אני לא אשכח לעולם בילוי לילי עם חברים במסעדה, לידנו ישבו זוג מאוהבות שהתנשקו. החברה שישבה לידי עיקמה פנים ואמרה שזה לא מתאים בכלל שלסביות מתנשקות במקום ציבורי, שזה מעצבן ומרגיז. כששאלתי אותה "למה לך ולבעלך מותר להתנשק במסעדה ולזוג לסביות אסור?", היא לא דיברה איתי חודשיים. היום היא מבינה כמה היא טעתה ומתביישת בהערות שלה.

החודש מציינים בעולם את חודש הגאווה הבינלאומי, ואני צפיתי בפרק אחד מתוך שלושה של סדרת הדוקו המצוינת של גל אוחובסקי, "המהפכה הגאה" והבנתי מיד שהסדרה התבשלה מהנשמה הטובה שלו. איזו דרך ארוכה וכואבת עשתה הקהילה וכל מי שיצא מהארון עד לרגע זה, והדרך מסתבר עוד ארוכה.

יש לי מלא חברים וחברות מהקהילה ואני מתה עליהם ומתחברת לחיים שלהם ובעיקר לאתגרים שכל החברה שלנו חווה בשנים האחרונות. אין ספק שמדינת ישראל עברה שינוי ומחבקת את הקהילה הגאה, אבל לצערי יש עוד אלפי ילדים וילדות שמתים לצאת מהארון וחוששים מהתגובות הקשות שהם עלולים לספוג כשיגלו על זהותם המינית.

מה שכן, אני שומעת לא מעט טענות שבית מזרחי לא יקבל ילד הומו. אז הנה אני פה כדי להגיד לכם שזה שטויות במיץ עגבניות! הכל תלוי באישיות של ההורים ולא בהיותם אשכנזים או מזרחים. אני מכירה מלא חבר'ה צעירים שיצאו מהארון, וגם אם התגובה הראשונית של הבית הייתה הלם ובושה, אחרי תקופה קצרה ביותר היחסים חזרו למסלולם הרגיל.

למה קשה לחלקים מאיתנו לקבל את האחר? למה אין חינוך מינימלי בבית הספר לקבל את כולם שווה בין שווים? למה חברות שלי צריכות לחשוש להתחתן? למה חברים שלי צריכים לשלם מאות אלפי דולרים כדי להביא לעולם ילד משותף? מלא שאלות בלי תשובות! מי היה מאמין שבשנת 2020 נצטרך להסביר לילדים שלנו לקבל את האחר במקום שזה יהיה ברור מאליו מבטן ולידה, מגן חובה ועד כיתה י"ב! למה? כי זה עניין אנושי ומסתבר שאנושיות לא מלמדים בבית ספר. הכל שבלוני עוד מימי הביניים.

לפני כשנתיים הגיע אליי הביתה חבר מוכר מהקהילה לארוחת שבת. במהלך כל הארוחה הילדים שלי, בניגוד גמור לאופיים השובב והשמח, לא הוציאו מילה. דממה. כשהחבר ובן זוגו הלכו הם ניגשו אליי ושאלו בסקרנות מטורפת: "אמא, זה בן או בת? כי הוא נראה בן אבל מדבר כמו בת, תסבירי לנו". אריאל שלי, הרגיש והחכם כל כך, סיכם: "שיחיה איך שבא לו, העיקר שכיף לו בלב". ירדו לי דמעות מהמשפט הזה כי הרגשתי שגילי ואני חינכנו נכון.

מעניין אותי מה יעשה שר החינוך החדש של ישראל, יואב גלנט, במשרד החשוב שהוא עומד בראשו. האם הוא ישאיר חותם ויתחיל מהנושא הכי פשוט אבל מתברר שגם הכי כואב: לקבל את האחר, השונה ולא הדומה?

גדלתי בדימונה ולמדתי בבית ספר הדתי "אפלמן", צברתי שם מאות חוויות, ותמיד שאלתי את עצמי למה אף פעם לא טרחו ללמד אותנו על החיים עצמם. גם היום, בשנת 2020, אני עוברת על מערכת השעות של הילדים שלי ערב ערב ולא מוצאת שום דבר ששולח אותם לחיים האמיתיים, לאתגרים שמצפים להם מהיום שהם מסיימים 12 שנות לימוד. נכון, אנגלית, חשבון ושפה רהוטה הם כלים חשובים לחיים, אבל מה עם החיים עצמם? מה עם ההתמודדות עם כל כך הרבה בעיות ונושאים בלי פתרון והכוונה מדויקת?

בזמן שאני כותבת את הטור האישי שלי, אמריקה בוערת. ג'ורג' פלויד נחנק למוות על יד שוטר לבן וכל ארצות הברית גועשת ושבורה. כואב מאוד ששחורים עדיין נחשבים נחותים באמריקה, חשבתי שברק אובמה שינה משהו בתפיסה כשנבחר לנשיא השחור הראשון אבל מתברר שלא.

מצד שני, עם כל האהבה שלי לאנושות ולכל אדם באשר הוא, אני לא מקבלת בשום צורה את ההתנהגות הגסה והברוטלית של המפגינים האמריקאים שבוזזים, שוברים, הורסים וגונבים בזמן ההפגנות, מנצלים את מותו של ג'ורג' פלויד לרעה. הבנו את הכאב, המסר עבר בצורה החדה ביותר, דונלד טראמפ קח פיקוד כי אמריקה נשרפת!

אני כל כך שונאת גזענות!!! מי כמוני יודעת מהי גזענות... כמה קשה היה להכיל אותי ולקבל אותי בתחילת הדרך, אלוהים ישמור מה עברתי, מישהי אחרת הייתה מתמוטטת מזמן. אבל תודה לאל אני עשויה מחומרים אחרים, את העור שלי אפשר לחפש בחוות פילים.

אז הומו? סטרייט? שחור? לבן? מזרחי? אשכנזי? שחררו כבר, כולנו אותו דבר, כי מעפר באת ואל עפר תשוב. בסוף כולנו נכנס לקבר 1.80, לא משנה את מי אנחנו אוהבים, מה הצבע שלנו וכמה כסף יש לנו בבנק.

אופירה,

אמא של אמלי, אריאל ואייל.