מי העיתונאי של "ישראל היום", שמתח בעבר ביקורת על חבר קרוב של הבוס שלדון אדלסון? מדוע יצא רון מיברג להגנתו של דן שילון? איך הגיע ספר של אמנון דנקנר, עם הקדשה אישית מהמנוח, לחנות ספרים משומשים? מי הכתבת שפרסמה ב"גלובס" שתי כותרות הפוכות בהפרש של 24 שעות? מיהו עורך האתר שעסק בצילום באמצע צפירת יום השואה? ומה חדש אצל הקונספירטור? כל מה שלא קראתם השבוע בתקשורת
מי נגד מי השבוע | עיצוב:
סטודיו mako
מה משותף לשלדון אדלסון ולקים ג'ונג און? 100% תמיכה
ביום שלישי פצח "ישראל היום" במתקפה מחודשת נגד הצעת החוק המגונה שנועדה למנוע הפצת עיתונים חינם (או בקיצור: לפגוע אנושות ב"ישראל היום"). לצורך הבליץ הנוכחי הופקע הסטריפ שמעל כותרת השער לטובת הלוגו "החוק למען נוני מוזס", והוקצו לנושא לא פחות משלושה עמודים. אמנם מטוס האף 35 המשוכלל עמוס רגב לא הוזנק הפעם לגיחת הפצצה, אך במקומו הופעל נשק רב עוצמה אחר: נושאת המטוסים אלן דרשוביץ, פרקליט העל האמריקאי וידידו הקרוב של שלדון אדלסון (ר' גם באייטם הבא), אשר פרסם מאמר בן שני עמודים (שפורסם באותו יום באנגלית גם ב"ג'רוזלם פוסט") תחת הכותרת "אל תתעסקו עם חופש העיתונות". את העמוד הנוסף מילא תותח הוולקן האפקטיבי גונן גינת, שפרסם מאמר משלו אשר נשא את הכותרת "הח"כים כבובות על חוט של נוני מוזס". גם דף הפייסבוק של "ישראל היום" גויס למשימה: בלילה שלפני ההסתערות על המתחרים הוחלפה בו תמונת הנושא לסלוגן "לישראלים לא סותמים את הפה". הגולשים, מצידם, נקראו לעשות לייק ולציין בטוקבקים שגם הם נגד ניסיונות ההשתקה של "ישראל היום".
עמוד הפייסבוק של "ישראל היום". רק מי שתומך במאבק נכנס לעיתון
כפי שכבר כתבתי: גם אני נגד החקיקה הפרסונלית שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". זה לא אומר כמובן שאני חושב שמדובר במוצר עיתונאי נטול בעייתיות מובנית. לעיתים קרובות, קרובות מדי, משמש "ישראל היום" כלי תעמולה בוטה. למשל, הפינה "משאל עם", שבה מופנית מדי יום לעוברים ושבים מזדמנים שאלה כלשהי. כבר הראינו בעבר כיצד עמדות רוב הנשאלים בפינה חופפות כמעט תמיד לעמדותיו של נתניהו. ביום שלישי השבוע הופיעה ב"משאל עם" השאלה הבאה, שנוסחה באובייקטיביות מדעית ממש: "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע ב'ישראל היום' ולשרת את האינטרסים של 'ידיעות אחרונות'?". 12 נשאלים תל אביבים הופיעו בפינה. מתוכם רק אחת, פנינה לוי הסוררת, בת 59, תמכה בהצעת החוק, והשאר התנגדו לה. מחישוב פשוט הסתבר ש-91.6 אחוזים מהנשאלים בפינה של יום שלישי עמדו לצידו של "ישראל היום" במאבקו הצודק. שיעורי תמיכה יפים, חשבתי לעצמי, אבל לא בטוח שזה מספיק. בבחירות האחרונות בסוריה, למשל, זכה בשאר אסד ב-97.6 אחוזים מהקולות, ואילו באלה שהתקיימו בצפון קוריאה גרף קים ג'ונג און 100 אחוזים, כך שבהחלט יש עדיין ל"ישראל היום" לאן לשאוף.
לא חלפו אלא יומיים בלבד, ונראה כאילו מישהו ברחוב השלושה התעשת: ביום חמישי שוב הקדיש "ישראל היום" שני עמודים למלחמתו באימפריית הרשע. גם הפעם שובצה בהם הפינה "משאל עם", עם 12 נשאלים חדשים. הפעם כולם, בלי יוצא מן הכלל, התיישרו לפי עמדת "ישראל היום", כולל אמירות לוחמניות יותר כמו זו של סימון ברלוט ("נוני וחבורתו יכולים רק לקפוץ לנו"), או אורה קורא ("נוני מתנהג כמו ילד קטן בזירה של גדולים"). ומה לגבי קוראים אחרים, שהעלו תגובות קצת שונות בעמוד הפייסבוק של העיתון, כמו למשל רפי אביבי ("תנסו למכור את הזבל שלכם בכסף. מבטיח שלא יהיו קונים") או אלעד שפייר ("אתם בדיחה, אתם מגוחכים, אתם כל מה שמסוכן פה")? הם – הפתעה, הפתעה – לא זכו להיכנס אל דפי "ישראל היום".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
פסטיבל הדוד מאמריקה
נחמד היה לגלות בשבוע האחרון שלא רק ל"ידיעות אחרונות" יש רשימת מיוחסים הזוכים מפעם לפעם לפינוקים מעל דפי העיתון. גם ל"ישראל היום" יש כזו, והיא אפילו מכילה שמות נוספים לאלה של שרה ובנימין נתניהו. אחד מהם, כמובן, הוא מיודענו אלן דרשוביץ, ידידו ואחד מפרקליטיו של אדלסון, שקיבל בעבר מהעיתון מגוון של צ'ופרים (שלא בטוח שהוא ממש זקוק להם). כך, למשל, במאי 2010 התנוססה ב"ישראל היום" תמונתו של דרשוביץ בעת שקיבל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב לצד ידיעה מפרגנת. כעבור כחודש פורסם בעיתון טור של יעקב אחימאיר. תחת הכותרת "דרשוביץ, זקוקים לך", קרא הכותב לנתניהו לא להרפות מהטלפון עד שהפרקליט הנודע יסכים לשמש שגריר ישראל באו"ם. במאמר אחר, שפרסם בדצמבר 2011, הגדיר אחימאיר את דרשוביץ כ"סניגור מספר אחת שלנו".
הטור של אלן דרשוביץ. חבר ברשימת המיוחסים 1
טור אחד, שפחות מחמיא לדרשוביץ, פורסם דווקא ב"ידיעות אחרונות" לפני יותר מעשור. למרבה השמחה, מי שהיה חתום עליו הוא לא אחר ממרדכי גילת. בינואר 2004 הוא הגדיר את הצטרפותו של דרשוביץ לצוות ההגנה של הקבלן דוד אפל (שבינתיים הורשע בקבלת שוחד ומרצה כיום את עונשו בכלא) כ"פסטיבל הדוד מאמריקה, שבא לפרובינציה כדי להסביר לילידים מה מותר ומה אסור". אותו גילת ממש משמש כיום כתחקירן הבכיר של ״ישראל היום". סיבה טובה להרים אליו טלפון.
מרדכי גילת, רציתי לדעת אם אתה לא חושב שהתגייסותו של דרשוביץ למען "ישראל היום" היא פסטיבל הדוד מאמריקה, שבא לפרובינציה כדי להסביר לילידים מה מותר ומה אסור. "אני לא מתייחס לדברים האלה, כדרכי. את מה שאני ארצה אני אכתוב בעיתון".
הראיון עם אורי אורבך. חבר ברשימת המיוחסים 2
חבר נוסף ברשימה המיוחסים של "ישראל היום" הוא השר לאזרחים ותיקים, אורי אורבך, שעד כניסתו לפוליטיקה דווקא שימש כבעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". ביום שישי קיבל כבוד השר מ"ישראל היום" ראיון נרחב במוסף הפוליטי, עם הפניה בולטת בעמוד השער ("לפני הכול יש לנו מחויבות לניצולי השואה"), כותרת גג מפרגנת ("השר אורי אורבך בראיון מיוחד: 'הקשישים העניים הם הדבר הכי דחוף לי'") וכותרת משנה מלטפת ("ראיון עם שר חברתי").
בניגוד לראש מפלגתו, נפתלי בנט, שתומך בהצעת החוק נגד חלוקת עיתונים חינם ואף כינה לאחרונה את "ישראל היום" בשם "פראבדה", אורבך מתנגד כבר שנים לחקיקה נגד העיתון. "להיות שופר בולט של ראש הממשלה זו לא עבירה יותר חמורה מלהיות שופר בולט נגד ראש הממשלה ובאופן אוטומטי להיות נגד כל מה שהוא, משפחתו וסביבתו עושים", אמר לי לפני ארבע שנים, כאשר ראיינתי אותו לתוכנית "סוגרים שנה" עם חיים הכט, ששודרה ב"קשת". "אני מעריך שחוק אדלסון (הצעת חוק שאסרה על בעלי אזרחות זרה להיות בעלי עיתון בישראל – א.ה.) הורתו היא בוודאי בתחרות עם כלי התקשורת האחרים. העיתונים האחרים שכנעו, עודדו חברי כנסת לתמוך בחוק הזה, והם, מתוך הכרה עצמית כמובן, הגיעו למסקנה שזה הדבר הדחוף ביותר. אני לא השתכנעתי שזה הדבר הדחוף ביותר".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
רון מיברג VS נרי ליבנה (וגם דן שילון עמוק בעסק)
קצת יותר משנה חלפה מאז שנרי ליבנה סיפרה בטורה שבמוסף "הארץ" כיצד אמנון דנקנר המנוח (שגם השבוע שיגר לי מכתב, פלוס ספר עם הקדשה מסקרנת. פרטים באייטם הבא) אמר לה את הדבר הכי מרושע על בנו של חבר שנהרג בפיגוע. הפרסום שלה גרם לרון מיברג, כעבור זמן מה, לחשוף את כל פרטי האירוע הנורא. "אלמלא הסגירה נרי ליבנה ב"הארץ" אחרי מות דנקנר שמונים אחוז מהתקרית שמכותביה המעטים מצאו שאינם יודעים כיצד להמשיך ולהישאר איתו בקשר, אולי לא הייתי מזכיר את המקרה", ציין מיברג תוך שהוא מבליע טענה כלפי הקולגה. בשבוע שעבר, בלי קשר למשפט מעלה הקבס שדנקנר אמר לשני חבריו לשעבר בשתי הזדמנויות שונות, תקף מיברג את ליבנה חזיתית בטורו ב"סופהשבוע". למה? קבלו סאגה בת ארבעה פרקים:
רון מיברג. "אמירה מרושעת של ליבנה" | צילום:
נעמי ליס מיברג
תחילת הסיפור בביקור שערכה ליבנה לפני ארבע שנים כמעט בביתו של מיברג במדינת מיין, שלאחריו פרסמה ראיון איתו במוסף "הארץ". הראיון היה אוהד למדי, אבל בהקדמה אליו הגדירה ליבנה את המרואיין כמי שבין היתר עשה קריירה מתלונות וקיטורים, תהתה האם בורא עולם התעלל בו בכך שהעניק לו איברים פנימיים כדי שיוכל להכות גם אותם במיני נגעים, וסיפרה כיצד בימי "חדשות" הסתובבו שמועות על המשכורת האגדית של מיברג, שהקפיד לקבל תשלום על פי מלה, וכתב לפחות ארבע כתבות בכל סוף שבוע וכתבה אחת בממוצע ביום במשך השבוע.
הפרק השני אירע בסוף החודש שעבר, כשליאורה גולדנברג-שטרן פרסמה בעיתון "סופהשבוע" שדן שילון ונרי ליבנה כבר לא. "היה נחמד, לפרקים", הגיבה ליבנה. "ניסיתי לגשר ככל יכולתי על פער הגילאים, אבל גיליתי שאני צעירה מדי כדי לנהל זוגיות, תרבותית ככל שהיא, בסגנון אחוזת ראשונים". אאוץ'.
נרי ליבנה. "בזבזתי זמן רב על מיברג" | יח``צ:
yes דוקו
יום למחרת פרסום האייטם של גולדנברג-שטרן ירד לדפוס מוסף "הארץ", שבין עמודיו התחולל הפרק השלישי בסיפור. במקום שבו בדרך כלל מופיע הטור של נרי ליבנה, פורסם הפעם טור בחתימתה של שושנה ליבנה, כלבתה המיתולוגית של נרי, אשר תיארה כיצד גינת הכלבים רוחשת בעקבות הרומן שלה, כלבת רחוב דעתנית, עם יאשה, כלב מיוחס עם חיבה לפילהרמונית. "שמן, מלא קפלים, מבוגר אפילו ממני ובכל זאת, כלב גזעי", תיארה שושנה הכלבה את הפרטנר שפגשה. "לא האמנתי כשיום אחד, בעודני משחקת עם כל החברים שלי – כמוני כלבים מעורבים או סתם גולדנים – התחיל יאשה דווקא איתי. גם אני אמנם קצת מפורסמת, באזור כיכר רבין בעיקר וגם אצל כמה מקוראי 'הארץ', אבל יאשה הוא מגה סלב... ניסיתי להראות לו שיש חיים גם מחוץ לשואוביז, בגינה למשל. אבל לא הצלחתי, כי יאשה מאמין שהוא קיים רק כאשר הוא רואה את עצמו בטלוויזיה או בעיתון ואין בכלל פפראצי בגינה שלנו". כל דמיון, כמובן, בין חלק מהאפיונים של שילון הסופר-טאלנט לבין אלה של הכלב יאשה המגה-סלב – לא ממש מקרי.
דן שילון. כל קשר לכלב יאשה לא ממש מקרי
סופה של הסאגה, כאמור, ביום שישי האחרון, כשמיברג, בטורו ב"סופהשבוע", סגר חשבון עם ליבנה ויצא להגנתו של שילון. לא דבר של מה בכך למי שעדיין זוכרים כיצד באמצע העשור הקודם שחט מיברג את שילון מעל דפי "מעריב", בטקסט שהתדרדר עד כדי פירוט תנודות האשך השמאלי שלו (תיאור שהוסר לאחר מכן). "מאז שנרי ליבנה הייתה כאן לפני כמה שנים לראיין אותי באיזה עניין, כתבה את מה שכתבה והרסה לנעמי את שארית הכבוד שהיה לה למקצוע העיתונות, אינני פותח יותר את הדלת לכל אחד", כתב מיברג בטורו האחרון. "לא נדהמתי כאשר בחרה גברת ליבנה לבלות בזרועותיו של דן שילון ולא כאשר עזבה אותן והסבירה בעיתון שהיא צעירה מדי לבלות את חייה בחברת קשיש במגורים סיעודיים, או משהו כזה. שילון אינו מופיע ברשימת הישראלים החביבים עליי, אבל ממה שאני זוכר הוא אינו מזן גסי הרוח בהגדרה ואפילו לבי הגס נחמץ כאשר קראתי את אמירתה המרושעת של ליבנה שמטיפה דרך ארץ מעל דפיו של 'הארץ'".
נרי ליבנה, מה תגובתך לדברים של מיברג? "אכן נשלחתי לביתו של מיברג אי שם במדינת מיין כדי לברר מה הוא עושה שם בבדידות מזהרת. שמחה שהתברר סוף סוף כיצד הוא מעביר את זמנו, בקריאת מדורי רכילות. מעבר לכך, אין לי חשק להתייחס לאיזו התבטאות שלו. בזבזתי כבר זמן רב מדי עליו".
מה לגבי הרומן של כלבתך שושנה עם הכלב המיוחס יאשה? יש לזה הקבלה כלשהי גם לחיים שלך? "אני לא חושבת שתפקיד המחבר לפרש לקורא את מה שהוא כתב. הפרשנות היא עניינו של הקורא בלבד. אם יש בין הקוראים מי שרואה בכך דמיון לחיי שלי ולא לחייה של כלבתי, זו זכותו, אבל הפרשנות הזו לא מחייבת אותי".
דן שילון, מה תוסיף? "תודה על פנייתך, אין לי תגובה".
ורד ואמנון, למה עשיתם לי את זה?
בעיצומו של יום שרבי, שליח לבוש סרבל כתום הניח על שולחני מעטפה חומה. בתוכה היו ספר ישן ומכתב. התחלתי לקרוא את השורות הראשונות ודמי קפא בעורקיי:
שלום לך אביב,
מהמעט שאני מכיר אותך, אני משער שבטח קיווית שהמכתב שהעברתי אליך כמה חודשים אחרי מותי, כמו גם המכתבון ששלחתי לך שבועות ספורים לאחר מכן, היו חלום רע. אני יכול לתאר לעצמי שכמו רוב האנשים הממוצעים ולמטה מכך, גם אתה לא כל כך מורגל לקבל מסרים מאנשים שנפטרו. לא ברור לי למה, אגב. הרי חוץ מהעניין הפעוט הזה שכבר יותר משנה אני שוכן עפר – הכול אצלי די רגיל. אני מנהל חיים מלאים, במידת האפשר וככל הניתן, צופה בעיניים כלות מצער בידידי היקר אהוד מקצר טווחים בדרכו לבית הסוהר, ואפילו נאלץ לצערי לכתוב לך מדי פעם כפי שאני עושה כעת.
זוכר מה שביקשתי ממך בשני מכתביי הקודמים?כן, כן. להקדיש לי ספיישל מושקע בטור שלך לקראת יום השנה למותי. ממש לא הפתיע אותי לגלות שהדחקת ומיסמסת את הבקשה המאוד מנומסת שלי. עוד כשעבדת תחתיי ב"מעריב" הצטיינת בתחום הזה. אמנם תאריך המוות שלי, 5 באפריל, חלף כבר לפני כמעט חודש, אבל בכל זאת העדפתי להמתין קצת ולראות אם תכה אותי בתדהמה ואולי תפרסם את הספיישל לקראת כ"ו בניסן, יום הפטירה שלי לפי הלוח העברי, שחל בשבת האחרונה. עכשיו גם התאריך הזה מאחורינו וכלום לא קרה. להגיד לך שלא נפלתי מהכיסא מההתעלמות שלך? זה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.
לכן אני כותב לך שוב. ותאמין לי, לי זה עולה יותר. כי כל דקה מיותרת שמתבזבזת עליך היא פחות זמן איכות שבו אני מנסה לשעשע את טומי בקללות יצירתיות שאותן אני ממטיר מלמעלה על ראשו של משה לדור ימ"ש.
אמנון דנקנר. "הזמנתי את הספר כדי לדפדף בו קצת, ותאר לעצמך עד כמה לבי צנח" | תמונת AVI:
mako
הספיישל, הבנתי, כבר אבוד. לא נורא. זה לא שבאמת חשבתי שהוא ייצא לפועל. האמת שיש לי יסוד להניח שגם אילו היית טורח לעשות אחד כזה, בטח שוב היית מתמקד בזוטות מכוערות ונטפל לכל מיני מפחי נפש שגרמתי לחברים שלי לאורך הדרך, נכון? אבל מה שאולי פחות ידוע לך, וכדאי שתדע, הוא שגם אני נחלתי לאורך חיי הקצרים למדי, וגם אחרי מותי, אכזבות כאלה ואחרות מכל מיני חברים וחברות. אחת מהן, למשל, התרחשה רק בשבוע שעבר.
הכול התחיל כשביקשתי שישלחו לי מאיזושהי חנות לספרים משומשים את הספר "שלושה בממ"ט אחד", שהוצאתי לאור בשנת 91' עם רון מיברג ואמנון לוי. מכיוון שהיית אז רק בן 18 וגדלת בחולון ולגמרי לא בטוח שכבר בגיל המוקדם הזה ידעת לקרוא כמו שצריך, אספר לך שמדובר בספר שקיבץ את הטורים ששלושתנו פרסמנו בעיתון "חדשות" זצוק"ל בתקופת מלחמת המפרץ. כאשר הספר יצא עשיתי את מה שנהוג בדרך כלל לעשות וחילקתי כמה עותקים ממנו לחברים, עם הקדשה אישית.
עכשיו נחזור להווה: מכיוון שכאן למעלה הזמן אורך נצח ולפעמים, מה לעשות, אפילו קצת משעמם, ובגלל שארכיון "חדשות" לא זמין גם למי שחי, שלא לדבר על מי שמת, הזמנתי את הספר כדי לדפדף בו קצת ולהיזכר בימים היפים שלעולם לא ישובו. תאר לעצמך עד כמה לבי צנח ואיך חולשה פתאומית תקפה אותי כשהפכתי את הכריכה ומצאתי בעמוד הראשון הקדשה בכתב ידי לשניים מחבריי הקרובים באותן שנים יפות. "לוורד ואמנון, RUTHLESS PEOPLE, שיהיה בממ"ט טוב, מאמנון", כתבתי להם בחיבה באפריל 91', כשעוד חשבתי לתומי שאנשים – קל וחומר חברים טובים – נוהגים לשמור אצלם לנצח ספרים עם הקדשה אישית מהמחבר. אז חשבתי. מתברר שציפיות לחוד ומציאות לחוד, ושגם אחרי שאדם נאסף אל אבותיו לעולם לא מאוחר לו ללמוד דברים חדשים על טבע האדם.
ההקדשה של דנקנר. "העולם בלעדיו הוא מקום קצת יותר משעמם והרבה יותר טוב", אומרת ורד לוי-ברזילי
כאן בעצם אתה נכנס לתמונה: ורד ואמנון, בניגוד אליך, היו חברים טובים שלי (אחר כך גם אמנון כעס עליי, כמו הרבה חברים אחרים, אבל זה כבר סיפור ארוך אחר). אני קצת נרתע מלהבהיל אותם דרך מכתבים שלי מהעולם הבא. לכן אשמח אם תוכל להסב את תשומת לבם לכך שהספר שמסרתי להם כמתנה באופן אישי חזר לידיי באופן מפתיע. אודה לך אם בהזדמנות זו תוכל לשאול אותם כיצד עותק שחתמתי עליו בדם לבי התגלגל למגינת הלב לחנות ספרים משומשים. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ושבניגוד לבקשה הקודמת שלי, שהקפדת להתעלם ממנה, תטפל בזה לאלתר, כבר לטור הקרוב שלך. אחרת – וזו לא הבטחה, זה איום – תיאלץ לשמוע ממני שוב.
בברכה,
אמנון דנקנר
סיימתי לקרוא, קיפלתי באיטיות את המכתב, והבנתי שאין ברירה. צריך להרים טלפון.
שלום אמנון ברזילי, רציתי לספר לך שאמנון נעלב וגם קצת כועס. "איזה אמנון?!".
אמנון דנקנר. בשנת 91' הוא נתן לך ולורד ספר עם הקדשה אישית. איך לעזאזל הוא התגלגל לחנות לספרים משומשים? "אני מופתע. הספר היה שמור בביתי בכספת עם קוד סודי והיה מופקד עליו מאבטח. נראה שהתרחשה כאן, תחת אפי, רשלנות חמורה. אני מודה לך על המידע ופותח מיד בחקירת האירוע".
ורד לוי-ברזילי, מה יש לך להגיד להגנתך? "כשעברנו דירה לפני שלוש שנים תרמנו המון ספרים. כנראה שזה אחד מהם. אנא מסור בשמי לאמנון דנקנר דרישת שלום, וספר לו שהעולם בלעדיו הוא מקום קצת יותר משעמם והרבה יותר טוב".
נדנדת המחירים
האם היקף המכירות של רשת טיב טעם בפסח האחרון צנח או צמח? תלוי את מי שואלים, ובמקרה שלפנינו: תלוי גם מתי שואלים. ביום שני האחרון פרסמה אילנית חיות, כתבת השיווק של "גלובס", כותרת שלפיה הקניות לחג ברשתות מגה, שופרסל וטיב טעם צנחו ב-4.7 אחוזים (למעלה). למחרת, יום שלישי, פרסמה אותה חיות כותרת חדשה, הפוכה לחלוטין, ובה ציטטה דיווח שמסרה טיב טעם באותו יום לבורסה, לפיו מכירות הרשת בתקופת חג הפסח גדלו ב-5.6 אחוז (למטה). חיות לא תיקנה את השגיאה שפרסמה בידיעה הקודמת, אלא ניסתה להפוך את הלימון ללימונדה וכתבה כי "כפי שנחשף אמש ב'גלובס', מכירות מוצרי הצריכה השוטפת ברשתות שופרסל, מגה וקו-אופ ישראל צנחו בשבועיים האחרונים שלפני החג בשיעור של 4.7 אחוז".
בשלב הטיעונים לעונש של משפט הולילנד, שהתקיים ביום שלישי האחרון, נשא אהוד אולמרט דברים בפני השופט דוד רוזן. דבריו של ראש הממשלה לשעבר צוטטו כמובן בהרחבה בכלי תקשורת רבים, אלא שכל אחד מהם נתן פרשנות משלו לשאלה הרת הגורל מאיפה הזעקה של אולמרט רוצה להשתחרר: האם מלבו (ערוץ 1)? או אולי מגרונו (ערוץ 2)? או שמא מפיו (ynet)? ואולי סתם כך ממנו עצמו (ערוץ 10)? אולי בעוד שבועיים, במועד מתן גזר הדין, נגלה את התשובה.
אולמרט בערוץ 1. זעקה משתחררת מלבו?אולמרט בערוץ 2. זעקה משתחררת מגרונו?אולמרט ב-ynet. זעקה משתחררת מפיו?אולמרט בערוץ 10. זעקה משתחררת ממנו?
קול הרע"ם מרחוב השלושה
הסכם הפיוס בין פתח לחמאס חילץ מראש הממשלה ציטוטים תקיפים נגד המהלך. אלה, כמובן, מצאו לעצמם כר נוח ובולט ב"ישראל היום". ביום ראשון, תחת הלוגו "מנתקים מגעים", הקדיש העיתון להתפתחות האחרונה לא פחות משני עמודים, עם שבעה אייטמים שחלקם תקפו את ההסכם ואילו אחרים סתם ליבו את החרדה מאנטישמיות.
האייטם המשומש. הודעה שנחשפה אתמול? לא ממש
אחד האייטמים בקטגוריה השנייה, שלא היה חתום וקיבל את הקרדיט "כתב 'ישראל היום'", נשא את הכותרת: "חמאס: 'השואה – סיפור מומצא של הציונות הגזענית'". בגוף הידיעה תואר כיצד "דווקא סמוך ליום השואה נחשפה אתמול הודעה של ארגון החמאס, שלפיה ועידת שטוקהולם בשנת 2000 'נועדה להסתיר את האמת על מה שמכונה השואה, שהיא סיפור מומצא ללא בסיס׳. עוד טענו בארגון כי 'ההמצאה הזו של פשעים לכאורה שכלל לא התרחשו... ההתעלמות ממיליוני קורבנות אחרים של הנאצים חושפת בבירור את פניה הגזעניות של התנועה הציונית המאמינה כי הגזע היהודי הוא הגזע העליון".
הודעה שנחשפה אתמול? אז זהו, שלא ממש. המסר הזה של החמאס הועבר מטעמו כתגובה רשמית עוד בינואר 2000, בעת שבשטוקהולם התכנסה ועידה בינלאומית בנושא השואה. ב-14 השנים שחלפו הודעה זו צוטטה מספר פעמים, למשל לפני שנתיים ושלושה חודשים על ידי הבלוג הרשמי של צה"ל, ולפני שלושה חודשים בלבד בטור של רונן שובל בעיתון "סופהשבוע". אז מדוע "ישראל היום" מתעקש שההודעה "נחשפה אתמול"? החמאס, זה ברור, לא הצטרף בשנים שחלפו לתנועת חובבי ציון, ובכל זאת: האם ייתכן שכל האייטם הבלתי אקטואלי בעליל הזה נועד אך ורק לשרת את המסר שנתניהו מבקש להעביר, לפיו הפיוס הפנים פלסטיני רע לישראל?
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
יום השואה הגיע? זה הזמן להביא ציטוט מביבי
ואם כבר נתניהו: כיצד "ישראל היום" משתדל לפאר, לרומם ולקלס את ראש הממשלה? במגוון דרכים יצירתיות, כמובן, ולאורך רבים מימות השנה. הנה דוגמה אחת, ההולמת את השבוע הנוכחי, ובחתך רב שנתי:
שערי יום השואה עם נתניהו. כותרות בולטות וציטוטים לוחמניים
ביום שני, יום השואה 2014, הביאה כותרת השער של "ישראל היום" ציטוט נחוש והחלטי מפיו של ראש הממשלה ("עתה יש לנו כוח להגן על עצמנו"). גם בשנה שעברה, ביום השואה 2013, הוקדשה הכותרת הראשית לציטוט לוחמני של נתניהו ("לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים"). ומה בשנת 2012? ובכן – הפתעה, הפתעה – אז הוקצו גם כותרת הגג וגם הכותרת הראשית לציטוטים מאיימים ומלטפים כאחד של פוליטיקאי הבית ("מי שמבטל את האיום האירני לא למד כלום מהשואה" ו"עם ישראל חי").
אותו קו של "ישראל היום", ציטוטים מובלטים מפיו של ראש הממשלה, הופגן כמובן גם בימי השואה שחלו בשנת 2011 ("ספק אם העולם למד את הלקח"), בשנת 2010 ("להילחם ברע") ובשנת 2009 (כותרת הגג: "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת").
הפצתו של "ישראל היום" החלה ב-30 ביולי 2007. לפיכך יום השואה היחיד בתקופת קיומו שבו ראש הממשלה לא היה נתניהו הוא זה שחל בשנת 2008, שבו כיהן בתפקיד אהוד אולמרט, שנוא נפשו של העיתון. איך נראה באותה שנה עמוד השער של "ישראל היום"? שום ציטוט של ראש הממשלה דאז לא הופיע בכותרת הראשית ו/או בכותרת הגג שמעליה, אלא רק הכותרת "מול מכונת השטן". בכותרת המשנה, לעומת זאת, הובאו קודם כל דברי "הנשיא פרס" ורק לאחר מכן ציטוט של "אולמרט" (ללא התואר ראש ממשלה) מכה על חטא במילים: "לעולם לא תהא עוד שואה; חטאנו בקיפוח זכויות הניצולים". חבל. אולמרט, באותו נאום נשכח, אמר גם את המשפט מלא הפתוס: "אין כוח בעולם שיכול לעם הזה". דווקא מתאים ככותרת ראשית. אולי אם נתניהו היה אומר אותו זה היה נכנס.
שער יום השואה עם אולמרט. שורה מוצנעת וציטוט מתנצל
בניגוד לנתניהו, שתמונתו, כמו שעון שוויצרי, מופיעה ב"ישראל היום" ביום השואה מדי שנה בשנה, הרי שביום השואה 2008 לא הופיע שום צילום של אולמרט בעמוד הראשון או בעמודים הפנימיים שסיקרו את הנושא. לעומת זאת, העיתון שמח לצטט תלונות נגד אולמרט מצד "חלק מניצולי השואה", אשר "הביעו תרעומת על כך שראש הממשלה הופיע לעצרת ונאם בה ללא כיפה לראשו".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
נאה דורש, נאה מצלם
"אם תרצי שאראה לך את העיר באפור אולי פשוט כדאי שתבקרי מתישהו בדרום חולון", אמרתי לבת שיחי בטלפון, בדיוק כשנכנסה ממתינה עצבנית. על הקו היה הקונספירטור.
"יש לי אליך שאלה קטנה, הורביץ", הוא פתח בקול מלטף שנייה לפני שעבר לטון עצבני. "אולי אתה מוכן להסביר לי למה אתה כל כך נגד 'ישראל היום'?".
"חס וחלילה", עניתי בשלווה. "אני משתדל להיות נגד כולם באופן שוויוני ולקפח את 'ידיעות' באותה מידה".
"כן, בטח", אמר הקונספירטור בסרקזם. "וזו הסיבה, הורביץ, ששיבצת היום בטור שלך ארבעה אייטמים שליליים שונים נגד 'ישראל היום' ואפילו לא אייטם אחד קטנצ'יק לרפואה נגד 'ידיעות'?".
"השבוע זה פשוט לא הסתייע", אמרתי בנחת. "צירוף מקרים שכזה".
"צירוף מקרים שכזה", חזר הקונספירטור בלעג. "אז תרשה לי להיות יותר ספציפי: איך זה שהתעלמת מהטעות הבוטה שהתרחשה השבוע מעל דפי 'ידיעות'?".
"איזו טעות?", שאלתי בעניין.
"שמח ששאלת, הורביץ", אמר הקונספירטור בעייפות. "יצא לך כבר לראות את כפולת האמצע הנוצצת של רז התותח על מחירי ההופעות בבמות הבידור של יום העצמאות?".
"האמת שכן", המהמתי.
"אז אולי תסביר לי בטובך", המשיך הקונספירטור בתנופה. "איך זה שבטור הצד, שבו פירט רז את מחירי האמנים, כתוב שהופעה של דודו אהרון עולה 145 אלף שקל והופעה של ליאור נרקיס עולה 110 אלף שקל, אבל בכתבה עצמה מצוין במפורש שעיריית נשר תשלם בסך הכול 200 אלף שקלים, ותקבל בתמורה הופעות גם של דודו אהרון, גם של ליאור נרקיס וגם של טוביה צפיר? וזה לא החשבון המוזר היחיד שיצא לי עקום בכתבה הזו, הורביץ, אבל אני לא רוצה להלאות אותך".
"תודה", נשמתי לרווחה.
"בבקשה", אמר הקונספירטור. "אז אתה מטפל בזה?".
"חס וחלילה", אמרתי בנחת. "מדובר בזוטי דברים. בסך הכול מה ש'ידיעות' היו צריכים הוא שאיש תוכן עם קצת יותר הבנה בכלכלה יעבור על הכפולה הזו, ובטח סבר היה עסוק. אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".
"ואני משוכנע שהעובדה שאתה מתנכל השבוע רק ל'ישראל היום' ועושה הנחות ל'ידיעות' צריכה להדליק נורות אדומות מהבהבות אצל הבוסים שלך ב-mako", התרגז הקונספירטור. "ומה לגבי החוצפה של ינון? גם עליה אתה לא מתכוון לכתוב שום דבר?".
"ינון מגל?", הרמתי גבה. "מה הוא כבר עשה?".
"צילם מהחלון של 'וואלה', בזמן הצפירה, את סועדי 'ארומה' עומדים על המדרכה מתחת", אמר הקונספירטור. "ואז עוד הוסיף חטא על פשע והעלה את התמונה לפייסבוק".
"באמת?", שאלתי.
"כן", המשיך הקונספירטור בהתלהבות. "וכשאפרת, אשתו של חנוך שכותב טור ב'7 ימים', שאלה את ינון אם השמיעו את הצפירה גם במיקרופון של ארומה, הוא דיחקק משהו על זה שהתחילו לקרוא את השמות אבל לא הספיקו את כולם. אתה חייב לטפל בזה, הורביץ".
"למה?", שאלתי.
"כי לא ייתכן שלאור יום, באתר אינטרנט מרכזי וחשוב שרק השבוע תיעד חרדים שלא עומדים בצפירה, עורך בכיר ירשה לעצמו לא לעמוד דומם ללא תנועה במשך שתי דקות בלבד ולהתייחד בדומיה עם זכר הנספים".
"אני לא מבין מה הבעיה", אמרתי. "ינון הוא מולטיטסקינג. אני בטוח שהוא מסוגל גם לעמוד דום בצפירה וגם לצלם. אם כי כמובן שקיימת גם אפשרות לא מבוטלת אחרת".
"באמת?", תהה הקונספירטור בסקרנות. "איזו אפשרות?".
"שמדובר בצירוף מקרים", עניתי בשלווה.
"תמשיך ככה ותגיע קרוב, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "ומה לגבי הכתבה של עידו, כתב הטכנולוגיה של חדשות ערוץ 2, מיום שלישי האחרון, על הסטרט-אפ הישראלי הנוצץ החדש?".
"איזה סטרט-אפ הפעם? שוב מימון המונים?", שאלתי בעניין פוחת.
"מימון המונים ועוד איך. מדובר בסורק ייחודי שמצלם אוכל, יודע להגיד מה המרכיבים שלו ושולח לך אותם בהודעת sms", אמר הקונספירטור בהתלהבות. "איך אתה מסביר את זה, הורביץ, שיום לפני שהכתבה על הסורק הזה שודרה בחדשות 2, תוך איזכור מימון ההמונים, הוא כיכב גם בערב הפרומו החגיגי לתוכנית 'המיזם' עם אברי גלעד, שבמרכזה מימון המונים ושתיכף עולה ב'רשת'?".
"סוג של צירוף מקרים?", ניסיתי.
"יופי, הורביץ", אמר הקונספירטור ביבושת. "בינתיים המתחרים שלך יאכילו אותך קש וישאירו לך אבק. הנה, תראה למשל את האייטם של דוד מ'וואלה! ברנז'ה', על היח"צנים שזועמים על הרשות השנייה רק בגלל שהמשרד של איתי זכה במכרז הדוברות של הרשות".
"באמת אייטם יפה", אמרתי.
"נכון", הסכים הקונספירטור. "והוא היה יכול להיות אפילו עוד יותר יפה אם דוד היה מפרסם עוד פרט אחד קטן".
"איזה פרט?", זקפתי אוזניים.
"שיש היכרות מוקדמת בין שי, מנכ"ל הרשות השנייה, לבין איתי, שזכה במכרז. שניהם בוגרי אותו מחזור ממש של תוכנית ששמה מעוז SEAL", המתיק הקונספירטור. "האם ידעת, הורביץ, שמדובר בתוכנית שנועדה להעצים מנהיגות אישית ושמטרתה הצנועה עד מאוד היא בסך הכול ליטול חלק בבניית ישראל כחברה ראויה השואפת ומחנכת למוסריות ולמצוינות? בקיצור, לא משהו בשבילך כמובן. אבל בכל מה שקשור לשי ולאיתי – תוכל למצוא את התמונות והפרטים של שניהם כבוגריה הנרגשים של התוכנית ממש כאן".
"יפה מאוד", החמאתי. "באמת כל הכבוד להם".
"מה כל הכבוד, הורביץ", התחלחל הקונספירטור. "אתה לא חושב שצריך לדרוש מהרשות השנייה הסברים איך זה שהם לא נתנו להיכרות המוקדמת הזו שום גילוי נאות?!".
"בנסיבות רגילות אולי הייתי מסכים איתך", אמרתי בנחת. "אבל בינתיים כבר קיבלתי הסבר".
"כבר קיבלת הסבר?", התפלא הקונספירטור. "איך קיבלת הסבר אם עוד לא פנית אליהם?".
"כנראה טלפתיה", אמרתי. "דוברת הרשות השנייה העבירה לי במייל את התגובה הבאה: 'הרשות השנייה קיימה הליך מכרזי מסודר על פי כל כללי המנהל התקין, במהלכו פנתה ליותר מ-14 משרדים מובילים בענף. בסופו של התהליך ולאחר בחינת התכניות האסטרטגיות שהציגו המשרדים השונים, בחרה ועדת המכרזים של הרשות השנייה את המשרד שזכה לניקוד הגבוה ביותר. הרשות השנייה מאמינה כי המשרד שנבחר יסייע בקידום המטרות העומדות בפתחה של הרשות השנייה'".
"אה", אמר הקונספירטור ביראת כבוד. "עכשיו הכול ברור".
"מה ברור?", התבלבלתי.
"ברור שאתה לא יודע מהחיים שלך, הורביץ", אמר הקונספירטור. "ובגלל זה אני יכול לתת לך עכשיו כתב חידה חדשותי-רכילותי, כי אני משוכנע שלא תצליח לפענח אותו. מוכן?".
"יש לי ברירה?", מלמלתי.
"אומר זאת כך, יונית: כזטכנך סזלהטן כוטזהמג אתזלכל", אמר הקונספירטור וטרק.
ואם כבר טריקות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
