זה קרה ביום החמישי לטיול שלי עם חברתי הטובה ביותר פולה בליק. ישבנו בבית קפה איטלקי קטן עם עוגייה בקוטר מטבע שקל ומוזיקת הכינור שהתנגנה ברקע הורידה לי דמעות.
הסתכלתי מסביבי והשלווה של העוברים ושבים הכניסה בי הרהורים פשוטים על עולם נורמלי ושאלות לא פשוטות בעליל: למה אנחנו הישראלים לא יכולים לחיות ככה? למה אף אחד מהאיטלקים לא חושש שאיזה מחבל חמום מוח יחליט לרסס את כל יושבי בית הקפה?
"למה?" שאלה פולה וענתה לי מיד, "כי זו איטליה, אופירה! לאנשים אין חששות והחדשות פה טובות, זה מקום בלי מלחמות ובלי חרדות".
אז גם אני רוצה אדוני ראש הממשלה, מי שזה לא יהיה אחרי עוד ועוד בחירות מאוסות. גם אני רוצה שכל תושבי מדינת ישראל יקומו בבוקר מחויכים ובלי חרדות מהדרום ועד הצפון.
איזה כיף לאיטלקים, ואההה בעיקר לאיטלקיות. תקשיבו רגע, אני מבקרת בהמון מקומות בעולם, כן? אבל גברים חתיכים ומטופחים כמו שראיתי במילאנו לא פגשתי מעולם. אלוהים!!! מהגרביים ועד השיער הנדיר הם לבושים באופן האלגנטי ביותר, מטופחים וחתיכים בכל גיל, וכמות החנויות לגברים גדולה יותר מזו של הנשים. זהו, החלטתי סופית, הגבר האיטלקי מושלם!
במהלך המסע הקצר שלנו, צעירה מקומית ניסתה לכייס אותי. מצאה על מי ליפול… הרגשתי את היד שלה מטיילת לי על המותן ואופס בתוך התיק שלי!!! תפסתי לה את היד כל כך חזק וצרחתי עליה ככה שהיא לעולם לא תשכח אותי! מיד הרחקתי אותה מקום והזהרתי באינסטגרם שלי את כל הישראלים במילאנו על מכת כייסים.
ומילה מחבקת לתייר הישראלי. פגשתי כמויות של ישראלים במילאנו והם ריגשו אותי: סבלנים, חייכנים, קניינים ואוהבים. הייתי גאה בישראלי היפה, ואפילו הוויכוח הפוליטי היה נעים.
אופירה,
אמא של אמילי, אריאל ואייל