לילה קשוח עם רסקיו עבר על עם ישראל.
אני לא מכירה בית אחד שבו הטלוויזיה לא דלקה וכולם אכלו ציפורניים וחיכינו לטילים מאיראן. קולטים? אנחנו עם ישראל, יושבים ומצפים בחרדות אין סופיות ש-330 טילים וכטב"מים איראניים ינחתו על אדמתנו, ולכו תדעו מה יהיו הנזקים. רעדנו, לא נרדמנו, הילדים הסתובבו בין המיטות והחדרים, הפלאפון עבד שעות נוספות, הרסקיו התחיל להתרוקן, החות'ים והעיראקים המשועממים הצטרפו לחוג הרוע - ואז מערכת היירוט השביתה 99% מהטילים והשביתה להם את השמחה.
מדובר בהצלחה אדירה. מחאתי כפיים לחיל האוויר והדלקתי נרות תודה לצה"ל, שעבד ללא הפסקה כדי שאנחנו נוכל לישון לרוחב. לא בא לי להיזכר בכל כפויי הטובה שלכלכו על הטייסים וקראו להם "מוגלות", הם בטח בלעו את הכובע של עצמם. כמה תאריכים עוד ייכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל מהחודשים האחרונים???
ועכשיו עולה השאלה הגדולה: להגיב או להגיב? אם אני מסתכלת בצורה ריאלית, ביידן אמר Don't אז Don't. אין בכלל דילמה - אנחנו מקשיבים לאמריקה. נקודה. מצד אחד בא לנו לנקום בהם ולפרק להם את הצורה, שיבינו מה זה לשלוח 330 טילים על ישראל בלי להתבלבל. ומצד שני, מה עכשיו? ניגרר למלחמה מטורפת במזרח התיכון?
אין ספק שמדובר בכישלון הרתעתי קשה ביותר, עם קשר ישיר ל-7 באוקטובר. רוב שרי הממשלה בעד תגובה מיידית, כולל הרמטכ"ל. מה יעשה ביבי? האם בדילמה הזאת הוא ישלוף שפן או עדיין יישב בלשכה, דהוי מתמיד? הרי הקסם אבד לו והוא עדיין מסתובב על אדים. אבל כשאתה ראש ממשלה, רק הוא יקבל את ההחלטה האחרונה שתירשם בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
איזה ילדות יש לילדים שלנו? מלחמות, קורונה, טילים, אנטישמיות עולמית, פחדים, חוסר ודאות. נשבעת לכם שאני מתגעגעת לילדות שלי בדימונה, יושבת על הברזלים עם החברות שלי וצוחקת כל הערב בלי דאגות, בלי ווואטסאפ, בלי צבע אדום, בלי מסיכה ובלי טילים מאיראן.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל