בשבועות האחרונים עסקו אתרי התרבות והבידור בסיקור אינטנסיבי של המתרחש בקופות בתי הקולנוע, או ליתר דיוק של הלא-מתרחש. את עיקר תשומת הלב תפס ועדיין תופס הכישלון העצום של "ג'וקר: טירוף בשניים", ולא הרחק מאחור נמצא סיקור גורלו העגום של "מגלופוליס", שנכון לעכשיו צבר הכנסה של 11 מיליון דולר בעולם כולו מול תקציב משוער של 120 מיליון דולר - שיצא במלואו מהכיס של הבמאי-מפיק פרנסיס פורד קופולה. הדיבר הראשון של עסקי הסרטים הוא "לא תישא בעלויות מכספך הפרטי", והעובדה שקופולה עשה את זה בסרט שממילא ריסק את המוניטין שלו הופכת את העניין כולו למקבילה העיתונאית של צפייה בתאונת דרכים.
לסיקור שני הכישלונות המהדהדים, ובעיקר לתגובות אליהם ברשת, נלווית תחושה של שמחה לאיד. אפשר להבין למה: "מגלופוליס" זוכה ב-IMDb לציון גולשים של 5.0 מתוך 10, "טירוף בשניים" עומד על 5.3. אז הקהל המועט שטרח לצפות בסרטים האלה לא אהב אותם, אלא שהיחס לשניהם נמצא הרבה צפונית לגבול ה"לא נהניתי". "מגלופוליס" הוא יצירה כל כך משונה שהתגובות אליה הן כבר עניין לסיקור בפני עצמו; אותי הכי הצחיקה הגולשת ביילי, שצייצה: "אני אומרת את זה בכנות, ממעמקי לבי ובלי להיות בשום אופן משוחדת או עוינת: ?". סביב "טירוף בשניים" יש אנטי-באזז של כמעט הונאה צרכנית, גם מפני שקידום הסרט הסתיר את העובדה שמדובר במיוזיקל וגם מפני שעלילתו שומטת במובנים רבים את הקרקע מתחת לקודמו המצליח. התוצאה היא תגובת רשת אלימה כל כך שכבר יש דירוג של הממים שנוצרו על גלי השנאה לסרטו של טוד פיליפס.
על סמך הכותרות והתגובות, קופולה ופיליפס עשו סרטים שהגיע להם להיכשל קולוסאלית. אבל עכשיו, כששניהם סופרים את הדולרים האחרונים בטור ההכנסות שלהם, ראוי להעמיד שני דברים על דיוקם: ראשית, לא מדובר בשום אופן בכישלונות חסרי תקדים; "טירוף בשניים" נמצא כרגע במקום התשיעי ברשימת מפסידי הכסף הקולנועיים הגדולים אי פעם, וכשיפנה סופית את המסכים הוא לא צפוי להישאר בעשירייה הפותחת. "מגלופוליס" מצדו לא מופיע עדיין ברשימות הרלוונטיות, אבל אם נעריך באופן גס שהוא הפסיד 110 מיליון דולר, זה לא מכניס אותו אפילו לטופ 50. העניין השני שראוי להתעכב עליו הוא אותה שמחה לאיד, שהיא אומנם מובנת אבל מתעלמת מההקשר הרחב יותר של הדברים: הכישלון של שתי היצירות האלו הוא חדשות רעות למי ששנא אותן, אבל אוהב סרטים.
10 הכישלונות הקופתיים הגדולים בהיסטוריה
בסוגריים: סכום ההפסד המוערך, במיליוני דולרים, מותאם לאינפלציה. כמקובל, ההערכה הגבוהה ביותר היא הקובעת את המיקום ברשימה.
1. "ג'ון קרטר", 2012 (149-265)
2. "הפרש הבודד", 2013, דיסני (209-249)
3 "המארוולס", 2023 (237)
4. "הלוחם ה-13", 1999 (126-236)
5. "ערי טרף", 2018 (212)
6. "אי הפיראטים", 1995 (210)
7. "סינבאד: אגדת שבעת הימים", 2003 (207)
8. "עולם מוזר", 2022 (205)
9. "ג'וקר: טירוף בשניים", 2024 (125-200)
10. "באטלשיפ", 2012 (199)
פדיחה קופתית ושמה "האזרח קיין"
רשימת הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר אינה מדע מדויק. ככלל, האולפנים לא אוהבים לשחרר סכומים מדויקים - ולאו דווקא מפני שהם בעניין של לכסות על המבושים, אלא גם כי הוליווד נוטה ל"חשבונאות יצירתית" שמנסה להסתיר הכנסות ולנפח הפסדים לצורכי מיסוי ו/או שיפור עמדות בחוזים של חלוקת רווחים. עם זאת, הערכות שמבוססות על שקלול נתונים רשמיים וניתוח של גורמים בתעשייה בהחלט קיימות, וכך נוצרה רשימה של הפלופים הגדולים אי פעם שמקובלת בכל הפרסומים הרלוונטיים. בראשה המפוקפק ניצב "ג'ון קרטר", אופרת החלל הגנרית מ-2012; הסרט הופק בתקציב של כ-260 מיליון דולר, הכניס ברחבי העולם 284.1 מיליון דולר והפסיד בזמן אמת 112-120 מיליון דולר, שהם 149-265 מיליון דולר במונחים של היום, כלומר לאחר התאמה אינפלציונית.
זה נראה כמו טעות בחישוב, נכון? איך סרט שעלה 260 מיליון והכניס 284 הפסיד 120, נכון? אז זה בגלל שני משתנים קריטיים במשוואה: ראשית, התקציבים בכל הרשימות מהסוג הזה הם תקציבי הפקה שאינם כוללים עלויות שיווק והפצה - שמגיעות לעשרות ולעתים מאות מיליוני דולרים. שנית, האולפנים אינם גורפים כל דולר שהסרט מכניס, גם לא מחצית מזה: בעלי אולמות הקולנוע גורפים את הנתח שלהם, וכך גם חברות ההפצה (לכן בחישוב הגס המקובל, כדי שסרט ירוויח הוא צריך להכניס פי 2.5-3 מעלותו). ובנוגע להתאמה האינפלציונית, הרי שזו כמובן הדרך היחידה להשוות בין סרטים מהמאה שעברה לכאלה שיצאו ממש עכשיו.
אם כבר מדברים, אז הכישלון הטרי ביותר בטופ 10 של כל הזמנים הוא "המארוולס", גם הוא של דיסני: הסרט, שיצא בשנה שעברה, הופק ב-270 מיליון דולר והפסיד סכום שמוערך ב-237 מיליון. זה ממקם אותו שלישי ברשימה, מיד אחרי "הפרש הבודד" - זוכרים את הקטסטרופה עם ג'וני דפ מ-2013? - שהפסיד (שוב, במונחים של היום) 209-249 מיליון דולר. האולפן, לשם שינוי, היה דיסני.
כן, דיסני אוחזת בשלישייה הפותחת. בעצם ברביעייה, כי "הלוחם ה-13" הוא של "טאצ'סטון" שבבעלות דיסני. זה כאילו מנוגד למה שאנחנו יודעים על האולפן החזק ביותר בהוליווד, אבל זה חלק מהעניין עם כישלונות קופתיים: רבים מהם הם תולדה של השקעות עתק שממילא רק החברות החזקות ביותר יכולות להרשות לעצמן לסכן. ואם כבר מדברים, אז ההפסדים של "ג'וקר: טירוף בשניים" מוערכים נכון להשבוע ב-125-200 מיליון דולר, שכאמור מספיקים רק למקום התשיעי (כלומר, "רק" במרכאות. וחוץ מזה, המנעד העצום של 125-200 עוד עשוי להצטמצם אם וכאשר יגיעו מספרים מדויקים יותר מטעם וורנר).
אפרופו ההבדל בין ערך נתפס למציאות בשטח, לכישלונות קופתיים יש איכות מידבקת. אנשים שומעים שסרט הוא פלופ, או בהוליוודית "פצצה" (Bomb), ושומרים מרחק; אולפנים מבינים שיש להם לוזר בידיים ולוחצים על ברקס השיווק כדי לא להחמיר את המצב בטור ההוצאות, מה גם שחוזי הפצה בפלטפורמות אחרות, כיום בדגש על סטרימינג, יכולים להפוך כישלונות קופתיים להצלחות בטווח הארוך. אלא שסרטים רבים שאינם מוצאים קהל בזמן אמת הופכים לסיפורי הצלחה בהפצה ביתית וחלקם גדלים להיות סרטי פולחן של ממש - כדוגמת "בלייד ראנר", "הילדים של מחר", "דוני דארקו", "סקוט פילגרים" (די נו, אף אחד לא קורא לזה "האקסים של החברה שלי") ואפילו הסרט שסיים ראשון באינספור משאלי "הטוב בכל הזמנים": "האזרח קיין". במקרה שלו מדובר אומנם בתוצאת הוונדטה האישית של איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט, שמנע את קידומו של הסרט שנכתב בהשראת דמותו, אבל פלופ זה פלופ: עם צאתו ב-1941 הפסיד "האזרח קיין" 160 אלף דולר, שהם 3.5 מיליון דולר במונחי 2024. הוא נעשה רווחי רק כשהופץ מחדש.
ייאמר מיד, כמבקר קולנוע אני לא חושב שהכישלונות של 2024 יזכו בעתיד לאיזו עדנה. אני גם לא חושב שמגיע להם; את "מגלופוליס" שנאתי עד מאוד, "טירוף בשניים" השאיר אותי אדיש-מינוס. אבל לכישלונות שלהם נלווית משמעות אחרת לגמרי אם מביאים בחשבון את הדבר האחד שמשותף להם מלבד צילוק נפשם של הצופים: שני הסרטים נעשו על ידי במאים שאף אחד לא ישב להם על הראש.
שיגעון בריא
ברור למה פרנסיס פורד קופולה נהנה מחופש פעולה יצירתי מלא ב"מגלופוליס". הוא הבטיח את החירות הזאת כשמכר חלק מהיקב האולטרה-מצליח שלו והפך למקור המימון של עצמו. אבל גם פיליפס קיבל מוורנר קארט-בלאנש לעשות מה שבא לו עם סרט ההמשך של "ג'וקר", וזה כבר לגמרי לא מובן מאליו. כלומר, זה בכלל לא מובן מאליו *בימינו*.
כשמדברים עם עכברי קולנוע על כישלונות קופתיים, הסרט הראשון שעולה בשיחה הוא "שערי החופש". המערבון האווירתי של מייקל צ'ימינו מ-1980 נמצא כיום רק במקום ה-31 ברשימת הלוזרים של כל הזמנים, עם הפסדים של 150 מיליון דולר (שוב, דולר של היום). ועדיין, זה הסרט שהפך ממש לשם נרדף לפלופ קופתי - מפני שהוא הרג את האולפן שהפיק אותו, ובמובן מסוים גם את הקולנוע האמריקאי.
לגבי האולפן, זה עניין עובדתי. יונייטד ארטיסטס, שתמיד היה ייחודי בנוף ההוליוודי - בין השאר מפני שהוקם על ידי אומנים, בהם צ'רלי צ'פלין ומרי פיקפורד, ולא על ידי אנשי עסקים - נפל קורבן לכישלון של "שערי החופש". הוא נמכר, הפך לחלק מהמכונה של MGM ונגוז כאולפן עצמאי. בנוגע לקולנוע האמריקאי, כישלון היצירה המגלומנית של צ'ימינו סימן את סוף התקופה הקצרה, המטורללת והמפוארת שבה הבמאי היה המלך של הוליווד.
פעם כתבתי על זה כאן בהרחבה רבה, אז ממש בקצרה: שילוב של נסיבות כלכליות, חברתיות ותרבותיות יצר את מה שנקרא "ניו הוליווד", הגישה או הטרנד שבגדול אמרו "תנו לבמאים לעבוד". זה פתח את הדלת לכישרונות צעירים-דאז כמו סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה וגם פרנסיס פורד קופולה, אלא שהדלת הזאת נסגרה מהר מדי. 1967 עד 1980, אלו היה ימיה של "ניו הוליווד". מ"הבוגר" ו"בוני וקלייד" דרך "הסנדק" ו"מלתעות" ו"נהג מונית" - ועד "שערי החופש", שלמרבה האירוניה סגר את השער. מספרים שעם הקמת יונייטד ארטיסטס אמר אדולף צוקור מאולפני פרמאונט ש"המטורפים השתלטו על בית המשוגעים", קרי האומנים השתלטו על הביזנס. כלקח מ"שערי החופש" ומהנזקים שהסב לאותה יונייטד ארטיסטס עבר בית המשוגעים לניהולם של האנשים בחליפות, ותור הזהב של הוליווד נגמר.
"מגלופוליס" ו"ג'וקר: טירוף בשניים" אינם סרטים טובים, אבל הם בהחלט סרטים אמיצים. אין בהם שמץ של כניעה לרוח הזמן, רוח רעה של סרטים שהם מוצרים קלים לצריכה על ידי קהל רחב ככל האפשר. והכישלון הכפול הזה מבטיח שבטווח הנראה לעין, אף אחד בהוליווד לא יעלה בדעתו לתת שוב לבמאי את המושכות. וגם אם חופש אומנותי עלול להוביל לתוצאות קשות מנשוא כמו "מגלופוליס", היעדרו מבטיח את הדבר האחד בתרבות שהוא יותר גרוע מהגרוע: הבינוניות.
רבים משווים בין "טירוף בשניים" ל"אחד מהלב", המיוזיקל האווירתי של קופולה מ-1981 שהיה גם הוא אסון קופתי. זה מתבקש, בוודאי כשהכישלון של "טירוף בשניים" מוזכר כל העת בנשימה אחת עם סרטו החדש של קופולה, אבל יש כאן נקודה נוספת: "אחד מהלב", שחרג בטירוף מתקציבו וכשל בקופות, הוא כיום קלאסיקה לכל דבר. כן, הוא היה פרויקט מטורף לגמרי, אבל באומנות יש תמיד איזה יסוד של טירוף (בשניים, בשלושה או בהשד יודע כמה). מי שחוגגים כיום את הכישלונות של 2024 מתעלמים מכך שהם עלולים לייצג סוף לטירוף הנפלא הזה, שממילא כמעט ולא קיים בקולנוע האמריקאי בן זמננו.
"מלך הקומדיה", הסרט של מרטין סקורסזה שעלילתו היוותה השראה ל"ג'וקר" - שלא לומר, ש"ג'וקר" גנב ממנו בלי בושה - היה כישלון קופתי מוחץ עם צאתו ב-1982. הוא הופק ב-19 מיליון דולר והכניס רק 2 וחצי מיליון. זה הופך אותו לכותר נוסף ברשימה הארוכה של פלופים נפלאים, ואם יש לשורות שאתם קוראים עכשיו מסר, אז הנה הוא: הסרט שכולם מתעלמים ממנו היום עשוי להיות היצירה המשפיעה של מחר. כדי שזה ימשיך לקרות, האנשים שמנהלים את הוליווד חייבים לזכור מה אמר רובין וויליאמס ב"Off the Wall", הספיישל הבלתי נשכח שלו ב-HBO מ-1978: "אתה מקבל רק ניצוץ אחד קטן של שיגעון. אל תאבד אותו".