תקשיבו לי טוב, התמונות שקיבלנו השבוע של החטופות עם שפתיים פצועות, עיניים מבוהלות, גוף עייף ופנים חיוורות ומפוחדות עובר פה בשקט יחסי - וזה מפרק לי את הנשמה. מי שלא מתאים לו מה שאני כותבת כאן מוזמן לעבור לטור אחר, כי אני מתכוונת לעבור שלב בכתיבה הפעם: הבנות החטופות שלנו נאנסות בשבי החמאס. שמעתם? כן, בדיוק ככה!

תפסיקו לכבס מילים, תפסיקו לחרטט אותנו עם הגדרות עדינות שלא מתקרבות למה שעוברות החטופות שלנו, בזמן שאנחנו כאן סופרים ימים והן עוברות התעללויות קשות. זהו זה, אי אפשר לשתוק יותר ולחפש מה לעשות יותר אצילי. לא יכול להיות ששרה נתניהו ישנה במיטה שלה עם חימום ופיג'מה נקייה והיא עוד מעזה לומר למשפחות החטופים לא לצאת לתקשורת - כשהבנות שלנו תחת הידיים הרעות של החמאס.

שמעתי וקראתי את כל העדויות של החטופות והחטופים שחזרו מהשבי של דאעש - כן, של דעאש - ואני חרדה שיחזרו לפה בנות עם בטן הריונית של חודש שמיני. מה הן יעשו אז? לב שבור, גוף שרוף, לב שנצרב לנצח ומחבל בבטן?! זה מה שחמאס רוצים: להכאיב לנו עד הסוף ולשרוף לנו את החיים. 

אני נזכרת בהוריו של גלעד שליט, שהחליטו שהגיע הזמן להפסיק להיות נחמדים. ותמי ארד, שהצטערה שלא עשתה יותר רעש במדינה. למה מחכים במדינה, בממשלה? בא לי לצרוח, תתעוררו כבר, זה יכול להיות כל אחד מאיתנו וזה אכן קורה - כי 136 חטופים שיושבים שם בקור מקפיא, ברוע ובאכזריות קשה, מתענים, נאנסים ונאנסות, הם חלק מהגוף שלנו. 

הפעם אני גם קוראת להורי החטופים שמתראיינים אצלנו בתקשורת, ובראשם למירב לשם גונן, אמא של רומי המתוקה והיפה שחטופה שם: את מוכנה להפסיק להיות חלק מפאנל ולחייך ולהסביר כאילו את פרשנית? הבת שלך חטופה. אני מסתכלת עליך מהסלון ואני רוצה לסמס לך, "תצרחי כבר, תהפכי שולחן, חלאס עם הנחמדות". לכי לראש הממשלה ובמקום ללחוץ את ידו בפגישות, לחייך ולהגיד תודה, תצרחי, תבכי, תתמוטטי מולו שככה זה לא יכול להימשך! אני מצטערת, 100 ימים והעולם שותק ואולי מכחיש, והגיע הזמן לצרוח עד שתצא הנשמה כי אני חוששת מעוד יום ועוד יום. לא רואה אור בקצה המנהרה במצב הזה.

אני לוקחת רגע אוויר, ושלוש סוכריות רסקיו, ועוברת למשפט עצוב ברמה האישית: השבוע מצאתי את הכלב המתוק שלנו, מסי, מת במיטה המתוקה שלו - מתחת לשמיכה הצהובה שסרגתי לו - ובכיתי יחד עם משפחתנו ללא הפסקה. מסי הכלב היה התינוק שלנו במשך 10 שנים והשאיר אותנו כאלה שבורים, הוא ליווה אותנו במלחמה וצפה איתנו בחדשות כאילו הבין מה נאמר. חיבק וליטף ונתן אהבה ולא נשכח אותו לעולם.

מסי שלנו, אתה חלק מהלב שלנו לנצח.

אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל