לפני 20 שנה הגעתי למשרדה הקטן והחשוך של פרופסור ציפורה שפירא ברשת ב' של קול ישראל, וביקשתי ממנה בביטחון מינימלי: "אני רוצה ללמוד עברית ולדבר בצורה הרהוטה ביותר". היא הסתכלה עליי, סידרה את המשקפיים, חייכה והודיעה: "אז תתחילי מחר בבוקר".
למחרת יצאתי מבאר שבע בשש בבוקר והגעתי ראשונה לכיתה בתל אביב. היה לי רעב מטורף להצליח ומורה אחת שהאמינה בי. רעדתי ממנה' אבל אהבתי אותה מהרגע הראשון והערצתי את אופן ההתבטאות שלה. הלימודים היו קשים, קיבלתי קנס על כל טעות בעברית, ושאבתי לתוכי את ציפורה מורתי אהובתי עד לרגע כתיבת טור זה.
סיימתי את לימודי השפה בהצטיינות ונעזרתי בה בכל פעם שפתחתי מיקרופון. היא הייתה שם בשבילי בסבלנות בלתי נגמרת, וללא פשרות למקסימום מקצוענות. מסתבר שכל ילד וילדה בעולם הזה זקוקים למבוגר אחד שיאמין בהם. ציפורה האמינה בי ואני אוקיר לה תודה עד יומי האחרון.
ומי יאמין בילד שלנו? אני מספרת לכם על המורה שלי לעברית דווקא בטור סיכום שנה כי אני חוששת לעתיד ילדינו.
עברנו מלחמה, והמלחמה הגדולה עוד לפנינו. עברנו קורונה, והקורונה עוד פה להרבה זמן. עברנו שנתיים קשות בחינוך, ואני לא רואה אופק בהיר לילדינו. הרפואה זועקת לעזרה וכוח אדם נוסף, אנשים ומשפחות שלמות התרסקו כלכלית, הפקקים מתרבים משעה לשעה ועדיף לא לצאת מהבית. זה נשמע סיכום מבאס מאוד אבל זה המצב. אני חוששת.
אני נוסעת דרומה, צפונה ונהנית מהמדינה שלי, אבל לצערי הזניחו אותה שנים רבות בכל הרבדים. והאלימות??? אסור להעיר היום למישהו במעלית לשים מסכה כי לך תדע מי מתחת. אם מאמן מרביץ לספורטאית, בעל רוצח אישה, המגזר הערבי הוא מערב פרוע, אבנים עפות בכבישי הדרום, גינקולוג מטריד מטופלות, רב אונס וראש המוסד מתעסק בלב שלו במקום בלב של המדינה - לאן פנינו מועדות?
יש סיבה לחייך? יש בקטנה, כי אנחנו עדיין כאן חיים ונושמים, אבל בא לי להרגיש שיש עתיד לילדים שלי ושלכם.
הממשלה הזאת מאתגרת אותי, יש בה שקט ואנשים שבאים לעבוד ולא לעבודה, אני רוצה להאמין שיהיה שינוי, השאלה מתי. אומרים לי שאני רואה קצת עתידות, אני בנאדם אופטימי בדרך כלל, אבל כרגע קשה לי. Sorry.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל