יום רביעי, 18:00, כל המדינה מחכה לסרטון הקשה של התצפיתניות החטופות - כן, אותו סרטון ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' סירב לראות כי הוא לא יצליח לישון בלילה. ואכן, מעט מאוד שרים הצליחו לצפות בסרטון של שלוש דקות מתוך 13 דקות של זוועת עולם.
מאז 7 באוקטובר נמנעתי מלראות את הסרטונים הקשים שרצו חופשי ברשתות החברתיות, כי הלב לא נותן והעין מסרבת להאמין לרוע שהחטופים והחטופות עוברים. אבל הפעם אמרתי, אני צופה. אני לא אמנע מעצמי את הכאב שההורים של החטופות עוברים, כי אם הם כואבים אז כולנו כואבים. ואלוהים אדירים, מה הן עוברות שם. הפחד בעיניים שלהן גמר אותי, הרגשתי את הזוועות שהן עוברות בעזה וההורים שלהם כאן אצלנו.
דניאלה, נעמה, לירי, קרינה ואגם ישבו חבולות ואזוקות לצד גופות של חברותיהן, שנרצחו מול עיניהן, כשהן מופקרות שעות על גבי שעות בתוך מוצב צה"ל שאמור להיות קודש הקודשים לחיילים. הדם על הפנים, וכמעט בכל מקום נזל באין מפריע כשהמחבלים מעשנים, מתפללים ומאיימים לאנוס ולרצוח אותן. הן בקושי בנות 19, כמה כוחות עוד יש להן?
בא לי לצרוח כל כך חזק - שחררו אותם כבר! אבל אף אחד לא שומע, ממש ככה. אף אחד לא שומע, לא בממשלה שלנו ולא בעולם. איך הן מחזיקות מעמד? מה עובר עליהן דקה דקה? הן מאמינות שמנסים לשחרר אותן או שהן איבדו תקווה?
אני לא מצליחה להבין לשנייה את מי שמעז לצעוק על הורי החטופים, או חלילה להתנגח בהם. כזה ביזיון לא היה מאז תולדות המדינה. אני מודה, הייתי בטוחה שתוך שבוע כולם יחזרו הביתה, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. משפחות החטופים מפגינות, צועקות, זועקות ומתחננות שיחזירו להן את הילדים - אבל אין עם מי לדבר. ובואו נהיה הגונים, זו לא רק הממשלה. זה גם הרוצח סינוואר, יימח שמו ושם זכרו.
אסור להרים ידיים, אסור לוותר, אסור להתרגל ואסור לחזור לשגרה עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. כרגע, ראש הממשלה עסוק בהחלטת האג להוציא נגדו ונגד שר הביטחון צווי מעצר. החלטה אומללה: רצחו לנו את הילדים, את ההורים, שרפו ואנסו וחטפו וישראל אשמה - על זה נאמר שיא השיאים.
אני בטוחה שהפחדן סינוואר, שמתחבא כמו עכבר במחילות, מחייך להנאתו. אבל בוא, אם ראיסי התרסק, אתה הבא בתור. לא לעולם חוסן.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל