אחת החברות הטובות שלי צלצלה אליי ובקול שבור סיפרה: "גילו לי סרטן בגוף ואת לא רוצה לדעת איפה". כשהגעתי אליה הביתה, היא סיפרה לי שהרופא שבישר לה את הבשורה העצובה והאחיות שהיו במרפאה הרימו אותה נפשית אחרי ההודעה. הם לא שלחו אותה הביתה עד שהיא קיבלה מהם קצת כוח. ברגע אחד כל השמיים נפלו, כל החיים שלה נעצרו, כל החלומות התנפצו ורק הרופאים שעמדו מולה הפכו למוצא שלה.
חברה שלי היא לא היחידה. כל חולה במדינה צריך להגיד תודה מכל הלב על עבודתם המסורה של כל עובדי הרפואה - מהמאבטח בכניסה לבית החולים, דרך המנקה, המזכירה, האחיות עם הלב המסור וכמובן הרופאים והרופאות שלמדו והשקיעו במשך שנים בשביל הזכות והחובה להציל חיים.
השבוע - ולא בפעם הראשונה - הותקפו רופאים ואחיות בבית החולים הדסה הר הצופים ובמרכז הרפואי לגליל בנהריה על ידי בני משפחה שקיבלו את הבשורה הקשה על מות יקירם. אין ספק שמדובר ברגע הקשה ביותר בחיים, אבל אני שואלת, מה קורה פה??? לאן נעלם הקו האדום? איך יכול להיות שאנשי צוות רפואי סופגים מכות לאחר שעות, ימים ולילות שבהם הם מטפלים בנו???
בושה וחרפה! אני לא יודעת מה נסגר ולאן נגיע עם הטמפרמנט החם פה, עם הקללות, המכות, האיומים. אין גבול לאלימות, ממש בושה!!! דבר אחד ברור לי: יש לנו פה משטרה מעולה ורצינית ומי שאלים ישלם מחיר כבד, לא יוותרו לו.
הזיכרון שלנו קצר: כשאנחנו התחבאנו בבית עם מסכות בתקופת הקורונה, כל צוותי הרפואה עמדו בקו החזית בשבילנו. וגם לא בקורונה - מי מאיתנו לא היה חולה וחיכה בקול ענות חלושה שרופא יתפנה לבדוק אותו, שאחות תגיע למדוד לו חום, שמישהו רק ירגיע אותו עם "קח כדור, מחר יעבור לך".
אני קוראת מכאן לשר הבריאות ניצן הורוביץ: תן לרופאים שכר מכבד, תן להם תנאים מעולים, חבק אותם ושים עמדות שיטור, כי כולנו יודעים שבלעדיהם אנחנו חולים גמורים. ואתם הרופאים, אני רוצה לחבק אתכם, את האחיות ואת כל אנשי הרפואה, ולהודות לכם על פועלכם מבוקר ועד הבוקר שאחרי, בלי שינה ולפעמים בלי מינימום מנוחה, כדי להציל חיים.
והעיקר הבריאות… כי בלעדיה הלך עלינו.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל