לפני כל מילה אחרת בעניינו, "יופי מסוכן" מציג סצנות כל כך מגעילות שהוא לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה או קיבה בכלל. מצד אחד זה חבל, כי מי שהזוועות ימנעו ממנו לצפות בו (או יבריחו אותו באמצע) יפסיד סרט סוחף, מעורר מחשבה והתבוננות עצמית, ולטעמי גם מאוד מצחיק לפרקים. מצד שני, "יופי מסוכן" לא היה כל כך אפקטיבי אם הוא לא היה כזה מגעיל; אלה שני צדדים של אותו מטבע, ויש לי הרגשה שאצטרך להשתמש בביטוי הזה שוב לפני שהביקורת הזאת תסתיים.
הסרט שמבריח צופים וזוכה לשבחים: דמי מור מדברת בריאיון ל-mako על תפקיד חייה
דמי מור היא אליזבת ספארקל, כוכבת מזדקנת שפעם הייתה שחקנית הוליוודית מובילה ועכשיו חיה טוב כמגישת תוכנית כושר בטלוויזיה. כשהבוס שלה (דניס קוויד) מחליט שהגיע הזמן להחליף אותה באישה צעירה יותר, אליזבת מתפתה להצעה משונה שמתגלגלת לפתחה ושבגדול אומרת ככה: אם תזריקי לעצמך מנה קבועה של חומר מסתורי, הוא יגרום להופעת גרסה צעירה יותר שלך. הקאץ': מאותו רגע ואילך יחלקו הגרסאות את החיים כמו טבחים בצה"ל, שבוע-שבוע. אין החלפות, אין יוצאים מן הכלל. בלי לחשוב הרבה עוקבת אליזבת אחר הוראות היצרן המסתורי, וככה באה לעולם סו (מרגרט קוואלי). נו, עכשיו בואו נראה איך זה יעבוד להן.
אם סרטה של הבמאית קוראלי פארז'ה ("נקמה") מהדהד את "תמונתו של דוריאן גריי", הרומן מאת אוסקר ויילד על האיש שתמונתו מזדקנת במקומו, אז זה לא הדבר היחיד שהוא מהדהד. הצילום, העריכה ואפילו עריכת הסאונד שלו גנובים כולם מ"רקוויאם לחלום", והאופן שבו הוא מטפל בתהילה ובקנאה מזכיר מאוד סרט אחר של דארן ארונופסקי, "ברבור שחור". העלילה, האווירה - הן הכי דיוויד קרוננברג, הבמאי הראשון (ותכלס די האחרון) שהצליח להביא אל הקולנוע האומנותי את ה"בודי הורור", או "אימה גופנית" בתרגום מילולי. ב"יופי מסוכן" יש סצנות שלמות שכאילו לקוחות מסרטיו של קרוננברג ("הזבוב" לדוגמה בולטת), אבל פארז'ה עושה הרבה יותר מאשר לספר סיפור של קרוננברג באמצעות הקולנוע של ארונופסקי.
"יופי מסוכן" נראה בתחילתו כמו סאטירה על הוליווד בפרט ועל החברה האמריקאית בכלל. אבל ככל שהוא מתקדם, מתברר שלסרט הזה יש אג'נדה אחרת ולטעמי גם הרבה יותר מעניינת. הוא לא על "תעשיית הסרטים", הוא לא על "חברת השפע" - הוא על מערכת היחסים המעוותת, המטורללת והגרוטסקית שבין הנעורים לזקנה.
אוקיי, אז השחקנית שתוקפה פג מחפשת מעיין נעורים ומגלה שיש מחיר לניסיון לרמות את הטבע. זה לא מאוד מעניין, מה גם ש"יופי מסוכן" הוא סרט מדע בדיוני לא פחות משהוא סרט אימה, והפרדוקס הקבוע של המדע הבדיוני הוא החרדה שלו מפני אותו מדע שהוא בודה (תבדקו אותי; זה תופס בתשעה וחצי מכל עשרה סרטי מד"ב). אבל פארז'ה מעמידה כאן משוואה עמוקה יותר, כי הסרט שלה לא עוסק רק בפנטזיה על חזרה לנעורים. בלי להיכנס לספוילרים, הוא מציב משוואה מדויקת מאוד - וכאובה מאוד, ואירונית מאוד - בין הרתיעה של הנעורים מהזקנה והטינה של הזקנה כלפי הנעורים. שני צדדים של אותו מטבע.
"יופי מסוכן" הוא מסוג הסרטים שמאוד כיף לדבר עליהם אחרי שרואים אותם (כלומר, בהנחה שמעזים לראות אותם וששורדים אותם), ובהתאמה - הוא מהסרטים שמתסכל לכתוב עליהם לקהל שטרם צפה בהם. אבל כן אפשר לומר שהוא מעלה אלף ואחת שאלות על דימוי עצמי בכלל ועל דימוי גוף בפרט, ושאם רוצים, אז אפשר לראות בו בכלל משל על יחסי אם-בת. אם כבר מדברים, אני תפסתי את העניין כולו כמשל, אגדה, על גבול הבדיחה; לכן הוא לא היה לי קשה לצפייה אלא מהנה לצפייה. הרגשתי שפארז'ה בת ה-47 פוגעת בול בסך החרדות שלי כגבר בן 50, ועושה את זה דרך המראה התמיד-מעוותת של הסאטירה - כשהסאטירה היא עליי. עלינו. על חיים שלמים של חרדות מפני מה שיהיה איתנו בעוד איקס שנים, וחרטות על מה שהיינו לפני איקס שנים.
שמו המקורי של "יופי מסוכן" – נו, מה יהיה עם התרגומים האלה - הוא The Substance, שפירושו "החומר" אבל גם "התוכן" או "המהות". זה די חכם בעיניי, כי החומר שמניע את העלילה הוא אכן גם התוכן שלה וגם מהותו של הסרט. אפשר לראות בזה גם שם בהפוך-על-הפוך, כי כאילו אין שום "תוכן" ברצון להיות צעיר או יפה יותר, אבל האדם הוא יצור שמבלה את ימיו בידיעה שהם ספורים ושמנקודה מסוימת הם גם לא הכי יפים. קשה לבוא אליו בטענות על ההיאחזות בנעורים, קיצר. במובן הזה, "יופי מסוכן" הוא כנראה סרט הבודי-הורור המוצדק והמנומק ביותר שנעשה אי פעם - כי הוא לוקח את הפחד של כולנו מבגידת הגוף והופך אותו לאימה גרפית שהולכת ונעשית כל כך גרוטסקית, עד שזה מכריח אותנו לראות את האבסורד המובנה ברתיעה שלנו מהזדקנות. הרי זה טבעי כמו לידה, אז ממה בדיוק אנחנו נמלטים בצווחות?
דמי מור, בתפקיד חייה הבלתי מעורער, פשוט נהדרת. דניס קוויד מעולם לא היה כל כך משוחרר ו/או פסיכי, ומרגרט קוואלי ממשיכה להוכיח שבצדק היא נחשבת לאחת השחקניות המובילות בדורה. וקוראלי פארז'ה? אפשר להאשים אותה בכך שכמעט כל דבר בסרט שלה (וגם הסרט כולו) הוא קצת ארוך מדי וקצת אינטנסיבי מדי, אפשר לטעון שהיא עושה מיקס אנד מאץ' מסרטים שכבר ראינו - אבל היא גם מצליחה להגיד לנו משהו חדש ונבון על עצמנו. אם כבר לגנוב ממאסטרים, שככה זה ייגמר תמיד.