שנים שחלמתי להגיע לווייטנאם. כן, גם בגלל הנופים המשגעים ושדות האורז הירוקים, אבל בעיקר בגלל המלחמה. הקזת הדם המטומטמת ההיא, שגבתה את חייהם של 58 אלף חיילים אמריקאים ועוד שלושה מיליון וייטנאמים, ריתקה אותי בכל דרך. בסרטים, בספרים, בכל מה שיכולתי לשים עליו יד.
עם השנים הבנתי גם למה: מלחמת וייטנאם היתה כנראה הפעם הראשונה שבה קבוצת עיתונאים אמיצים עשתה את ההבדל. הם היו שם, במקום שבו אמריקה ביצעה זוועות נוראות וסבלה מפלה כואבת. הם יצאו לשדה הקרב, הם תיעדו את גבורת הלוחמים וגם את מחדלי הגנרלים. הם חשפו את מסכת השקרים והרמייה שהשאירה את ארה"ב מבוססת בג'ונגלים של הודו-סין במשך למעלה מ-15 שנה. הם עשו, אולי לראשונה בהיסטוריה, עיתונות מהסוג החשוב והנאצל ביותר. They spoke truth to power, כמו שאומרים באמריקאית, וזאת כנראה ההגדרה הכי מדויקת – גם הכי רומנטית – של המקצוע שלנו. הם אמרו אמת בפרצופה של השררה.
הם עשו, בעצם, את כל מה שהטובים שבינינו מנסים לעשות מאז: לברר, לאוורר ולספר – גם כשזה עולה במחיר, גם כשהמחיר מגיע בצורת טוקבק מתלהם, גם כשהטוקבק הזה מגיע בדמות תגובה מלשכת ראש הממשלה.
מאז שידרנו ב"עובדה" את התחקיר על הנעשה ב"אקווריום" של נתניהו, ואחריו אותה תגובה משונה, נשאלתי אינספור פעמים על ההחלטה לקרוא את טקסט התגובה במלואו, כולל ההשמצות האישיות עליי, כולל השקרים. אז לא, זה לא היה כיף גדול, אבל גם הרואיקה לא באמת היתה שם. במובן הזה אני מודה שחלק מהתגובות המחמיאות הפתיעו אותי. אנחנו שידרנו תחקיר. ראש הממשלה החליט להעליב בתגובה. אנחנו דיקלמנו את העלבון. ואני, שדווקא לא מחמיצה בדרך כלל הזדמנות להיעלב, לא ממש נעלבתי הפעם. מהטעם הפשוט ששום דבר לא באמת היה אישי בתגובה הזאת.
אם לא הבנו את זה בנובמבר 2016, אז שודר התחקיר, הבנו את זה בספטמבר 2017: התקשורת היא מצרך החודש, כל חודש. היא היריב המזדמן, היא אמצעי בדוק לאחד את השורות ולחשמל את המחנה. העלבון מיותר, לכן, אבל המסקנה חשובה: לנו אסור, פשוט אסור, לרדת לזירת האיגרוף הזאת. כמו שאבא שלי ז"ל אהב לומר לאמא שלי תבדל"א, כשהיה נדמה לו שהיא מחפשת ויכוח: "איתי הרי אי אפשר לריב". אנחנו חייבים לומר את זה לעצמנו ולאחרים בקול רם: ראש הממשלה אולי מסמן אותנו כיריבים שלו, אבל הוא לא היריב שלנו. הוא ראש הממשלה שלנו.
בשבוע שעבר שמעתי עיתונאי אמריקאי אומר את זה על הנשיא הנוכחי שלו. למרות שטראמפ כינה את העיתונאים שם "אויבי האומה", ויורק עליהם בכל הזדמנות את מטבע ה"פייק ניוז" שלו, אמר העיתונאי ההוא:
“We are not at war with the administration; we are at work with the administration”
את האמירה הפשוטה, הפרולטרית הזאת, אני אקח איתי אל השנה החדשה. אותה, וגם תמונה אחת שלא עוזבת אותי מן הביקור בווייטנאם. במוזיאון המלחמה בסייגון עמדתי מהופנטת מול תמונת אם וארבעת ילדיה בורחים אל הנהר, נמלטים מפני הפצצות חיל האוויר האמריקאי. הצלם היפני, קיושי סאוודה, זכה בפוליצר וגם בפרס כספי על התמונה הזאת. אחרי המלחמה הוא מצא את האמא וילדיה, ונתן להם את כספי הפרס. אבל האמת היא שהוא נתן להם הרבה יותר מזה: סאוודה, שעבד עבור סוכנות UPI האמריקאית, סיפר לעולם את סיפורם של האנשים הפשוטים שברחו מן התופת. את תמצית התופת הוא סיפר בתמונה האחת ההיא, סיפר אותה גם למחולליה, גם למי שרצו בכל מאודם להסתיר אותה.
הוא עצמו, אגב, נהרג ארבע שנים אחר כך, כשצילם את המלחמה בקמבודיה.
אבל התמונה ההיא תישאר, ואיתה הציווי העיתונאי הפשוט: לא לריב עם השררה. לחשוף אותה. ביושר וללא מורא.
