אני לעולם לא אשכח את החופש הגדול בילדות המקסימה שלי בדימונה. מהרגע שחודש יוני התחיל התחלתי לספור את הימים לסיום שנת הלימודים בהתרגשות מטורפת. הכל כדי להישאר עוד קצת בבית עם אמא שלי האהובה, סוזי ז"ל, ועם האחים שלי שיחיו אמן. אני לא יודעת איך אמא שלי גידלה שישה ילדים עם המון סבלנות ואהבה אינסופית, בלי קייטנות, בלי עזרה, בלי נסיעות, בלי חופשות משפחתיות ובלי פינוקים. איך? איך? אני זועקת לשמיים כדי לקבל איזו תשובה וכלום, נאדה. אמא, את החיים שלי שתדעי.
אנחנו ארבע בנות ושני בנים. נכון, אני המרעישה והשובבה בבית. בגיל 12 יצאתי לחופש הגדול כמו כולם, והחלטתי שאני רוצה לעבוד ולא ליפול על כתפיה היפות של אמא שלי. בלי להתבייש, בלי לחשוש, נכנסתי למספרה במרכז המסחרי בדימונה ושאלתי: "אתם מחפשים עובדים?". הספר דני פיגרו שאל: "מה את יודעת לעשות?". עניתי לו שגבות ושפם עם חוט ושאני גם יודעת לחפוף נהדר.
הוא הסתכל עליי, ושאל אם אמא שלי יודעת שאני מחפשת עבודה. עניתי לו "בטח", והיא כמובן לא ידעה. התקבלתי אחרי שתקתקתי שם כמה גבות, והתחלתי. הקטע היה טיפים, ובתוך חודש ניהלתי את המספרה וחזרתי כל ערב הביתה עם כיסים מלאים בשקלים ומאושרת מקסימום. ממש ככה.
ולמה אני מספרת לכם? כי בגיל של אמלי שלי כבר ניהלתי מספרה והייתי מוכרת בעיר כפלפלית קטנה. ואולי גם אנחנו צריכים לבקש מהילדים שלנו לנסות לעבוד מגיל צעיר, כדי להבין את החיים קצת אחרת. הילדים שלי בסאמר סקול בארצות הברית, וכשהם יחזרו אני מתכננת לשבת איתם לשיחה רצינית על ההוצאות, החיים, הגבולות ומה בא להם לעשות בזמן הפנוי עד ה-1 בספטמבר. הם בקלות יכולים לעשות בייביסיטר לילדים, לצאת לטיול עם כלבים והכל תמורת תשלום סמלי. זה חשוב ביותר.
שמרו על עצמכם, תהיו עירניים. אני שוקלת להוציא רישיון לאקדח.
בן גביר אמר... ואתם?
אופירה,
אמא של אמלי אריאל ואייל