גבר בן 60 מגלה בוקר אחד שאשתו אשפזה את עצמה במוסד גמילה לשלושה חודשים נטולי מגע עם העולם החיצון, וחוץ מזה החליטה לעזוב אותו - בשורות שהיא מוסרת לו בשלוש דקות של שיחת טלפון. לזוג יש תאומים בני 9 שהוא יצטרך לטפל בהם עכשיו לבדו, וכל זה קורה כשהעסק שלו על סף קריסה. כדי להתמודד עם הכל פונה הגבר לעזרת בתו מנישואיו הראשונים ומגלה שיש בה טינה עצומה כלפי האב הנעדר שהוא היה, מה שיוצא עכשיו מול האב הנוכח שהוא הופך להיות והסב שהוא עומד להיות בזכותה. למנה אחרונה, אדם שנראה לגמרי אמין דופק אותו ברגע קריטי (שפרטים עליו יהיו ספוילר מרושע).
זה בגדול "להיות גודריץ'", סרט שנדמה לי שמידת ההנאה ממנו עומדת ביחס ישר לשאלה אחת: האם אנחנו מאמינים שאדם אחד יתמודד עם כל זה ולא יחווה אפילו רגע של כוס-אמק-העולם, לא יאשים את אשתו בדבר, ולא יתפוצץ אפילו בעקבות אותה בגידה של הדקה ה-90? אם התשובה היא שזה סביר בעיניכם, סביר שמאוד תיהנו. בעיניי זה לא, ולכן אני לא.
את הגיבור, אנדי גודריץ', מגלם מייקל קיטון בכל החן והאנרגיה האופייניים לו. את הבת הגדולה מגלמת מילה קוניס, שלאורך רובו של הסרט לא עושה שום דבר זכיר, אבל לקראת סופו משמיעה מונולוג שהוא בעיניי הרגע הטוב ביותר שלה ושל "להיות גודריץ'" - נאום תוכחה-אהבה נהדר של בת אל אביה. לזכותו של הסרט שכתבה וביימה היילי מאיירס שייר נזקפת גם מערכת יחסים חמודה שנרקמת בין הגיבור לבין הומו צעיר (מייקל יורי), שנמצא במצב משפחתי והורי דומה לשלו, וההופעות השובות של הילדים-שחקנים שמגלמים את התאומים. בכלל, כשבוחנים את זה פר מרכיב, קשה למצוא מילה רעה לומר על "גודריץ'". זה רק הסך-הכל שלא עובד.
זה מתחיל בול כמו "קרמר נגד קרמר", רק עם שני ילדים במקום אחד ועם אבא שנשוי לעבודתו כמנהל גלריה לאומנות במקום כמנהל פרסום. קיטון מגלם קלישאה של גבר קלולס ואב לא מעורב, אלא שבניגוד מוחלט לסיפור של האבא ב"קרמר" (זוכרים את דסטין הופמן צועק על בנו "אני שונא אותך בחזרה, חרא קטן?"), התהליך שעובר על גודריץ' מהרגע הראשון הוא של השלמה עם מצבו והסכמה לשנות את דרכיו. את כל דרכיו, לרבות סצנה בסדנת נשימה שנראית כמו בדיחה על חשבון כל הפרדס-חנה-כרכורים של העולם עד שמתברר שזה עוד חלק ממסע הקבלה של אנדי גודריץ', וזו קבלה של הכל. בצער מדי פעם, אבל לא בכעס ובלי רגע אחד של "מה איתי".
זה כל כך בולט שאין בכלל ספק שזו מדיניות - מאיירס שייר החליטה לעשות סרט על אדם שמשתנה כי זה מה שנדרש ממנו, בלי להילחם ובלי להתמרמר. מי שיקנה את זה יקבל בתמורה פיל-גוד-מובי מחמם לב לכל המשפחה; בשבילי זה היה פייק מוחלט, חביב בכוונותיו אבל לגמרי לא אמין. ופה ושם אפילו מרגיז. אם אשתך מסיימת את נישואיכם בטלפון, אם הביזנס שהקדשת לו את חייו קורס ואם אתה נאלץ להתמודד עם כל זה כשבעוד רגע תהיה סבא - אז הכעס מתבקש והמשבר בלתי נמנע.
אני בטוח שמאיירס שייר ביקשה לצייר גבר טוב לב, גבר ישן שמסתער על ההזדמנות להיות חדש, אבל מה שיצא לה זה מישהו שמנותק לחלוטין מעצמו. שהפעולות שלו הן סך כל הציפיות ממנו, שאם האני שלו מרים ראש אז הוא עצמו מוריד אותו מיד בחזרה. זאת גרסה מאוד לא מאיימת של גבריות וזה באמת מצטבר לכדי פיל-גוד-מובי - אם רק מתעלמים מזה שהגיבור הוא אדם נטול אופי ואגו באופן מוחלט. וסליחה על ההכללה, אבל אין גברים כאלה, וזה לא שמאיירס שייר יצרה דמות שזה כל הקטע שלה. להפך, הרי אמרנו שהאיש היה עד לפני רגע שקוע אך ורק בענייניו. מה פתאום שהוא יוותר על עצמו בלי קרב, בלי רמז לאנוכיות, בלי זעם? מה פתאום שימשכו פעמיים את הקרקע מתחת לרגליו והוא יהיה כזה "טוב, זה בטח באשמתי"?
"להיות גודריץ'" הוא בסך הכל סרט ראוי לצפייה. פה ושם מצחיק, פה ושם מרגש. אבל באמת של החיים הוא בולשיט מתנחמד.