מכל הדברים הטובים ב"פינק ליידי", אולי הבולט מכל הוא האינטליגנציה הרגשית. זאת תכונה שנהוג לייחס לאנשים יותר מאשר לסרטים, אבל הסרט האינטליגנטי-רגשית הוא לדעתי בהחלט דבר קיים, גם אם די נדיר (טוב, מי ישמע כמה זה רווח אצל אנשים). תכלס, אם סרט מצליח ליצור תמהיל מדויק של מר-מתוק או מצחיק-עצוב, זה כנראה בזכות התכונה הזאת - שמתבטאת באפיון דמויות, בבניית עלילה וגם באופן שהנ"ל פוגשים את הצופים, כי אתה לא יכול להיות עצוב-מצחיק או מר-מתוק בלי להרגיש את הדופק הכפול של היצירה ושל הקהל. ו"פינק ליידי" הוא כל כך מר-מתוק-מצחיק-עצוב שלפני הכל מגיע לו פרס על איי.קיו רגשי.

בתי (נור פיבק) ולייזר (אורי בלופרב) הם זוג נשוי, הורים לשלושה ילדים בקהילה החרדית בירושלים. היחסים ביניהם נראים בריאים, אבל יום אחד צצות בתיבת הדואר שלהם תמונות שבהן נראה לייזר בסיטואציה אינטימית עם גבר, וההכחשות הרפות שלו רק דוחות קצת את ההבנה של בתי שהוא הומו שבילה את כל חייו - את כל חייהם - עמוק בארון. אז עכשיו הם גם קורבנות סחיטה וגם צריכים להתמודד עם שלל המשמעויות של הגילוי המאוחר הזה.

נקודת מבט יכולה להיות הדבר הכי משמעותי ביצירה, וזה לגמרי המקרה של "פינק ליידי", שקונה את עולמו - או לפחות קנה אותי - כי הוא מסופר ומתוסרט ומבוים מנקודת המבט של בתי. התסריטאית היא מינדי ארליך, יוצאת "חתונה ממבט ראשון" החרדית לשעבר, שהבהירה בראיונות שהאקס שלה הוא סטרייט, ושכל השאר מבוסס על ניסיונה וחוויותיה; זה כאילו הופך את עניין נקודת המבט ל"לא חוכמה", אבל באמת רק כאילו, כי הבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הנה אנחנו") היה עשוי להחליט לאזן את הדברים ואולי להפוך את "פינק ליידי" לסרט עם שני גיבורים, היא והוא. אבל ברגמן הבין בדיוק איפה נמצא הלב של היצירה, והוא לא ניסה לעשות סרט-על-הומו-חרדי-בארון, אלא סרט על אישה שמבינה יום אחד שהיא מעולם לא חוותה תשוקה של גבר.

אוקיי, ניסחתי את זה טיפה גורף. ברור שיש כאן גם נגיעה משמעותית בהתמודדות של לייזר. אבל ראשית, הדמות שלו היא בערך הדבר היחיד בסרט שלא עובד עד הסוף. יש בה משהו מעט גנרי, מה שנובע אולי מהקושי של תסריטאית בתחילת דרכה לכתוב גבר משכנע, ואולי מכך שכבר ראינו בהמון סרטים המון גברים בהמון ארונות. כך או כך, הכשל המסוים בבניית הדמות של לייזר אינו גורע כמעט כלום מחוויית הצפייה - גם כי זה אכן לא עליו, וגם כי מנגד ניצבת גלריה של דמויות נשיות כל כך ספציפיות ומדויקות שזה ממש מעורר השתאות. תחילה בתי עצמה, עם תפקיד פשוט עצום של פיבק, וממש באותה נשימה גם נטלי, האישה החילונית שנכנסת לחייה (גל מלכה), האמא המודאגת של בתי (שרה פון שוורצה) והאמא החמצמצה של לייזר (מיכל ויינברג). האינטראקציה בין הדמויות הנשיות ובין השחקניות, ללא יוצא ויוצאת מן הכלל, היא בדיוק המקום שבו האינטליגנציה הרגשית של "פינק ליידי" זורחת, עם רגעים מצחיקים-בקול-רם (אין, לשארית חיי אני מאמץ את "הגעת בהליקופטר?") ואחרים של כאב חשוף וקשה ומצמית.

לצד בניית הדמויות המופתית והמשחק המצוין של כולן, בעלילה יש כמה עניינים שלא נראים פתורים עד הסוף. למשל סיפור הסחיטה והדינמיקה סביבו, למשל האופן הקל-מדי שבו נטלי ובתי הופכות לבסטיז. אבל זה בשוליים, כי לארליך וברגמן יש מספיק אבקת קסם כדי לכסות על החורים. ואם כבר מדברים, אז הנה דבר ששווה להבהיר: "פינק ליידי" משתמש אומנם בסוד של לייזר בעיקר כמניע לגילוי העצמי של בתי, אבל הסרט עדיין שלח אותי הביתה עם מלאי של חמלה כלפי חרדים שהנטיות שלהם שונות ממה שהרבי אומר שמותר. ברגמן וארליך לא מתעלמים מזה או מזניחים את זה; להפך, הם מכים בנו עם זה בעודם מספרים סיפור אחר. סיפור על אישה שרוצה להרגיש אישה, ושהגבר שהיא אוהבת ושאוהב אותה לא יכול לתת לה את זה.

לכו לראות את "פינק ליידי", לכו במובן של אולם קולנוע. מגיע לסרט הזה שקהל יצחק ויבכה מולו.