הרבה מהדברים שנכתבו על "עיד", בין השאר כשזכה הקיץ בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, העלו על נס את היותו "הסרט הבדואי הראשון". לי יצא לצפות בו בלי שום מידע מוקדם - את מה שנכתב קראתי רק אחרי הצפייה - וחלק מהחוויה היה לנסות לפענח באיזו סביבה הסרט הזה מתרחש בעצם. ואני לא זוכר מתי בדיוק נפל האסימון ותפסתי שמדובר בפזורה, אבל אני כן זוכר שזה היה אחרי שהסרט איבד אותי. כלומר, לא שאיבדתי עניין, אלא שאיבדתי חיבור.
עיד (שאדי מרעי, "בית לחם") הוא פועל בניין שחבריו לעבודה מתנכרים אליו, ושהוריו מסדרים לו שידוך "בדל", עסקה שבה שני צאצאים של משפחה אחת מתחתנים עם שניים של משפחה אחרת; המשמעות במקרה של עיד הוא שהבחור בעצם נאלץ להתחתן עם צעירה בשם עביר (אנג'אם עלי חליל) רק כדי לאפשר את הנישואים של אחותו.
עיד הוא לא רק צעיר מתוסכל, אלא גם אומן מתוסכל. הוא חולם לעסוק בתיאטרון, הוא רוצה לכתוב. הוא גם מנהל יחסי סקייפ עם שחקנית נשואה, תושבת פריז, שמשמשת לו מנטורית ומוזה. ובשלב מסוים אנחנו מתחילים להבין שהוא כותב מחזה על תקיפה מינית שהוא עצמו עבר כילד, ושהתוקף היה גבר מעירו, רהט. זה הרבה מאוד דברים ללמוד על גיבור, וזאת בעיה בפני עצמה בסרט של 90 דקות, אלא שלדברים שמתגלים על עיד יש מכנה משותף נוסף: כולם מתקיימים בתוכו, בחיי הנפש והרוח שלו. הם לא מניעים את העלילה, לא מספקים לה אירועים מחוללים או מכוננים. אפילו היחסים עם הפריזאית הם מצב נתון כבר בתחילת הסרט. יש בהם אומנם התפתחות שמייצרת תנועה מסוימת, אבל בסופו של דבר ובסופה של יצירה, "עיד" הוא יותר תמונת מצב רגשי מאשר סיפור.
במסגרת המגבלות יש הרבה רגעים יפים בתסריט של יובל אהרוני ובבימוי של יוסף אבו-מדיעם. שניהם מבריקים כשהם מתארים את היחסים בין עיד ועביר, שבלי ספוילרים אפשר לומר שאינם מתנהלים כצפוי מנישואים כפויים; הכתיבה והבימוי נותנים גם מקסימום מרחב מחיה לטווח המשחק של מרעי, שזכה גם הוא בפרס בירושלים ובפרס אופיר, ושההופעה שלו היא מבחינתי החלק הזכיר ביותר ביצירה כולה. אבל כל זה הוא מין חוכמה שבדיעבד, רושם מצטבר שבא אחרי צפייה. בזמן אמת חוויתי גרף מאוד מובהק שהתחיל ב"וואלה מעניין", הצטנן ל"על מה הסרט הזה?" והתכנס לכדי "מעניין אבל לגמרי לא סוחף".
אני חושש ש"הסרט הבדואי הראשון" יהיה בסופו של דבר יותר פרט טריוויה מאשר אבן דרך בתולדות הקולנוע שלנו. כמבקר קולנוע שאמור לשפוט סרטים בזמן הווה, אני מפנה אתכם שורה וחצי למעלה: יש משהו מאוד מעניין בצעיר הבדואי הזה שהבעיות שלו יכולות להיות באותה מידה הבעיות של צעירה חרדית, אבל ההצצה אל סגנון החיים הזר וכל הרגעים היפים לא מצליחים להצטבר למשהו שיש לו גם אפקט רגשי, או מה שאורי קליין ז"ל נהג לכנות "תנופה". ותנופה - וואלה, הייתה סיבה טובה להתאבססות של אורי היקר על המילה הזה.