לפני שבוע חניתי בחניון מוכר בתל אביב. לחניה הצמודה נכנס רכב שבו נהג איש מבוגר מאוד. כשהוא יצא מן הרכב, בלט לי מאוד האקדח שהוא נשא על המכנסיים ולא התאפקתי: "למה אקדח באמצע היום?" שאלתי אותו. "אומרים שבצפון קוריאה מפחיד", הוא ענה מיד, "פה מפחיד יותר! אני רוצה לשמור על עצמי למען הנכדים שלי".
התייבשתי. אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך לא בטוחה במדינה שלי כפי שאני מרגישה בכביש בחודשיים האחרונים. תגידו, גם אתם מתחילים לנעול דלתות ולסגור את המכונית הרמטית בזמן האחרון?
בגיל 22, אחרי שחרורי מהצבא, הוצאתי לראשונה רישיון נהיגה והתרגשתי בטירוף כשעברתי תאוריה ראשונה וטסט ראשון. רישיון הנהיגה שלי תפס מקום של כבוד בארנק שלי ולא העזתי להוציא אותו מחשש שילך לאיבוד. ממש ככה, יותר מיהלום שלא היה לי אז…
אממה, רישיון יש, רכב אין. בפעם הראשונה שרכשתי לי מכונית כסופה קטנה ומקסימה, הרגשתי שאני מרחפת וששום דבר לא יכול לפגוע בי בתוך המכונית שלי. כנראה שראיתי יותר מידי סרטים בדיונים…. נכנסתי לכביש והרגשתי שזו מלחמה בפני עצמה! אני יכולה להיות הנהגת הכי זהירה ביקום ופתאום משום מקום יכול להופיע נהג שיכור, נהגת שעברה באדום, משאית במהירות מטורפת וכל החיים יכולים להשתנות.
אבל אלו בעיות הקיימות בכבישים בכל העולם. בחודשים האחרונים נוספה כאן לסכנות בכביש גם אלימות קשה! כזאת שלא צפינו אפילו בסרטים הכי שחורים שלנו. כל ויכוח בכביש עלול להסתיים בטיפול נמרץ או בבית קברות. פרשת האלימות עם הקסדה והמכות הנמרצות לא יוצאת לי מהראש, כמות האיומים בכבישים בין הנהגים חוצה כל דמיון. ביקשתי מכל מי שאני מכירה לא לריב על הכביש ואני מבקשת גם מכם.
הישמרו לנפשותיכם, סגרו דלתות, תנהגו בזהירות ואם עקפו אתכם בפקק, חתכו אתכם בנתיב, תפסו לכם חניה, לא משנה מה - תבליגו ומקסימום תגיעו חמש דקות מאוחר יותר, אבל לפחות תישארו שלמים ובחיים. אתם אף פעם לא יודעים מי ייצא מולכם מהאוטו הבא ועם איזה חפץ הוא יבוא לריב איתכם.
אני מקווה שלא הלחצתי מדי, ואני בעיקר מקווה שתקום פה משטרה שתעשה סדר כי נדמה שיש אנשים שלקחו את החוק לידיים וזה מפחיד.
מקווה שהמסר ברור.
אופירה,
אמא של אמלי אריאל ואייל