תשע שניות, זוז!

רוני דניאל, ב-20 מילים: מה התובנות שלך?

הזמן: יום שישי, שמונה בערב. המקום: "אולפן שישי". חברי הפאנל: רוני דניאל, אהוד יערי, גיא פלג, רינה מצליח ועמליה דואק. האירוע: בעוד הפאנליסטים מלהגים כמקובל, רוני דניאל, אחד מעמודי התווך המרכזיים של התכנית, מתייחס תחילה במשך חמש שניות תמימות לשאלת התועלת שעשויה לצמוח לישראל מהאפשרות שמספר הנבחרות המשתתפות במונדיאל יוגדל ל-40 ("כל פעם זה מביך מחדש, כי גם עם 40 לא בטוח ש..."). בהמשך, לאורך ארבע שניות שלמות נוספות, מתייחס דניאל בהרחבה להיבטים שונים הקשורים לסחבת בחקירות המשטרה ("אז מה אתה מתפלא על ההתמהמהות בלמנות מפקד תחנה?").

בסך הכול, במהלך כל "אולפן שישי" (לא כולל "סיכום השבוע", ששודרה בין 19:30 ל-20:00), נמשכה הופעתו המלאה של דניאל תשע שניות, שבהן הספיק לומר 20 מילים ועוד הברה בודדת. בשעה 20:40, אחרי שידור הכתבה על רצח הילי סובול, הוא כבר לא נראה באולפן.

רוני דניאל, פרשת בשיא כי נמאס לך להיות חלק מהתפאורה?

"לא, לא, לא. אני יצאתי וחזרתי, אלא שאז כבר לא יכולתי להתיישב על המצלמה. זה כל מה שקרה. זו הייתה אשמה שלי. הייתה הפסקה, אז יצאתי כשנשארו לכתבה עוד איזה ארבע דקות, ולא שמתי לב שהזמן חלף. כשרצתי לאולפן הם כבר היו באוויר. להתיישב תוך כדי שידור זה לא נהוג. זה הכול. אל תעשה מזה סיפור".

vtr. – kt nv ajac,o

באיזה עיתון יומי מהוגן מתפרסמות כמעט מדי שבוע גסויות קיצוניות למדי? התשובה היא – הפתעה הפתעה – "הארץ". אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

בשבוע שעבר, אחרי שאמנון בירמן פירסם בתשבץ ההיגיון של "הארץ" הערה פוגענית ומיד חטף על הראש (ובצדק), ואחרי שהוזכרו כאן עוד שתי מעידות פוליטיקלי קורקט נוספות שהופיעו בעיתון – האחת של עמירה הס והשנייה באדיבות מורן שריר – הפנתה קוראת נאמנה של "הארץ" את תשומת לבי למדור שבועי שבו מופיעות גסויות שונות ומשונות באופן קבוע. הגסויות כתובות אמנם בהסוואה, מה שאומר שרק מתי מעט מבין הקוראים טורחים לפענח אותן. כל השאר לא ממש נחשפים לתוכן שעלול היה לגרום לרבים מקוראי העיתון להאדים ו/או להכחיל.

כן, כן, באתר "הארץ" מתפרסם מדי שבוע, מזה כשנתיים, הבלוג המאויר, המשובח והמומלץ "קשקושי רחוב". הכותבת והמאיירת, תמר בלומנפלד, יוצרת קומיקס של שיחות תל אביביות מצחיקות, שתמיד גולשות גם לפייסבוק ו/או למין ו/או למין בפייסבוק. אחד המגיבים הקבועים בפייסבוק המאויר הוא Zachi Roshbotten, שאת מסרי הזימה הפרועים שלו בעברית מקליד בטעות כביכול באותיות באנגלית. הנה חמש דוגמאות, עם תרגום מדויק לעברית (לא נגענו):

תרגום: "רוצה למרוט לך מהכוס שערה שערה עם השיניים" ("קשקושי רחוב", 25.2.2016).

תרגום: "בא לי להסניף קוק מהרקטום שלך" ("קשקושי רחוב", 21.1.2016).

תרגום: "לערביות יש פטמות יפות ומוסלמיות" ("קשקושי רחוב", 7.1.2016).

תרגום: "בואי למצוץ לי את הזין כמו לוליפופ" ("קשקושי רחוב", 24.12.2015).

תרגום: צחי ראשבוטן: "לשמאלית יש דגדגן טעים". בטי ראשבוטן: "צחי אמא מחפשת אותך בסקייפ כי שוב נתקעה לה הפיטמה במאוורר" ("קשקושי רחוב", 3.12.2015).

עורך "הארץ", אלוף בן, אם תמר בלומנפלד תעשה מספיק קילומטראז' בדרום הר חברון, תרשה לה לכתוב את זה גם בעברית? 

"תמר בלומנפלד יוצרת בלוג מעולה שלא כדאי להחמיץ".

הציטוט מול המציאות (1): קובה הידועה כמקסיקו

הציטוט: "בדרך הזאת הוא מחץ את הפוליטיקאי הממולח ג'ון קייסיק ואת מרקו רוביו, בן למשפחת מהגרים ממקסיקו" (גדעון סאמט על דונלד טראמפ, "הארץ", 1.3.2016).

המציאות: מרקו רוביו הוא בן למשפחת מהגרים בקובה.

גדעון סאמט, תרצה להגיב?

"מה יש להגיב? קורה".

כל מספר זוכה. 11 מדינות? מי נותן לי 12? יש לנו 13? אני שומע גם 14

בכמה ממדינות ארצות הברית התקיימו ביום שלישי האחרון בחירות מקדימות ב"סופר טיוזדיי"? תלוי איפה ותלוי מתי טרחתם להתעדכן. ביום שלישי, מוקדם בבוקר, עדיין דיווח אתר "הארץ" על 14 מדינות שבהן תתקיים ההצבעה:

זמן קצר לאחר מכן ירד מספר המדינות באתר "הארץ" ל-13:

ולבסוף התקבע מספרן של המדינות על 12 בלבד:

גם בכלי תקשורת האחרים שרר בלבול קל. ב-ynet, למשל, דיווחו על בחירות מקדימות ב-13 מדינות:

ב"ידיעות" דיווחו על בחירות מקדימות ב-12 מדינות:

וב"ישראל היום" ו"מעריב", לעומת זאת, הסתפקו בבחירות ב-11 מדינות בלבד:

אז מי דייק? ובכן, הבחירות המקדימות ביום שלישי האחרון התקיימו ב-12 מדינות, ואלו הן: וירג'יניה, מסצ'וסטס, טקסס, ג'ורג'יה, ורמונט, טנסי, ארקנסו, אוקלהומה, אלבמה, מינסוטה, קולורדו (רק הדמוקרטים) ואלסקה (רק הרפובליקאים). בנוסף, קיימו הדמוקרטים הצבעה גם בסמואה האמריקנית, טריטוריה של ארה"ב בדרום האוקיאנוס השקט, כך שהתשובה הנכונה ביותר היא 12 מדינות (או 13, אם מתעקשים להוסיף לרשימת המדינות את הטריטוריה סמואה).

הצהרת בלפור (12): זוהי תמונת המצב

ביום ראשון על הבוקר טילפן הבלפוריסט כשהוא רותח. "הרסת לנו את השבת, הורביץ", הוא נהם. "אני מאחל לך שתחטוף מהבוס שלך לפחות חצי מהמנה שאנחנו חטפנו מהבוס שלנו".

למה? מה כבר עשיתי?

"מה כבר עשית? תגיד, אתה אפילו לא מתבייש? למה לעזאזל היה כל כך דחוף לך לתאר בטור הקודם איך 'ידיעות' הפסיק בחודש וחצי האחרונים לפרסם תמונות מכוערות של הבוס, ועבר להראות אך ורק צילומים מחמיאים?".

אבל זה שינוי לטובה, לא? חשבתי שתהיו מבסוטים מזה.

"מה זה מבסוטים? מבסוטים בדיוק ל-12 שעות".

למה לכל כך מעט זמן?

"הטור הקודם שלך עלה ביום חמישי האחרון לפנות ערב, נכון? עכשיו תראה איזו תמונה לא מחמיאה הופיעה ב'ידיעות' למחרת, ביום שישי על הבוקר".

אני מקווה ומעריך שזו טעות מקרית זניחה ושבמקרה הבא תתפרסם ב"ידיעות" תמונה מחמיאה יותר, כי אחרת לא יהיה מנוס מהמסקנה שיש כאן סיטואציה ספציפית מאוד מובהקת.

"איזו סיטואציה?".

צירוף מקרים.

בשירות הוד מלכותה

עד כמה "ישראל היום" יודע ואוהב לפנק את שרה נתניהו? עד בלי די. בחמישי האחרון ערערה נתניהו על פסיקת בית הדין לעבודה שלפיה מני נפתלי, מנהל משק הבית לשעבר, הועסק על ידה בתנאים פוגעניים, ולכן מגיעים לו פיצויים. למחרת, כך נראתה הכותרת ב"ישראל היום":

את התביעה שלו, שהסתיימה (לעת עתה) בניצחונו מוחץ, הגיש נפתלי לפני שנתיים. גם אז, למחרת, כך נראתה הכותרת של "ישראל היום":

ואיך התייחסו לאותו נושא ביומונים האחרים? ובכן, למחרת הערעור של נתניהו "ידיעות" ו"הארץ" היו הרבה יותר מתונים ובניגוד ל"ישראל היום" התחשבו בעובדה שערכאה אחת כבר פסקה לטובת נפתלי ונגד נתניהו:

פגוש את העיתונאית. בפייסבוק

רינה מצליח ראיינה במוצ"ש את אורן חזן בתכניתה "פגוש את העיתונות". תוך כדי השידור העלה מוטי אוחנה, לשעבר יועץ התקשורת של דן מרידור (כאשר זה שימש כשר לענייני מודיעין), את הפוסט הקצר הבא לדף הפייסבוק שלו: "רינה מצליח בשאלה לאורן חזן: מה יהיה הסוף איתך? שאלה מזלזלת שמתאימה לאווירה השולטת בערוץ 2. מבייש". מכאן ואילך התנהל בין מצליח, אוחנה ומגיבים נוספים הדיאלוג הבא (לא נגענו):

רינה מצליח: "מוטי, סליחה שלא עמדתי בסטנדרטים של אורן חזן".

מוטי אוחנה: "לפחות עמדת בסטנדרטים של ערוץ 2".

רינה מצליח: "נשתדל להשתפר. להגיע לרמה".

מוטי אוחנה: "מחזיק לך אצבעות".

מאיר אוחנה (מגיב נוסף): "יש בעיה עם אורן ויש בעיה קפולה עם רינה מצליח".

רינה מצליח: "מאיר אוחנה, כותבים כפולה ולא קפולה".

מאיר אוחנה: "תודה על התיקון. זכית בשני לייקים  על תיקון של אות אחת. אם תעקבי אחרי מה שאני כותב תזכי בהמון ליקיים, אני גאה כמה שאני חכם, בעל ידע רב, עם בעיות קשב וריכוז ודיסלקט חסר תכנה עם אייקיו 138".

מוטי אוחנה: "כשרוצים להעיר לאדם על טעויות כתיב עושים זאת בפרטי, אלא אם כן רוצים לבזותו ולהשפילו. מהיכרות איתך אני בטוח שאין זו כוונתך".

רינה מצליח: "מוטי, עד שנשתפר אתה מוזמן לא לצפות בערוץ 2".

מוטי אוחנה: "לא זכור לי ששאלתי אותך במה לצפות. אצפה במה שארצה ואכתוב מה שארצה".

אנה אגרונוב (מגיבה נוספת): "כל כך נמוך ירדת, רינה מצליח. לתקן אדם על שגעיות כתיב ועוד דיסלקט. במקום לתת תגובה עניינית את מתקנת שגעיות כתיב, חחחחחח".

רינה מצליח: "אני מתאפקת לא לתקן גם אותך".

מוטי אוחנה: "גם אני התאפקתי לא לתקן אותך במשפט הלא הגיוני 'אני מזמינה אותך לא לצפות בערוץ 2'".

רינה מצליח: "אני שוב מזמינה אותך לא לצפות".

מוטי אוחנה: "אני שוב מסביר לך שמשפט כזה לא קיים בשפה העברית".

מאיר אוחנה: "יש לך הזדמנות להיות מורה במקום עיתונאית רינה. שמתי לב שרק שמאלנים מעירים על הכתיב. זה בגלל שהשמאל גם נאור, גם משכיל, גם מתנשא וגם עיתונאי?".

רינה מצליח, תרצי לסכם?

"תודה שאתה עוקב אחריי בפייס".

הציטוט מול המציאות (2): 400 מיליון, 400 מיליארד, מה זה כבר בין חברים?

הציטוט:

המציאות: על פי הדירוג האחרון של "פורבס", שפורסם השבוע, לאיש העשיר בעולם, ביל גייטס, יש רק 75 מיליארד דולר. מדובר, יחי ההבדל, בתרומה של 400 מיליון דולר.

מ"כלכליסט" נמסר בתגובה: "כבר נזפנו בעצמנו".

לא זכו באוסקר בקטגוריית הגהה

15 ימים בלבד לאחר ש"מעריב" פרסם כיתוב תמונה עם לא פחות מארבע טעויות, הגיע תורה של פדיחה חדשה להתנוסס בכותרת הגדולה של כפולת האמצע, שעסקה בטקס האוסקר האחרון:

מעבר לשגיאה הלשונית המביכה ("ארבעה מועמדויות"), יש בכותרת גם טעות עובדתית: דיקפריו היה מועמד לאוסקר שש פעמים. ארבע מהן כשחקן ראשי ("הטייס", "לגעת ביהלום", "הזאב מוול סטריט", "האיש שנולד מחדש"), פעם אחת כשחקן משנה ("מה עובר על גילברט") ופעם נוספת כמפיק ("הזאב מוול סטריט"). בטקס האוסקר עצמו נאמר שוב ושוב שזו זכייה ראשונה של דיקפריו לאחר שש מועמדויות. למרות זאת, גם באותיות הקטנות נכתב ב"מעריב" כי "דיקפריו היה מועמד בעבר ארבע פעמים לאוסקר".

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

מניין הימים: איפה הבונוס? (10)

חלפו כבר 84 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ"א לרגל העובדה המשמחת שהאתר השנוי במחלוקת עבר סוף סוף לרווחיות. רק עובד אחד לא הוזמן ליטול חלק במעמד ההיסטורי. השבוע, לרגל חגיגות העשור לפינת "איפה הבונוס?", שיגר העובד את מכתב הבא לאיילת אידלמן, המפיקה הראשית של mako, עם העתק לעורך הראשי של האתר, אורי רוזן:

איילת היקרה,

בהמשך לדיאלוג הפורה בינינו ולהתכתבויות הקודמות בנושא, מצ"ב חשבונית ע"ס 2,000 שקל.

לאור שכרי הנמוך, זהו בהחלט סכום משמעותי, אבל חשובה ממנו בהרבה הידיעה שאתם שם למעלה רוחשים הערכה אמיתית לעובדים זוטרים מסוגי, ולתרומתם של אותם עובדים קשי יום לכך ש-mako שלנו הפך לרווחי.

בימים אלה – שבהם רבים מגופי התקשורת בישראל מפטרים עובדים כדי לצמצם הפסדים, אך אינם טורחים לתגמל אותם כשהם גורפים רווחים – החלטתכם הראויה, שהתקבלה ללא שיהוי וללא היסוס, ומבלי שהיה עליי לתזכר אתכם או חלילה להפעיל לחץ כלשהו בנושא, היא לא פחות מאשר מגדלור בחשכה.

בעיקר נגעה ללבי העובדה שלמרות שמבחינה טכנית אני מקבל את שכרי דרך חברת הפקה פרטית, השכלתם להבין כי הקריטריון הקובע לעניין תשלום הבונוס איננו פרוצדורלי אלא מהותי.

זהו מפגן מפעים של מעסיקים קשובים, אשר גם ממרום תפקידם הבכיר בהנהלה מסוגלים להבחין בעובד שמשקיע את כל זמנו ומרצו בטור אחד. לא פחות מכך, זוהי גם היכולת הנדירה שלכם להכיר בהבדל בין מישהו שהטור הוא עיסוקו היחיד ופרנסתו היחידה, לבין בעלי טורים אחרים באתר, שהכתיבה ב-mako היא רק אחד מעיסוקיהם.

היכולת שלך ושל אורי להכריז מיד, תוך 82 ימים בלבד, ללא היסוס ובפה מלא: "לאביב הורביץ מגיע בונוס, ויפה שעה אחת קודם!" היא זו שהופכת אתכם לבוסים הנהדרים שאתם.

יש לי רק בקשה אחת, והיא צנועה: לעולם אל תשתנו.

בהזדמנות חגיגית זו, אני מבקש כמובן להודות לעצמי על עבודתי המסורה והבלתי נלאית.

תודה לך, אביב.

בברכה,

אביב הורביץ

למחרת התקבל בלשכתו של העובד המסור מכתב התשובה הבא:

היי אביב,

עם קבלת המכתב ממך איילת יצאה באופן מיידי לחופשת לידה, ולכן אני עונה במקומה.

ראשית, אני גאה לבשר לך שבעקבות פנייתך המרגשת החלטנו להיענות לבקשתך ולהעניק לך את הבונוס המיוחל!

שנית, בוודאי תשמח לדעת שכאשר אנשי מחלקת הכספים שלנו פתחו את התיק האישי שלך לצורך הזנת הבונוס, הם גילו שבגלל אי הבנה כלשהי לא בוצע בשכרך הקיצוץ שחל על כל עובדי קשת ו-mako בשנת 2014, שכירים ופרילנסרים כאחד. יחד עם זאת, בשל הצטיינותך היתרה החלטנו לפנים משורת הדין שלא לגבות ממך את הקיצוץ רטרואקטיבית, אלא להוריד אותו משכרך באופן קבוע רק החל מהחודש הבא, כאשר בחודש הנוכחי יקוזז הקיצוץ מול הבונוס החד פעמי.

אנו מודים לך שהערת את תשומת ליבנו לנושא, ומעודדים אותך לעשות זאת גם בעתיד.

בברכה והוקרה,

אורי

מעשה במו"ל, עורך בכיר ובעל טור זוטר

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, אבל בדיוק כשהייתי בדרך לנתב"ג הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"במקום לדוג את הכרישים הגדולים אתה מתעסק בזוטות, הורביץ", הוא הפטיר. "למה אתה לא חופר קצת מתחת לפני השטח?".

"כי הייתי עסוק בלחפור לבוסים בנוגע לבונוס המתמהמה שלי, כדי לאפשר להם בטוב לבי לרדת באלגנטיות מגושמת מהעץ הלא נכון שעליו הם טיפסו שלא בטובתם", תירצתי. "למה אתה שואל, יש איזו בונבוניירה באופק?".

"שלוש בונבוניירות משובחות אם לא אכפת לך", קטע אותי הקונספירטור. "האחת על מו"ל ידוע, השנייה על עיתונאי בכיר למחצה והשלישית על בעל טור זוטר ביותר. אתה יודע מה משותף לשלושתם?

"לא ממש", עניתי.

"שלושתם פעלו מהפוזיציה", הטיח הקונספירטור.

"מה זה בדיוק אומר?", שאלתי בחשד.

"תמיד להאכיל אותך בכפית", נאנח הקונספירטור. "זה אומר שהם פרסמו כל מיני דברים בלי לתת לקוראים גילוי נאות מלא. עם מי אתה רוצה שנתחיל?".

"אפשר מהאמצע. כרגיל", הצעתי בקול רפה.

"בחירה נבונה", החמיא הקונספירטור. "ובכן, העיתונאי הבכיר למחצה הוא כמובן עופר פטרסבורג, עורך הנדל"ן של 'ידיעות', שביום חמישי האחרון פרסם פרומו נוצץ לראיון ראשון עם ענבל אור אחרי שזו נשלחה למעצר בית, בלי לעדכן שהוא נהג עד לא מזמן להגיש איתה תכנית רדיו שבועית".

"תסלח לי, אבל זו בונבוניירה ישנה", אמרתי באכזבה. "כבר באותו יום רותם שטרקמן צייץ על זה, ועופר ענה לו, וחוץ מזה בראיון המלא למחרת ב'מוסף לשבת' כבר כן הופיע גילוי נאות".

"וזה הספיק לך, הורביץ?", גיחך הקונספירטור. "למה לא בדקת לעומק איך עופר סיקר את ענבל אור פעם, לפני שהוא הגיש איתה תכנית, בהשוואה לסיקור שלו לאחרונה? הנה, אלה היו הכותרות שלו בסוף השבוע האחרון".

"קיבלת, הורביץ?", וידא הקונספירטור. "עכשיו תראה איזה אייטמים אותו עופר פטרסבורג פרסם על ענבל בשנים שלפני ינואר 2015, המועד שבו הוא התחיל להגיש לצידה את תכנית הרדיו".

"נו, מה תגיד על זה?", שאל הקונספירטור בסיפוק.

"מעניין מאוד", פיהקתי. "בוא נעבור למו"ל הידוע".

"אם אתה מתעקש", נעתר הקונספירטור. "כאן אני מדבר כמובן על עמוס שוקן, שירד על שלדון בטוויטר והזכיר אותו בהקשר הפרוטוקולים של זקני ציון".

"עכשיו הגזמת", התפרצתי. "זו בונבוניירה עבשה! אפילו אני כתבתי על זה כבר לפני שלושה שבועות".

"נכון, הורביץ", אישר הקונספירטור. "אבל כהרגלך עשית רק חצי עבודה, ובכלל לא טרחת לגשת לארכיון הדיגיטלי של 'הארץ'".

"בשביל מה הייתי צריך לגשת לארכיון?", שאלתי בפליאה.

"בשביל לא להסתפק בלהעתיק סתם ציוצים כמו תוכי", נבח הקונספירטור. "הרי באייטם הקודם רמזת שעמוס יכול היה לצייץ בחופשיות נגד שלדון כי עכשיו הוא פטור משיקולי רווח והפסד משום ששלדון כבר לא מדפיס אצלו את 'ישראל היום'".

"נו?", פערתי עיניים.

"נו? נו?", חיקה הקונספירטור בלעג. "לא היה מסקרן אותך לבדוק האם בתקופה שבה אדלסון הדפיס את 'ישראל היום' בדפוס 'גרפופרינט' של שוקן, הוא זכה ב'הארץ' לסיקור פחות שלילי מכפי שקיבל לאחר שבחר לנטוש את 'הארץ' לטובת הדפסה עצמאית של עיתונו הנפוץ בבית דפוס משל עצמו?".

"האמת שקצת", נאלצתי להודות.

"אז הנה הממצאים", פירט הקונספירטור. "אבל קודם תרשה לי להקדים ולומר שמכיוון שלאובססיה שלך אמנם אין גבולות אבל לשלי דווקא יש, לא טרחתי לבדוק את כל שבע השנים שבהן 'ישראל היום' הודפס אצל שוקן. במקום זה, הסתפקתי בבדיקה פרטנית של שנת 2012, שלכל אורכה הודפס 'ישראל היום' ב'גרפופרינט'. במקביל, בחנתי את שנת 2015, שבה הודפס 'ישראל היום' בבית הדפוס החדש שלו".

"יש סוף לנאום הזה?", שאלתי בנימוס. "אתה תגיע מתישהו גם לממצאים?".

"אה, כן", נזכר הקונספירטור. "ובכן, ב-2012 פורסמו ב'הארץ' 30 אייטמים שבהם הוזכר שמו של אדלסון באופן שלילי. ב-2015, לעומת זאת, פורסמו ב'הארץ' 52 אייטמים שבהם הוזכר שמו של אדלסון באופן שלילי. מדובר בעלייה מתונה של 73 אחוזים. אתה יודע מה זה אומר, נכון הורביץ?".

"שזה צירוף מקרים, כמובן", הכרזתי בחגיגיות.

"תתבייש, הורביץ", התרגז הקונספירטור. "אני מגיש לך סטטיסטיקות מושקעות ואתה מגיב עם המילים החלולות והכל כך נדושות שלך. האמת שאני לא מתפלא, בטח לא אחרי מה שגיליתי על אותו בעל טור זוטר ביותר".

"מה גילית?", החוורתי.

"נלחצת, הורביץ?", רשף הקונספירטור. "נלחצת בצדק. את פינת 'איפה הבונוס' המנג'סת שלך התחלת לפרסם ב-24 בדצמבר, נכון?".

"אם אתה אומר", גמגמתי.

"אז בטח ממש לא תתפלא לשמוע שבעשרת השבועות שחלפו מאז שגילית שלא קיבלת את הבונוס המטופש שלך הזכרת את mako לרעה ב'מי נגד מי' לא פחות מ-21 פעמים. לעומת זאת, בעשרת השבועות שלפני חלוקת הבונוס הזכרת את mako לרעה רק 8 פעמים. מדובר, הורביץ, בנסיקה תלולה של 262.5 אחוזים בהתנכלויות הפתטיות שלך למקום שמסכים משום מה להמשיך להעסיק אותך. ממש לא פלא שהבוסים התנכלו לך בחזרה. הנה, תראה איך נראה המגזין האחרון שלכם בדף  הבית של mako. אולי אתה, הורביץ, תוכל למצוא שם תמונה של עצמך?".

"לא מצאתי", אמרתי בקול נכאים.

"ברור", השיב הקונספירטור. "למה שתמצא? זו פעולת תגמול של ההנהלה הבכירה. אתה לא יכול גם לתקוף באובססיביות טורדנית את mako רק בגלל שלא קיבלת בונוס, וגם לצפות שהבוסים ירצו לראות את הפרצוף שלך בדף הבית של המגזין. למה שהקודקודים יעניקו הפניה עם תמונה למי שיורק לבאר שממנה הוא שותה? מי אתה חושב שאתה? נטע חוטר? גל אוחובסקי? אלן דלון? וחוץ מזה, בתור מי שמנג'ס לאחרים על לא עוול בכפם, למה לא טרחת לפרסם גילוי נאות על האינטרס הכלכלי האישי שלך בקבלת הבונוס?".

"דווקא נתתי גילוי נאות בסוף הטור של השבוע שעבר", התגוננתי. "אחזור עליו שוב השבוע".

ואם כבר גילוי נאות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, ש-mako מתחרה באתר "וואלה" ושלכותב הטור יש אינטרס אישי מובהק בקבלת הבונוס.

הטור של שבוע שעבר: אותה גברת בשינוי אדרת

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il