חזרנו לזום. חזרנו לבתים, הוצאנו שוב את משחקי הקופסה, רק הפעם זה הרבה יותר קשה ויותר סגור. השבוע שאלתי חברה טובה אם לפי דעתה הגיע סוף העולם. היא לא הבינה אם אני צינית או רצינית. בינינו, מי יודע מה יהיה מחר? אם יש לכם יכולת להחזיר לי את אתמול תקבלו ממני מה שתרצו, ואני משלמת בהתערבויות! תשאלו את סורלה קטורזה שהפסדתי לה ארוחת צהריים פלוס בגדים בארמני.
לא תאמינו אבל אני אופטימית. אנחנו לקראת סוף תקופה קשה ביותר שנסחפנו לתוכה לפני שנתיים, כי יותר גרוע מזה כבר לא יכול לקרות לנו. מהמקום הנמוך הזה אפשר רק לעלות. כל מי שאני מכירה נדבק בקורונה, אם לא באופן ישיר, אז אחד מבני המשפחה נדבק. האומיקרון תופס תאוצה וחולש על כל המדינה כמו צונאמי ללא הפסקה. אבל בסוף יגיע גם הגל האחרון ועולם כמנהגו ינהג. זו תחושתי: הדבקה כלל ישראלית - ונצא לדרך חדשה.
לא בושה לומר שאנחנו קצת אבודים. אם אני לי, אף אחד לא לי. החוקים משתנים מדקה לדקה, בדיקות האנטיגן נמכרות כמו במחתרת היהודית, תיכף יחסרו לנו גם ביצים ונגיע לחדרים אפלים לקנות בשושו. אבל יש פה לקח עצום! למדתי עם השנים לקחת את הטוב גם מהגרוע ביותר.
מעל שנתיים לא חיינו כמו שצריך, אבל למדנו להעריך הכל מחדש. האדם עשיר ביותר בעולם לא מסוגל על תופעות טבע, והקורונה הזאת עם כל המוטציות שיצאו ממנה השביתה את כולנו!!! מאילון מאסק ועד השומר ב"רמי לוי". אלה הם חיינו.
אז תנשמו, אנחנו רק אורחים פה והכל זמני. הלימודים כבר לא לימודים, העבודה כבר לא עבודה, הנישואים כבר לא נישואים, וכל מה שהורגלנו אליו תפס צבע חדש. קצת אפור אבל זה מה יש ועם זה נתמודד. מה עדיף? בואו נחיה אבל קצת אחרת.
מסיכה, חיסונים, אפס התקהלויות, חלאס אירועים בתקופה הקרובה, לימודים בזום, לומדים לבשל ומחבקים את המשפחה. אגב, פתחתי טיק טוק ואני נהנית מקסימום, אתם חייבים להיכנס. תחייכו, זה תיכף נעלם והילדים של הילדים שלנו ילמדו על התקופה הזאת בספרי ההיסטוריה הבאים. אני יודעת מה אני אספר להם, טוב שהיה וטוב שנגמר. מה אתם תגידו להם?
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל