לפני שמונה שנים ילדתי את אייל הקטן בתאריך היסטרי והיסטורי: 12.12.12. לא יכולתי לזוז מהמיטה חודש! ניתוח קיסרי שלישי זה גיהנום. את כל פעם חושבת שזה מאחורייך, שכבר בסדר, ואז בום באה הנפילה. מיטה לידי שכבה חברה ששעתיים אחרי הניתוח כבר עמדה על הרגליים.
כששאלתי את החברה שלי: "איך???? איך את עושה את זה?" היא ענתה: "אופירוש, כל אחת והיכולות שלה, כל אישה והמסוגלויות שלה". זה כל כך נכון! ולמה אני מספרת לכם? כי מה נסגר עם סערת מיכל הקטנה והחזרה המהירה לשגרה? למה כל כך קשה לפרגן לאישה חזקה ובריאה שמסוגלת לצאת לאכול במסעדה שבע שעות אחרי לידת בתה השישית?
אז מיכל יצאה למסעדה. וואו. מה, אנחנו לא ירדנו לאכול בארומה מתחת לאיכילוב? התינוקת בריאה, התינוקייה משגיחה, הילדים שלה מאושרים ובעלה ניר מפרגן לה. למה לא?????? היד כל כך קלה עם התגובות הקשות. תרימו לה: שישה ילדים, שש לידות והיא עובדת ללא הפסקה ולא נחה על הכספות של בעלה ומשפחתו. והאמינו לי ממקור ראשון, היא והילדים שלה וגם הילדים שלהם יכולים לא לעבוד ולחיות ברמת חיים מטורפת.
אז מיכל זכתה בגוף דקיק ונפש בריאה. אז למה לטנף? למה להעליב? לקלל אישה אחרי לידה? לאיפה הגענו???
מיכל אהובה שלי, מברוק על עוד נסיכה שהצטרפה לעולם ותמשיכי להביא ילדים ולשמח ילדים. תעשי מה שטוב לך. אני נתקעתי חודש במיטה, את נתקעת 7 שעות. תחליפי לחמש שעות מטעמי עין רעה.
שחררו, אנשים. "כל אישה והיכולות שלה", אמרה לי פעם חברה לחדר לידה. תאמצו.
אופירה,
אמא של אמלי אריאל ואייל