השבוע, אחרי הרבה כאבי בטן ומחשבות אין סופיות, שלחתי את שלושת ילדיי לסאמר סקול בארצות הברית. היה מאוד לא פשוט לקבל כזאת החלטה: לשחרר או לא לשחרר? להיפרד מהם לכל כך הרבה זמן? הם יסתדרו? לא יסתדרו? מה יקרה אם אייל הקטן פתאום יבכה וירצה אמא? מה אני אומר לאריאל אם יירדו לו דמעות בערב שבת שאהוב עליו בחיק המשפחה? מה אני עונה לאמלי שפתאום אומרת שהיא תתגעגע בטירוף?

ואז חזרתי לאלבום התמונות של הקיץ שעבר. אמרתי לעצמי: זהווווווו, לא מעבירה אותם עוד קיץ מול המסכים, רובצים בחדר בגלל עוד סגר שתוקף אותנו. הקורונה מסרבת להיפרד מהחיים שלנו ואני כבר רואה את הוורייאנט ההודי מגיע אלינו כמו צונאמי!!!

אז אמרתי: אני אנשום, הם יהנו, אני אתגעגע, הם יקבלו עצמאות ויכירו תרבויות חדשות וחברים חדשים. המקום המדהים אליו הם טסו סגור ומאובטח מקסימום, בן פורת יוסף, עם מדריכות ומדריכים מיוחדים וסבלנים, ספורט, תחרויות, כיף אדיר ובסוף אמא ואבא שמחכים בזרועות פתוחות.

ההכנות לטיסה לקחו לנו חודשיים. כן כן, חודשיים, ולא בגלל הרשימה הארוכה והמפורטת של כל מה שילד וילדה צריכים מחוץ לבית. עזבו רגע את המזוודה. אני מדברת בעיקר על השיחות האישיות בלילה עם כל אחד מהם במיטה, על החיזוקים. וכנראה שזה עבד.

"אמא תנוחי, אני טסה ליהנות ואני אשמור על האחים שלי", אמלי בת ה-11 הפתיעה אותי, "הכי כיף בסאמר סקול". ואריאל בן ה-10, הנחת של חיי, כזה ילד טוב, אמר: "אמא בלי הוראות, אני כבר בוגר".

ואייל אייל אייל איללללללל, הגור שלי בן 8. כמה דמעות נשפכו… לא האמנתי שהוא יבקש להצטרף לאחים שלו: "אימוש, אני לא מודאג, אם אני ארצה אותך את תבואי אליי בשחייה, אני מכיר אותך". חיים של אמא, אני לא יודעת לשחות אבל הוא מכיר אותי כל כך.

אבל תגידו רגע, מה עושים עם החיסון לילדים? אמלי שלי תחגוג בעזרת השם 12 בחודש אוגוסט, כשהיא תחזור נצטרך לקבל החלטה אם לחסן או לא. בתחושה שלי הכיוון הוא לחסן ולשמור על הילדה שלנו מפני הקורונה. הנה, אנחנו המבוגרים התחסנו ואנחנו פה בריאים ושלמים. אז מאיפה הפחד נובע? כל אחד ושיקוליו הוא, אבל כדאי לחשוב בהיגיון מה יקרה אם לא נחסן את הילדים. יכול להיות כאן גיהנום!!!

בא לי לשמוע אתכם הפעם הורים אהובים, תענו לי בסקר לשאלה אחת פשוטה:

האם אתם תחסנו או לא את הילדים שלכם?


אוהבת וכבר מתגעגעת

אופירה,

אמא של אמלי אריאל ואייל