לפני חודש שלחתי את שלושת הילדים למחנה קיץ אי שם בניו יורק הרחוקה והמושלמת, בידיעה שאני נשארת בבית ריק ובלי נשמה עד שהם יחזרו אליי. האמת? הימים הראשונים היו לי קשים בצורה יוצאת דופן, היו פעמים ששקלתי להזמין לעצמי אמבולנס ולהתמוטט רשמית כי הכאב והגעגועים אכלו אותי. הצלחתי להירגע ולנשום רק כי יש לי חברות מהממות שהן כל עולמי. בכינו ביחד והן הצליחו להרים אותי למען אמלי, אריאל ואייל.
רוב התגובות שקיבלתי היו איזה "כיף שהצלחת לשחרר כי בסוף כל הגוזלים יעזבו את הקן ואנחנו ההורים נישאר לבד ונתמודד עם החיים". זה טבעו של עולם.
הילדים שלי ועוד 2000 ילדים מרחבי מארצות הברית התכנסו לתוך מחנה קיץ אחד שמור ומגניב מאין כמוהו, עם מדריכים ומדריכות מושלמים. הלוואי שאני בתור ילדה הייתי יכולה להעביר שם קיץ אחד כי זאת חוויה לכל החיים. הרחק מהקורונה, לישון עם החברים בבקתה קולית, לאכול יחד, לנקות לבד את החדר, לעשות מלא מלא ספורט - משחייה ועד רכיבה על סוסים, להכיר תרבויות חדשות ובעיקר לצבור ידע עצום בשפה האנגלית וללמוד להסתדר רגע בלי אמא ואבא.
בשיחות הטלפון השתדלתי להישמע רגועה ומתגעגעת, אבל בכיתי כמו חתולה שלא מוצאת מנוחה. באחת השיחות אייל הקטן ביקש שיחת וידאו, אמרתי "ברוררר" ואז הוא שאל אותי "אמא, את בוכה?" אמרתי לו "מה פתאום גורי של אמא אהבת חיי" ואז הוא חייך ואמר לי: "תפסיקי לשקר אני רואהההההה ומכיר את העיניים שלך". מיד קראתי לפולה והילה להצטרף לשיחת וידאו והן העבירו את הכאב בשמחה ענקית וכולנו שרנו לו ואמרנו לו שהוא הגיבור שלנו.
אריאל זה הנחת של חיי; אפס דאגות שיהיה לי בריא, הוא שואל אותי איך עובר עליי השבוע. הוא דואג לי!!! אני ממוטטת מאהבה אליו. אמלי נולדה נסיכה וכל מילה שלה אני קופצת עד הירח וחוזרת בלי אוויר בריאות. היא מתבגרת, נהדרת ונהנית ובעיקר מפתחת אופי. תיכף היא חוגגת 12 ואתם יודעים מה זה עניינים עם בנות בגיל הזה…
יומיים לפני שאספנו את אייל הקטן כבר הייתי על סף התמוטטות, זהו, ספרתי שעות ודקות ושניות כי נגמר לי האוויר. הגענו למחנה, ראיתי באיזה מקום נדיר ומיוחד הילדים שלי נמצאים, ופתאום קלטתי את אייל מרחוק. לא יכולתי לגשת כי האמריקאים כמו אמריקה - הכל לפי הסדר ואין שכונה…
ואז הגיע תורו של אייל. רעד לי הגוף, הדמעות ירדו כמו ברז והידיים לא תפקדו לכמה רגעים. הוא רץ אלי ואני אליו והדמעות שלנו התערבבו יחד פנים בתוך פנים, והוא אמר לי "אמא את רואה, חבל הטבור שלנו לא נקרע ולא יקרע". התמוטטתי מגאווה!!! התחבקנו והתנשקנו שעות, נשמתי אותו והרחתי את התינוק שלי.
ואז הוא התחיל לדבר, בעברית, באנגלית פה ושם, וקלטתי. השפה וההתנהגות השתנו. הילד גדל לי בחודש! רגוע, סבלני, לא ביקש את האייפון, לא התלונן שהשמש יוצאת, למד לעמוד בתור ולהקשיב כשהאחר מדבר. מתקלח לבד וישן לבד… בקיצור, ילד מאושר ובוגר שכבר מדבר על הקיץ הבא! מה שאני לא הצלחתי בשמונה שנים, המחנה הצליח בחודש!!
מי שמכיר אותי יודע שאם אני אקבל דולר על כל פעם שהילדים שלי קוראים לי "אמא" - ואני עונה על 100 אחוז מהקריאות!! - אני אהיה מיליארדרית. אבל זה שווה, שיקראו לי כמה שהם רוצים. בשביל זה אני פה, הם קוראים ואני מתייצבת. עכשיו נשאר לי לחכות לאמלי ואריאל שביקשו להישאר עוד קצת כי כיף להם בטירוף. ברוך השם שיש לנו אפשרות לתת להם ליהנות ולחכות.
ומילה על גילי? איזה קול הוא... אני בוכה והוא מרגיע, אני רועדת והוא מסביר. הילדים שלנו זכו, הוא אבא מושלם ומשלים את אמא.
עוף גוזל חתוך את השמיים ואמא תמיד פה!
נשיקות,
אופירה
אמא של אמלי אריאל ואייל