיית-הצלה מובהקת. אני לא חושב שזה בהכרח לגנותה של ארטוס; בעשור האחרון הורגלנו לצפות מסרטים לקדם אג'נדות חברתיות ואחרות מהחיים האמיתיים, וכמבקר קולנוע - ועוד קודם כצופה, תכלס - אני לא חושב שסרטים צריכים להיות שיעורי חברה ו/או מגדר, או שהם מחויבים להתיישר לפי איזה קונצנזוס או בון-טון. אבל בהחלט הופתעתי לראות סרט בן זמננו שהדמות הנשית הראשית שלו מוצגת כמי שזקוקה (מילולית) לגבר שיתקן את הברז הדולף שלה, שמרגישה פגומה או חסרה מפני שהיא אינה אמא, וכל זה בתוך יצירה שלא רומזת לרגע שאולי בעצם זה סבבה לחיות גם ללא גבר ו/או צאצאים.

"חליסה" נע איפשהו בין "אפשר לראות" להמלצת צפייה בזכות המשחק; אני לא בטוח שהמסך הגדול הכרחי כאן, אבל לפחות סמנו לכם את סרטה של ארטוס להמשך הדרך. קולר, ברקוביץ' ובליי הם טריו ששווה את הזמן שלכם, בטח על הספה בבית.