בחג החנוכה האגדה מספרת שבנר השמיני כותבים על פתק קטן משאלה אחת בלבד, מקפלים את הפתק למינימום, מחכים שהנר ידעך, מכניסים עמוק את הפתק לבית הנר השמיני- ומחביאים בארון את החנוכייה עד לשנה הבאה. עם הזמן שוכחים מהאגדה, ומחכים לנר הראשון בשנה שאחרי. תבקשו, אני זרמתי עם האגדה הישנה הזאת וזה עבד לי.
אני מצטערת שלא ביקשתי בנר האחרון של השנה שעברה שהחטופים יחזרו לבתיהם, אני כל כך מצטערת על כך כי לא האמנתי שהם לא יצליחו לחזור הביתה עד עצם כתיבת טור זה. מי היה מאמין שישראלי בארצו יקום בבוקר ומחבלים יחכו לו בסלון ויחטפו אותו ואיש לא יציל אותו. 100 חטופים מחכים לנס פך השמן כבר קרוב ל-500 ימים, והנס לא מגיע. יש משהו באוויר שאולי מבשר על עסקה בקרוב, אבל לא בא לי לפתח תקוות ושוב לבכות עם משפחות החטופים. בא לי לקבל "הותר לפרסום" חיובי: יש עסקה, מחזירים את כולם הביתה. אמן.
ועכשיו - עובדה, עם עובדות קשות! בשבוע שעבר פרסמה אילנה דיין בתוכניתה הכל כך חשובה "עובדה" תחקיר של העיתונאי ספי עובדיה, עם תכתובות בקבוצת הרשע על מה לעשות למי שמעז לצאת נגד משפחת נתניהו. הבנתי שגם השם שלי התנוסס שם לא פעם ולא פעמיים, ואני שואלת את עצמי: למה אנחנו מתפלאים? הרי אין עשן בלי אש. ידענו שמישהו מפעיל את מכונת הרעל, אבל אין ספק שהעיניים רואות ומסרבות להאמין שכך מתנהלת רעיית ראש הממשלה. לא משנה מה שמה בישראל, עצם העובדה שמתוקף תפקידה כאשתו של היא ניצלה את כוחה זה צפצוף על החוק.
אבל שנייה רגע, מי בכלל יחקור אותה על הטרדת עד? הבנתם את התשובה. מה קורה כאן? לאן מועדות פניה של מדינת ישראל, ואיזו מדינה אנחנו משאירים לילדים שלנו? בכיר בממשלה אמר לי השבוע, "אל תתפלאי אם בבחירות 2026 ניפרד רשמית ממדינה דמוקרטית".
וזה הרגע לחתום את הטור במילה אחת: "צרחות".
ולא לשווא. צרחות על הממשלה הזאת שהרסה את חיינו, וזו רק ההתחלה.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל