מי שהפסיד בקרב ניצח במלחמה, ולהיפך
אם מישהו היה צריך הוכחה מובהקת לכך שחצי שנה במדינת ישראל היא תקופה בת נצח, שהכול יכול לקרות בה, באו ההסכמים הקואליציוניים שחתם השבוע בנימין נתניהו עם סיעות כולנו ויהדות התורה, וסיפקו אותה בגדול. מי האמין בנובמבר 2014 – כאשר הצעת החוק המגונה נגד "ישראל היום" עברה בקריאה טרומית ברוב מוחץ באולם המליאה וראש הממשלה חטף זובור פומבי וכואב מחברי הקואליציה שלו – שכעבור פחות משישה חודשים נתניהו ועיתונו ינצחו בנוקאאוט כשבאמתחתם נסיוב קטלני נגד החוק ש"ידיעות אחרונות" כל כך חפץ ביקרו: סעיף קואליציוני, ייהרג ובל יעבור מבחינתו של נתניהו, שמבטיח את עתידו של "ישראל היום" ושמקנה לראש הממשלה עוצמה חסרת תקדים בכל הנוגע לתחום התקשורת.
33 ימים לפני הבחירות הובעה ההערכה שאם נתניהו יזכה בראשות הממשלה הבאה, הוא יתעקש במשא ומתן הקואליציוני על התחייבות בלתי חוזרת של כל שותפיו העתידיים להימנע מחידוש החקיקה נגד עיתון הבית שלו. ביום שלישי האחרון חשף רביב דרוקר את פרטי הסעיף הסודי שנחתם עם משה כחלון ויעקב ליצמן לפיו "סיעות הקואליציה לא יתמכו בהצעות חוק בתחום התקשורת בלא אישור שר התקשורת", וכן "סיעות הקואליציה וחבריהן יתנגדו לכל יוזמה או הצעה בתחום התקשורת ששר התקשורת יתנגד לה". שורה תחתונה: חצי שנה אחרי שמו"ל "ידיעות", נוני מוזס, ניצח בקרב, גבר עליו בנימין נתניהו במלחמה. למרות הפינוקים שקיבלו במשך שנים מקבוצת "ידיעות" – קשה לראות היתכנות לכך שאביגדור ליברמן ונפתלי בנט יתעקשו שלא לחתום על הסעיף הזה בדרכם לממשלה הבאה. נתניהו יוכל להעביר כל רפורמה שירצה ולטרפד יוזמות שיתנגד להן. סיפור ההשפלה במליאה לא יחזור על עצמו.
שליטתו המוחלטת של נתניהו בחקיקה בתחום התקשורת עשויה להביא למימוש תכניות מרחיקות לכת שיחרגו בהרבה מביצור מעמדו של "ישראל היום" וכתוצאה מכך להחלשתו של "ידיעות אחרונות". ביומיים האחרונים צף ועלה מחדש נושא פיצול ערוץ 2. בנוסף עומדת על הפרק הקמת ערוצי חדשות בכבלים ובלוויין (מנוף פוליטי אבל בור כלכלי), שינסו לזנב בחברות החדשות הוותיקות. הקו המנחה: הרחבת מספר אלטרנטיבות האקטואליה הטלוויזיוניות למקסימום האפשרי – צעד שהוא חיובי על הנייר, אבל נתניהו לא מבצע את המהלך מתוך דאגה לריבוי קולות ולתקשורת חופשית, אלא על מנת להחליש את חדשות 2 וחדשות 10, שני גופים שהוא לא רווה מהם נחת בשש השנים שבהן הוא מכהן כראש ממשלה.
עוד נושא שיהיה מעניין לעקוב אחריו הוא חוק הבעלויות הצולבות. תקציר הפרקים הקודמים: בתחילת המילניום עדיין אחז נוני מוזס ב-29 אחוזים מ"רשת" והיה האיש החזק בחברה, אולם ב-2004 עברה חקיקה שאסרה על בעלות צולבת ומוזס נאלץ למכור את מניותיו בזכיינית (כמו גם עופר נמרודי מ"מעריב", שנאלץ להיפרד ממניותיו ב"טלעד"). לפני עידן ועידנים, כלומר בנובמבר 2014, שלושה ימים לפני שהצעת החוק נגד "ישראל היום" עברה בקריאה טרומית, תהו צבי זרחיה ונתי טוקר ב"דה מרקר" האם מתבשל בכנסת דיל התקשורת הגדול לפיו החוק נגד "ישראל היום" יוקפא ובתמורה יבוטל חוק הבעלויות הצולבות ומוזס יוכל לשוב לטלוויזיה. אלא שמאז, כאמור, חלף נצח. בזמן ש"ידיעות" נלחם בשחיקת התפוצה וההכנסות, ומנסה בכל כוחו לשפר פוזיציה במלחמה ההולכת ומחריפה מול "ישראל היום", קשה לראות את מוזס נכנס להשקעה משמעותית בעסקי הטלוויזיה. למעשה, יש היום בישראל רק מו"ל של עיתון אחד שמסוגל לעשות זאת בקלי קלות ושעבורו נתניהו ישמח לבטל את חוק הבעלויות הצולבות. על מי אתם מהמרים?
כתבנו אילן לוקאץ' מוסר בלחש: הוטלה קללה
האם שמועה בלתי מבוססת בעליל, נטולת הוכחה כלשהי, על רב ידוע כביכול שהטיל לכאורה קללה סודית ובלתי ברורה, עשויה להפוך לכותרת של כתבה המשודרת בתכנית אקטואלית מובילה בחדשות ערוץ 2? מסתבר שכן. תשמעו סיפור:
ביום שישי האחרון שודרה ב"אולפן שישי" כתבתו המחורטטת למחצה של אילן לוקאץ' שזכתה לכותרת המצמיתה "הקללה" (ר' בתמונה העליונה). בכתבה בדק לוקאץ' לאן נעלמה סצנת המועדונים בנתיבות, שאותה סיקר בהתלהבות לפני שנה ותשעה חודשים. לקראת סוף הכתבה – אחרי שראיין כמה בעלי מועדונים לשעבר שקוננו על חורבות בתי העסק שלהם ואף הפליא במשפט הסטיגמטי והמופרך "נתיבות היא עיר של שליש חרדים שליש סרוגים, שליש לא דתיים, כלומר הולכים רק פעם בשבוע לקבר הצדיק" – הגיע לוקאץ' לפרק המסקנות. "הלחץ החרדי היה הדחיפה הקטנה שהספיקה כדי לסגור את השיבר על נווה המדבר המבעבע של חיי הלילה, ולסיים באבו את האביב הקצר של נתיבות", התפייט כתבנו. "הייתה כמובן גם התחרות שקמה ממועדונים בערים שכנות שזיהו את הפוטנציאל, והיו, לא לשכוח, החודשים הקשים של צוק איתן ואחריו. ואולי מכל אלה אפשר היה להתאושש, אלא שיש עוד גורם, שכל מי שדיברנו איתו שם הזכיר בלחש, שמועה ויראלית שבעיר הבאבות גם עשויה להישמע הגיונית: הקללה".
איציק ג'רבי, לשעבר כתב היומון "חדשות" בדרום, יו"ר מכבי עירוני נתיבות ומוותיקי העיר, שמעת על הקללה המסתורית?
"צפיתי בכתבה, ואני רוצה לומר לך שלא דובים ולא זבובים. אין שום קללה ושום בטיח, אלא מדובר בעניין כלכלי נטו. מה שקרה הוא שכתוצאה ממבצע 'צוק איתן' המועדונים נקלעו לקשיים ונסגרו. להגיד שמדובר בקללה מדרדר אותנו לתקופת החושך. מי מאמין לקללות של רבנים? להיפך, אם היה רב שהיה מטיל קללה אני מעריך שהמועדונים היו דווקא ממשיכים לשגשג אחרי 'צוק איתן'".
"תשמע סיפור: לפני כמה שנים היינו בצמרת ליגה א' וכמעט שעלינו לליגה הלאומית. פספסנו על חודו של שער. בעקבות עוגמת הנפש, הגיע אלינו רב מכובד שאמר שהמזוזות שלנו לא בסדר. אמרנו לו בבקשה, תחליף מזוזות. אתה יודע מה קרה אחרי שהוא עשה את זה? ירדנו לליגה ב'. בניגוד מוחלט לכתבה ב'אולפן שישי', גרים בנתיבות אלפי תושבים שלא מאמינים ואף פעם לא האמינו בקללות, ברכות, ניסים ונפלאות. הכול תעשייה של חצרות הרבנים. עובדה שגם היה לא מזמן רב ידוע שבירך את נוחי דנקנר, ונו? מה קרה לדנקנר בסוף?".
אילן לוקאץ', אתה לא חושב שכל תיאור הקללה, ללא בסיס עובדתי, מתאים יותר לקובץ סיפורי מעשיות מאשר לכתבה עיתונאית בחדשות 2?
"הכתבה לא הייתה על שמועה אלא על תופעה שהייתה ונעלמה באופן די פתאומי. זה ההסבר שסיפקו הרבה אנשים שם. האם הייתה קללה? אני לא בטוח. האם קללה מסוגלת באמת לחולל רע? אני בטוח שלא. האם שמועה – מבוססת או לא – על קללה, חסרת משמעות עבור מי שאינו מאמין, יכולה לחולל דבר כזה? בהחלט. ולכן אפשר וצריך לדווח. נאמר שיש שמועת שווא על פלישת חייזרים, אנשים נמלטים מהעיר ובמנוסה ההמונית נרמסים עשרה אנשים למוות. האם לא צריך לדווח על האירוע רק בגלל שאין חייזרים?".
מבחן אמריקאי: מיהו באמת בנימין נתניהו
לפני שבועיים נבחר בנימין נתניהו לרשימת מאה המשפיעים של השבועון "טיים". לרגל האירוע הזמין העיתון מהפרילאנסר הצעיר אהוד ברק מאמר קצרצר על נתניהו. נסו לנחש איזה מהמשפטים הבאים שכתב ברק לא הופיע בידיעה שפורסמה למחרת ב"ישראל היום". התשובה הנכונה מחכה לכם רגע לפני הקונספירטור:
א. הוא היה נחוש, אפקטיבי וממוקד מטרה.
ב. אי אפשר להגיד על נתניהו שהוא פחדן.
ג. בנוגע לאיראן באופן כללי אפשר לומר שהוא צודק.
ד. הוא פיתח דפוס חשיבה פסימי, פאסיבי וחרדתי. נראה שבנימין נתניהו נמנע מכל יוזמה.
אם מוחמד לא בא אל ההר
כמעט חצי יממה לפני כניסת יום הזיכרון, בבוקר יום שני שעבר, פרסם אמוץ שפירא ביומן הבוקר של קול ישראל כי שמו של מוחמד אבו חדיר, הנער הפלסטיני משועפאט שנרצח בידי מחבלים יהודים, נוסף ללוח הזיכרון לחללי פעולות איבה בהר הרצל. הסיפור עורר הדים רבים ועוד באותו בוקר, בשעה 10:02, פרסם אליאור לוי, כתב השטחים של ynet, את תגובתו הראשונה של חוסין אבו חדיר, אביו של הנער, שאמר כי מדובר ב"יוזמה מצוינת, שנועדה לכבד את הבן שלי" (בתמונה הראשונה).
לא חלפו אלא שתי דקות ונוצרה סתירה קלה: בשעה 10:04 פרסם אסף גבור באתר nrg כי משפחת אבו חדיר זועמת ודורשת להסיר את שמו של בנה מלוח הזיכרון (בתמונה השנייה). בהמשך היום גם יאסר עוקבי באתר "מעריב" ציטט את האב השכול שהדגיש כי מדובר בצביעות (בתמונה השלישית), ובשעה 20:33 בערב נאלצו ynet לגרוס את הכותרת הישנה של אליאור לוי ולפרסם במקומה כותרת עדכנית יותר בחתימתו (בתמונה התחתונה).
חוסין אבו-חדיר, יכול להיות שאמרת ל-ynet שהוספת שמו של הבן שלך על לוח הזיכרון בהר הרצל היא יוזמה מצוינת, אבל אחר כך התחרטת?
"לא אמרתי שזו יוזמה מצוינת. מה פתאום. התקשרו אליי מוקדם מאוד בבוקר, העירו אותי, לא ידעתי מה זה הר הרצל, לא ידעתי על מה מדברים. חשבתי שזה איזה מקום רגיל, לא עם מתים של צה"ל, אז אמרתי שאני לא יודע ושאני חייב לבדוק. אחר כך התקשרתי לאנשים, ביררתי והבנתי שאני לא יכול לשים את השם של הבן שלי עם שמות של חיילים של צה"ל. אני אפילו לא ישראלי. אין לי אזרחות, ואם רוצים באמת לעזור לי אז שיתנו לי לשים את התמונה של מוחמד מחוץ לבית שלי בלי לתת לי על זה קנסות. עזוב, בחייאת דינאכ. הכול דאווינים".
אליאור לוי ו-ynet נמנעו מלהגיב.
ארבע מתוך חמש חברות? מרגיש כמו קסם
ביום העצמאות פרסם קובי ישעיהו ב"גלובס" כתבה אופטימית לרגל החג: חמישה סטארטאפיסטים סיפרו בה, איש איש בתורו, על היום שבו החליטו לנטוש את עבודתם המתגמלת כשכירים בחברה גדולה ולפתוח מיזם עצמאי רב סיכונים. למרואיין רן צפוני, היזם של חברת Mmuze, היו רק מילים טובות לומר על המשקיעים שלו. "לשמחתנו, במהלך תכנית האקסלרטור הכרנו את חברת ההשקעות פלאס ונצ'רס", אמר. אסיף זיו, היזם של חברת Fringefy, היה אפילו יותר ספציפי, שלא לומר מלקק. "ברגע שפגשנו את רועי אורון, איש חיל האוויר לשעבר, מפלאס ונצ'רס, מיד ידענו שזה המשקיע שאנחנו מחפשים", הוסיף. "הגיוס אפשר לנו לייצר חווית חיפוש חדשה שמרגישה כמו קסם".
מקסים? בהחלט. והנה עוד קסם קטן: מסתבר שחברת ההשקעות פלאס ונצ'רס משקיעה בלא פחות מארבע מתוך חמש חברות הסטארטאפ המוזכרות בכתבה (Mmuze, GetJob, TROPHiT ו-Fringefy). את כל הארבע ניתן למצוא בעמוד הפורטפוליו של חברת ההשקעות. צירוף מקרים? נשאיר את זה לקונספירטור. את הקשר בין החברות איתר שלמה שוורץ, מנכ"ל חברת התוכנה MegaSoft, שאף טרח ותהה בתגובות הפייסבוק שבתחתית הכתבה "עד מתי ידחפו לנו 'כתבות' פרסומיות?".
קובי ישעיהו, העובדה ש-80 אחוזים מהחברות המוזכרות בכתבה שלך נעזרו באותו משקיע נובעת מכך שמדובר בליקוק יזום לחברת השקעות ספציפית? מעצלנות מסוימת לחפש דוגמאות שונות? או שבכלל מדובר בצירוף מקרים?
"זה צירוף מקרים כנראה".
מ"גלובס" נמסר בתגובה: "אנו עומדים מאחורי תגובתו של הכתב".
נתניהו? אין סיבה להצביע לו, אבל אשמח להצטלם צמוד אליו
האם בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי שלא ראוי לאמון הציבור, גם בגלל שהוא מרבה לפזר הבטחות אבל תמיד שוכח לקיים? או שאולי מדובר במנהיג כריזמטי שכייף להסתופף בקרבתו, להצטלם צמוד אליו ואפילו להעלות לפייסבוק את התמונה החגיגית? יש מי שחושב שגם וגם.
עידו רוזנטל הוא עורך "עצמאות בשטח", התכנית המרכזית של ערוץ 1 ששודרה ביום העצמאות האחרון (ושהשיגה רייטינג מעולה של 9.8 אחוזים, יותר מהתכניות המקבילות ב"רשת" ובערוץ 10). בתחילת השבוע שעבר, כמה ימים לפני שידור התכנית, הועלתה לפייסבוק תמונה משותפת של כמה מאנשי צוות התכנית עם נתניהו. בתמונה נראה רוזנטל המחויך והגאה כשהוא ניצב בשורה הקדמית, מימין לנתניהו ואף צמוד אליו.
נחמד, נכון? זה בדיוק הרגע להיזכר בסטטוסים אחרים, קצת פחות סימפטיים לנתניהו, שאותו רוזנטל פרסם בחודשים האחרונים:
עידו רוזנטל, אם אתה כל כך לא אוהב את נתניהו למה היה לך דחוף להצטלם כל כך צמוד אליו?
"למה אתה מניח שלי היה דחוף להצטלם עם נתניהו ולא לו איתי? אני מציע שתגיש שאילתה בנושא החשוב הזה ללשכה".
יש כאן מישהו מראשון לציון?
רגע של הפוגה קומית מפוקפקת: אבי אשכנזי הוא הכתב לענייני משטרה של "וואלה!" (ומישהו שלא מאוד מחבב אותי, משום מה). בין אייטם אחד למשנהו, נוהג אשכנזי הבלתי נלאה לפנק מעת לעת את חבריו בקבוצות הוואטסאפ השונות בסוג מאוד מסוים של בדיחות – אלה שחבל שהומצאו. הנה שלושה צילומי מסך לדוגמה:
אבי אשכנזי, האם לדעתך הבדיחות שאתה משגר לקולגות הן יותר מעודנות או יותר מתוחכמות?
"אני בנפאל. תפנה למערכת לתגובה".
הצילום מול המציאות: זה מטוס? זו ציפור?
הצילום:
המציאות: אין קשר בין הצילום לתוכן ההפניה. כלי הטיס שבתמונה הוא 9-MQ הבלתי מאויש, שמיוצר בארה"ב, מונהג מרחוק ללא טייס ומופעל בעיקר על ידי חיל האוויר האמריקאי.
אבי שרף, עורך אתר האינטרנט של "הארץ", תרצה להגיב?
"לא, אין תגובה. תמשיך בביקורת הנושכת. אתה נותן פייט למתחרים".
הציטוט מול המציאות (1): אין לך הודאה חדשה
הציטוט: "עצרו אנשים חפים מפשע. מאחד מהם הוציאו אפילו חצי הודאה" (נחום ברנע על פעולת כוחות הביטחון לאחר שנודע על חטיפתו לכאורה של ניב אסרף, "ידיעות אחרונות", 9.4.2015).
המציאות: מדוברות מחוז ש"י נמסר כי במהלך החיפושים אחרי אסרף, בטרם נודע כי בדה את חטיפתו, אכן תושאלו מספר אנשים, אולם אף לא אחד מהם נעצר בחשד לחטיפה. איש מבין המתושאלים לא הודה ואפילו לא חצי הודה כי ביצע לכאורה את המעשה.
נחום ברנע נמנע מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (2): כמה טעויות נכנסות ב-36 מילים?
הציטוט: "אורטל תמם התקשתה לחגוג השנה את יום העצמאות. בימים האחרונים היא הייתה עסוקה במאבק נגד תיאטרון אלמידאן בחיפה, שם החליטו להעלות הצגה סביב סיפור החיים של מי שרצח את אחיה, החייל עמוס תמם, לפני שלושים שנה" (אסף ליברמן, מגיש "בוקר טוב ישראל", 25.4.2015).
המציאות: בטקסט הקצרצר של ליברמן נפלו לפחות שתי טעויות. הראשונה: שמו של החייל שנרצח הוא משה תמם. עמוס תמם יבדל"א הוא שחקן. השנייה: אורטל תמם אינה אחותו של משה תמם, אלא אחייניתו. (ואם רוצים להתקטנן, אז רצח משה תמם אירע באוגוסט 1984, קרוב יותר ל-31 שנים ממועד השידור, מאשר ל-30 שנה).
אסף ליברמן, תרצה להגיב?
"אין לי מה להגיד על זה. אסתפק באין תגובה".
דברים בשם אומרם (1): יוסי דהאן VS צבי יחזקאלי
היום מפרסם ה"ניו יורק טיימס" הדלפות שהגיעו אליו מעבודתה של וועדת החקירה הפנימית החוקרת את דיווחיו של בריאן וויליאמס, המגיש הראשי של מהדורת החדשות היומית המרכזית של רשת NBCהאמריקאית. וויליאמס הושעה מתפקידו לאחר שהתברר שדיווח דיווח שקרי אודות נוכחותו בהליקופטר שהותקף בזמן שהותו בעירק. מההדלפות האחרונות עולה שוויליאמס הלעיט את צופי מהדורת החדשות של הרשת בבדיות נוספות.
על פי הסטנדרטים העיתונאיים הבסיסיים הללו שעל פיהם נבחנת התנהגותו של וויליאמס, צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 10, או כפי שמכנה אותו יזהר באר, הפורנוגרף לענייני ערבים, היה מזמן צריך למצוא את עצמו בפגישות ייעוץ לשינוי קריירה. אולם אין שום סיכוי שזה יקרה. יחזקאלי הוא מחולל רייטינג אהוד הקולע להמיית לבם של רבים מהצופים. הוא מתפקד כתו תקן פטריוטי אנטי ערבי עבור ערוץ שגם כך נמצא בצרות בשל חשד כבד לשמאלנות בוגדנית.
(ד"ר יוסי דהאן בדף הפייסבוק שלו, 25.4.2015)
"מאחל לו הרבה בריאות. אין תגובה".
דברים בשם אומרם (2): רון מיברג VS חנוך מרמרי
גם אם חנוך מרמרי יחצה בשחייה את הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי הוא לא יקבל ממני אגורה והוא יודע למה. משהו בדבר אקראיות הגורל.
(רון מיברג מסביר בטוויטר מדוע לא יתרום למען הצלת "העין השביעית", 22.4.2015)
חנוך מרמרי, מה עוללת למיברג?
"הזיכרון שלי הרבה פחות חד משלו, אבל אני אתן לך הכוונה למקור".
"בימים שבהם הקמתי בכספי אתר אינטרנט בתשלום בשם 'אחר', ובו העליתי במשך כמעט כשנה חמישה פוסטים חדשים ביום, כאשר אני משלם לכותבים (רן אדליסט, נועם שיזף, בועז גאון, אליעזר יערי, רונאל פישר, יוסי גורביץ, דנה קסלר, בירנית גורן, חיליק גורפינקל, הדי בן עמר ואחרים) שכר סופרים של 200 שקלים לטקסט, בחר מרמרי להתנפל עליי ב'העין השביעית' בשל טקסט שכתבתי בהמשכים ובאנגלית על עופר נמרודי. לא טענתו של מרמרי שקבעה שהאתר אינו ראוי להיקרא 'אחר' משום שאינו כזה פגעה בי, אלא מהירות השליפה והששון שאפיינו את דבריו. גיבור התקשורת הענוג הזה אמור היה לתמוך ברעיון החדשני והמיוחד ולא לחנוק אותו בעריסה. האתר שצבר כמה מאות מנויים קרס, ונאלצתי לסגור אותו בהפסד של עשרות אלפי דולרים. בניגוד למרמרי, לקחתי במאמר הפרידה שלי מהקוראים אחריות מלאה על הכישלון, לא ביקשתי תרומות להצלתי (האישית כמובן) ודחיתי בנימוס הצעות מקוראים לתמוך בי בכסף. אין לי ספק שמטרת 'אחר' לא הייתה פחות נאצלת משל 'העין השביעית' וביקורת התקשורת שהתפרסמה בו – כמו מאמר על כישלון רותי יובל ודורון גלעזר ב'מעריב' תחת הכותרת 'בואי נברח ונגיד שניצחנו' – לא הייתה חשובה פחות מ'העין' הכל רואה. בניגוד לאנשי 'העין', לא משכתי אגורה משכורת מהאתר וניסיתי לעמוד בכל חובותיי למרות שלא הצלחתי עד תום. אין חוק התיישנות על רוע לב. אני, לעומת מרמרי, לא אפיינתי את 'העין' למרות דעה נחרצת עליו, אלא הבהרתי שממני לא יקבל אגורה. ברשותך, זה היה המינימום שהייתי חייב לעצמי. בניגוד למרמרי, אני דיממתי את כספי הפרטי ולא כספי ציבור וגם סגרתי את האתר כמו גבר במקום להתעטף בדגל ולטעון לחשיבות 'העין' לדמוקרטיה".
כבר ניסיתם להציל את העין?
ואם כבר "העין השביעית", מומלץ בחום לתרום כאן למען הצלתו של האתר החשוב הזה.
מבחן אמריקאי – התשובה
התשובה היא ד', כמובן. עוד משפט במאמרו של ברק שמשום מה – הפתעה הפתעה – לא קיבל ביטוי ב״ישראל היום" (אבל הופיע גם ב"ידיעות" וגם ב"הארץ"): "הוא יכול להיכשל בניצול הזדמנויות, ולגבי השאלה הפלסטינית הוא מתעלם בבוטות מהמדרון החלקלק המצפה לישראל ועלול להביא לפתרון של מדינה אחת". דוגמה נוספת: "על מנת להותיר את חותמו, נתניהו מוכרח לאחות במהירות את הפצעים שנפתחו בקמפיין שלו, לתקן את יחסי העבודה עם הנשיא אובמה... נדרשות פעולות נועזות. לא רק מילים".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
ולנו אין פלאפל
לכל מדינה כאן בעולם מאכל לאומי המוכר לכולם, וכל ילד בגן יודע כי פעם בשבוע אני מקבל שיחת טלפון מהקונספירטור.
"אתה חייב לזמן את הבוסים שלך לשיחה דחופה, הורביץ", הוא התריע.
"אם כבר, אז אני הוא זה שצריך לזמן את עצמי בנימוס למשרדיהם המהודרים של הבוסים המסוקסים שלי", אמרתי. "אבל למה בכלל ליזום שיחה שמי יודע להיכן תתגלגל כשאני נהנה כרגע משקט תעשייתי משולב בסטטוס קוו מבורך?".
"לא לאורך זמן", הפטיר הקונספירטור בבוז. "לא נראה לך שאתה צריך לברר איתם איך זה ש-mako מקפיד להתעלם בבוטות מעירך היקרה חולון?".
"לא ייתכן", שללתי בתוקף את האפשרות. "הרי אורי, העורך הראשי החטוב, העביר את כל תקופת ילדותו ונערותו בערוגות הדשנות של מרכז חולון, וזה עוד לפני שהזכרתי את חיליק סמנכ״ל העל, עוד מוצר איכות חולוני. אני בטוח ששניהם יידעו לנצל את תפקידם הרם כדי לפאר, לרומם ולקלס את שמה של מכורתנו האהובה".
"אל תהיה כל כך בטוח, הורביץ", נהם הקונספירטור. "אחרת איך אתה מסביר שבפרויקט החגיגי של מגזין mako בשבוע שעבר, על 67 המקומות הכי טובים בארץ לאוכל רחוב, לא הופיעה אפילו פלאפלייה, שוארמייה, בורקסייה או סביחייה חולונית אחת?".
"אפילו לא 'פלאפל בטעם של עוד', בשדרות ירושלים 170, מרכז הבילוי הנוצץ של דרום חולון?", שאלתי בצער.
"נכון", אישר הקונספירטור בטון מנצח.
"אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מצער", אמרתי בעליצות מעושה.
"ואני מקווה שמתישהו תיחלץ מהטעם הדרום חולוני המקובע והמשעמם שלך ותיפתח לקהלים חדשים, בדיוק כמו אודי", פסק הקונספירטור.
"איזה אודי?", שאלתי בסקרנות. "אנג'ל? פרידן? הירש? חמודי?".
"אודי סגל", הכריז הקונספירטור. "הנה, קבל תמונה".
"אתה רואה, הורביץ?", הוכיח אותי הקונספירטור. "לא כולם תקועים כמוך בביצה קטנה וטובענית אחת. אודי, בניגוד אליך, לא מסתפק בתחום המדיני הצר ופנה לטפל בנדל"ן. כאן, למשל, הוא התלווה לגארי ברנט, יזם נדל"ן יהודי גדול בניו יורק, וכמו שאתה יכול לקרוא בעצמך בכתובית לא חסך ממנו שאלות קשות וצולבות".
"בהחלט שמתי לב", אמרתי בהערכה. "אבל אל תשכח שמדובר בכתבה אחת ויחידה ששודרה בדיוק לפני חמישה חודשים ושחוץ מהאירוע החריג הזה אודי מקדיש את כל עיתותיו ליחסים מדיניים לוהטים".
"מה אתה סח", לגלג הקונספירטור. "אז הנה, קבל עוד תמונה מ'תוכנית חיסכון' של יום ראשון האחרון".
"נו, הורביץ, מה תגיד עכשיו?", האיץ בי הקונספירטור. "נכון שאודי מעמיק את אחיזתו בתחום הנדל"ן? ושלא תטעה, גם בדיווח הזה, מכיוון שמדובר בפרויקט שנוי במחלוקת של אותו גארי ברנט, אודי לא עשה לו שום הנחות, מיהר להגדיר אותו כאיש מאוד מאוד מיוחד והוסיף שהטענות שיש במבנה הזה אפליה בין עשירים לעניים הן סוג של צביעות. למה שלא תפנה בדחיפות לאודי ותשאל אותו האם עולם הנדל"ן קורץ לו?".
"אני חושב שאין צורך", ניסיתי להתחמק.
"אני חושב שיש צורך", אמר הקונספירטור בצינה וניתק.
אודי סגל, אתה שוקל לעבור לתחום הנדל"ן או שמדובר סתם בצירוף מקרים?
"כן, עלית עליי. אני מתכנן להיות איל נדל"ן. זה היה הצעד הראשון, אבל אל תגלה".
"אתה רואה, הורביץ? אמרתי לך", צהל הקונספירטור בתרועת ניצחון כשטלפנתי לעדכן אותו בהתפתחויות. "אף פעם אל תמעיט בערכו של חוש הריח המשובח שלי".
"אני חושב שאודי דיבר בסרקזם", ניסיתי לרמוז לו. "הוא לא באמת מתכוון להיות איל נדל"ן".
"מה שתגיד", נכנע הקונספירטור בעייפות. "נראה לי שהתחלתי להזות. אני שולח לך תמונה אחרונה, של הפניה שצילמתי מ-ynet".
"תגיד, הורביץ", המשיך הקונספירטור. "זה רק נדמה לי, או שפרופ' בנימין הרשב, שנפטר בשבוע שעבר, דומה באופן מפתיע לרובי וויליאמס?".
"אני חושב שהגיע הזמן שתנוח קצת", אמרתי בקול קטיפתי וניתקתי ברוך.
ואם כבר מנוחה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר