הצהרת בלפור (24): מי הבוס
מיד עם צאת יום העצמאות טילפן הבלפוריסט. "עמוס, הורביץ?", הוא שאל.
לא במיוחד. דווקא השבוע היה פחות עומס.
"העומס שלך בעבודה לא מעניין אותי. דיברתי על עמוס רגב. אני מקווה שאתה לא קונה את חצי העמוד הסכריני הזה שפורסם ביום ראשון ב'ישראל היום':".
למה לא? אך טבעי שאחרי עשר שנים מוצלחות בתפקיד כל כך מתיש עמוס ירצה לנוח קצת, לקרוא ביוגרפיות חדשות של צ'רצ'יל או מונטגומרי ולהקדיש זמן איכות לנכדים.
"בולשיט, הורביץ. עמוס חי במערכת, אוהב את העבודה שלו בכל נפשו ובכל מאודו, מקדיש לעיתון בין משרה וחצי לשתי משרות של אדם רגיל, ונהנה מכל רגע. מדובר בוורקהוליק מושבע, שבנסיבות אחרות לא היה חולם לעזוב את הכיסא שלו".
וואלה.
"לגמרי. גם אל תאמין יותר מדי לכל האגדות שמספרות על מחלוקות בכל מיני נושאים פיננסיים או דיגיטליים, כמו המחשבה על איחוד אפשרי בין מערכת 'ישראל היום' ל-nrg, ועוד כל מיני סיפורי אלף לילה ולילה".
אז למה עמוס עוזב, בעצם?
"בעיקר בגלל הלחצים של הבוס, שסוף סוף נשאו פרי".
מה מקור הלחצים? אתה רוצה להגיד לי שהליטופים שקיבלתם מ"ישראל היום" בעשור של עמוס לא הספיקו?
"תמיד אפשר יותר. מתמכרים לזה, אתה יודע, מה גם שבחלוף השנים הם פחות ופחות הורגשו. עובדה שלבוס היו טענות, וזה לא משהו שנולד אתמול".
אז מתי?
"זוכר שלפני כמעט שנה, ראש הממשלה הנערץ שלנו תקף את התקשורת, כמו שרק הוא יודע, על כך שהיא התעלמה מהביקור ההיסטורי שלו ברוסיה?".
כן.
"וזוכר שכל הכתבים המדיניים החצופים חתמו יחד על מכתב משותף, שבו הם דחו את דבריו הנוקבים של מנהיגנו האהוב וטענו שהם משמשים כר להסתה פרועה נגד עיתונאים?".
כן.
"אז אחרי שהתגלה לבוס, למרבה התדהמה, שגם שלמה צזנה מ'ישראל היום' חתם על כתב הפלסתר, צזנה קיבל שיחת טלפון מפתיעה. מה לא היה שם, הורביץ? מכל טוב, כולל שטיפה רצינית והודעה רשמית שהוא מעכשיו באופן רשמי שייך לקבוצת הרעים. ואיך שלמה הגיב לדעתך?".
נאלץ להרכין את ראשו מתוקף היותו עובד חרוץ ונאמן של "ישראל היום"?
"לצערי ממש לא. הוא אמר לבוס שהוא עיתונאי, ושזה מה שהוא חושב. היית מאמין לעזות המצח הזו?".
למה עזות מצח? הוא עיתונאי, יש לו דעות והוא רוצה להביע אותן. זכותו.
"תתבייש לך, הורביץ. ואם זה לא מספיק, בשבועות שאחר כך שלמה המשיך ביתר שאת בציוצים הארסיים שלו נגד ביבי, וגם זה לא עבר בשתיקה אצל הבוס".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בפנייה מיידית לחלונות הגבוהים ביותר של העיתון ודרישה לפטר גם אותו, גם את דן מרגלית, בגלל הציוצים הבלתי פוסקים שלו נגד ביבי, וגם את מוטי גילת, בגלל ששכח איפה הוא עובד והרשה לעצמו למתוח פה ושם ביקורת נגד ראש הממשלה".
לא ייאמן. והלחצים עזרו?
"חלקית בלבד. כפי שאתה יודע, שלושת המורדים אמנם כבר סומנו, אבל הטיפול בהם מצדו של עמוס לקה בחסר. נכון שבדיוק באותה תקופה מספר הטורים של דן מרגלית ב'ישראל היום' צנח משמעותית, ונכון שצזנה נענש בכך שלא צורף למשלחת ראש הממשלה לאזרבייג'אן ולקזחסטן, אבל לבוס היו עדיין טענות לעמוס".
אבל למה? הוא נתן לכם רוח גבית.
"ממש לא מספיק. הוא לא העמיד במקום את שלמה, דן ומוטי. הייתה כאן תחושה שהוא מפתח חוט שידרה ומתנהל בצורה עצמאית ומסוכנת. מה, אתה לא זוכר איך בתכנית פתיחת העונה של 'עובדה' אילנה דיין ציטטה את המסר שהעביר בשעתו הגדולה נתנק'ה שלנו?".
תזכיר לי.
"נתן כתב, ואני מצטט: 'דן מרגלית, מוטי גילת, וכנראה גם עמוס, לא עושים בדיוק את מה שאומרים להם'. אגב, נתן לא היה היחיד בלשכה שהביע מורת רוח מעמוס. אתה לא זוכר שבפגישה עם בכירי 'קשת', בספטמבר האחרון, ביבי התלונן על כך שהביביתון עדיין לא עוצמתי כמו האנטי-ביביתון? ואמר שנתח שוק זה לא בהכרח עוצמה? ומה לגבי זה התלונה של הבוס לפני חודשיים באולפן ערוץ 20, כמה רגעים לפני ראיון, שאפילו על 'ישראל היום' כבר אי אפשר לסמוך? אי אפשר לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. ועוד לא דיברנו על בעיית התמונות".
מה הייתה הבעיה עם התמונות?
"טוב, זה לא חדש לך שעמוס לא הכניס לעיתון מספיק תמונות של הבוס, וגם הכותרות ברוב המקרים לא היו מספקות".
למה? איזה כותרות רציתם?
"יותר חד צדדיות נגד כל מי שגורם לביבי להיראות רע, כמובן. הנה, קח למשל את הראשית הזו של 'ישראל היום' נגד ברק אובמה, אחרי שהחליט להימנע מווטו באו"ם שהיה יכול להציל את ראש הממשלה:".
נו, אז זה דווקא בסדר מבחינתכם. קיבלתם את מה שרציתם.
"במקרה הזה כן, אבל ציפינו שכותרות כאלה יפורסמו כל יום, וזה לא קרה. הוא גם התעלם, שלא בטובתו, מהבקשה שלנו לפרסם תחקיר מקיף נגד בן כספית החצוף, ולטפל באינטנסיביות גדולה יותר ברביב דרוקר הנאלח. בושה".
וזה קשור לסיום הקדנציה שלו?
"אומר זאת כך, הורביץ: ידו של הבוס תמיד על העליונה".
אבל מה יקרה החל מיום ראשון הקרוב, כשבועז ביסמוט ייכנס לנעליו הגדולות של עמוס רגב?
"אל תדאג. תוכל סוף סוף שוב לעשות את מה שאתה אוהב, ולנדנד לקוראים שלך עם סטטיסטיקות עבשות".
מה זה אומר?
"השוואה טרחנית בין כמות ואיכות הצילומים של הבוס שיפורסמו בשבועות הקרובים ב'ישראל היום' תחת שרביטו של העורך בועז, לבין כמות ואיכות הצילומים של הבוס שפורסמו בחודשים האחרונים תחת ניצוחו של העורך עמוס. יש סיכוי מצוין שיצמח לך מזה אייטם לא רע. אצל הבוס כבר מורגשת סקרנות לקראת הממצאים".
אתה לא רוצה להגיד לי שראש הממשלה באמת מתעניין בספירה נוקדנית של כמות תמונות. אני משוכנע שיש לו דברים יותר חשובים ויותר דחופים לעשות.
"מי דיבר על ראש הממשלה, הורביץ? אני התכוונתי לבוס".
דילמת האוהל של בועז ביסמוט
בימי מלחמת המפרץ הראשונה, כשהטילים של סדאם חוסיין נפלו בגוש דן, השתלח אמנון דנקנר, אז עיתונאי "חדשות", בדב יודקובסקי, אז העורך הראשי של "מעריב" וקודם לכן העורך המיתולוגי של "ידיעות". זה קרה לאחר שגלי ההדף של טיל סקאד, שנפל ברחוב אבא הילל ברמת גן, הורגשו היטב בביתו של יודקובסקי שגר לא רחוק. בעקבות זאת, עברו יודקובסקי ומשפחתו להשתכן במלון "המלך דוד" בירושלים.
וכך (בקיצורים) כתב דנקנר ב"חדשות": "בוקר טוב יודקובסקי, מה העניינים דב?... איך אתה מרגיש כשאתה יושב בירושלים, בזמן שהצעירים האלה מוציאים בשבילכם עיתון כל בוקר, ונוסעים הביתה ברחובות האפלים כשבלבם תפילה חרישית שהטיל לא יתפוס אותם בנסיעה המצמררת הזו?... תחזור מהר, משום שאחר כך יהיה לך נורא קשה להסתכל להם בעיניים, לאנשים האלה, ולהוריד להם הוראות... אומרים לי שאעזוב אותך כי אתה ניצול שואה והעניינים לגביכם הם יותר מסובכים. אני לא קונה את זה... אני בטוח שתל אביב מלאה בזוגות קשישים של ניצולי שואה שיושבים כל הלילה מול הטלוויזיה לבד בבית, עונים לפעמים לטלפון מהילדים ומחכים לסירנות".
את המאמר סיים דנקנר בפיסקה אישית: "אתה רואה, דב, אתה בטח מקלל את עצמך עכשיו וחושב – איזה שמוק אני שלפני חצי שנה אני ומקסוול לא קנינו את הדנקנר הזה. הוא בדיוק מהטיפוסים שיותר טוב שיהיו באוהל וישתינו החוצה, מאשר שיהיו בחוץ וישתינו לתוך האוהל. עכשיו כבר מאוחר מדי".
למה נזכרתי עכשיו בסיפור הישן הזה? בגלל שדילמת האוהל, שאותה הציג דנקנר המנוח בדרכו המיוחדת, רובצת כעת לפתחו של עורך "ישראל היום" הנכנס, בועז ביסמוט. ההתלבטות ברורה: האם לשמח את שוכני הבית ברחוב בלפור, ולנסות לדחוק את רגליהם של דן מרגלית, מוטי גילת ו/או שלמה צזנה מ"ישראל היום"? (ואז להסתכן בכך שהם ישיבו מלחמה שערה?) או שאולי מוטב לו להשאיר את השלושה ברחוב השלושה, להכיל את הביקורת שלהם כלפי בני הזוג נתניהו (ובכך למנוע מהכביסה המלוכלכת להתכבס בראש חוצות)?
כיצד יתנהל עורך "ישראל היום" הנכנס בדילמת האוהל? בועז ביסמוט נמנע מלהגיב.
עמרי אסנהיים VS אלון בן-דוד
בחודש שעבר שודרה ב"עובדה" תכנית סיום העונה על אסון השייטת. סרטו המצוין של עמרי אסנהיים, שבו תיארו ניצולי התקרית את אירועי הלילה המר בלבנון, עורר שבחים רבים, אך קמו לו גם מבקרים. אחד מהם הוא העיתונאי הוותיק רן אדליסט, שפירסם ב"מעריב" טקסט נוקב תחת הכותרת "לא מארב ולא כשל מזל"ט. אסון השייטת נבע ממחדל מבצעי".
אדליסט טען כי תחקיר "עובדה" לא חשף את האמת על מה שהתחולל בליל 5 בספטמבר 1997, כאשר 11 לוחמי שייטת 13 ורופא מכוח החילוץ נהרגו. "לא הייתי נדרש לפרשת אסון השייטת אלמלא האייטם הצופית-גרנטי בצורת 'תחקיר' של אילנה דיין ב'עובדה', וחשיפת הסיבה כביכול לאסון ביומן 'שישי' של איילה חסון", כתב. "זה לא מארב כפי שמשתמע מערוץ 2 ולא כשל של מזל"ט בלתי מוצפן כמסופר בערוץ 10". בהמשך הוסיף אדליסט, כי על סמך תחקיר שערך בעבר המטענים שהיו על גב הלוחמים "יצאו לדרך כשמישהו, אי שם במהלך אישור התקינות שלהם, עיגל פינות... אלה היו אותם מטענים שלא פעלו במבצעים הקודמים, והתקנתם מחדש התבססה על אלתור שהוא בעייתי אפילו ממבטו של מי שעבר קורס חבלה בסיסי".
כעבור יומיים, כשהטור של אדליסט עלה לרשת, התנהל בטוויטר הדיאלוג הבא (לא נגענו):
אלון בן-דוד (חדשות 10): "כל מה שלא שמעתם ב'עובדה' על אסון השייטת. טור מדויק של רן אדליסט".
בן כספית ("מעריב"): "לגמרי".
אליק מרגלית (חדשות 2): "מעניין מאוד, אבל לא השתכנעתי שדווקא הגרסה הזו היא הנכונה. יש כאן לא מעט השערות, לאו דווקא מבוססות".
אלון בן-דוד: "עדויות מקרב הן תמיד רשומון. אם היה שם מארב חיזבאללה אין סיכוי שלא היה תוקף את המסוק ששהה ארוכות על הקרקע ואת כוח החילוץ שפעל במשך שעות".
"עובדה": חבל שאתה לא צופה יותר בערוץ 10 בימי שישי. אחלה פולו הביאה שם איילה חסון, עם הרבה חומר עיתונאי מעניין".
עמרי אסנהיים: "אלון, הסרט האמיתי צריך להיות: 20 שנה לסיפור העיתונאי האחרון שהבאת כעיתונאי. קל לצייץ במקום לעבוד. ואם תרצה תתקשר – אצייד אותך ואת אדליסט בכמה מסמכים וכמה מקורות. ועכשיו אחזור לשתיקת הטוויטר שלי. המשיכו להתקוטט בכיף. אני חוזר לעבוד".
בן כספית: "לא מתאים, עמרי. ממליץ שתמחק הציוץ".
כרמלה מנשה (קול ישראל): "עמרי, מה קרה? אלון בן-דוד מקצוען, רהוט, פרשן מעולה וידען. גם אתה לא תיקח את זה ממנו. אכן, הערכה כזו נשמעה".
איציק סבן ("ישראל היום"): "כרמלה, הוא לא יכול לקחת את זה ממנו וזו עובדה!".
הראל אורבך (בעלה של אילנה דיין): "לא יודע איך אצלכם בטלוויזיה, אצלנו ראו. עדות של לוחם. מהשטח. שראה בבירור מחבל".
שורה תחתונה: בתור מי שהייתה לו הזכות, אי שם בתחילת המילניום, להיות הבוס הישיר הראשון של עמרי אסנהיים בתקשורת, חייב לומר שאני מעט חצוי: מצד אחד, אני מחבב ומעריך אותו. מצד שני, אני מסכים לחלוטין עם הציוץ של בן כספית. מצד שלישי, אילו אסנהיים היה שומע לעצתו של כספית וממהר למחוק את הציוץ, הייתי מפסיד (עוד) אייטם בינוני למחצה.
אלון בן-דוד, תרצה להגיב?
"אדליסט פירסם ביקורת עניינית וחשובה ואני שיתפתי. אני מכבד את אסנהיים כאדם וכעיתונאי. העובדה שהוא בחר להגיב כפי שבחר זה עניין שלו".
עמרי אסנהיים, תרצה לסכם?
"התחממתי, התקררתי, והאמת שכבר שכחתי. כבר בתוך העבודה לעונה הבאה שלנו ב'עובדה'. הצלחות לכולם".
סליחה, אבל למי אכפת מהרגשות של רוני סומק? איך אפשר להשוות אותם לרגשות של רוגל אלפר?
בחול המועד פסח קיבל המשורר רוני סומק שי מר לחג: מאמר ביקורת קטלני של יהודה ויזן, שפורסם במוסף "ספרים" של "הארץ". "רוני סומק הוא מתחזה. מתחזה למשורר, מתחזה לאמן פלסטי, מתחזה לאיש רוח", מיהר ויזן לפרגן בתחילת הטור, שבסופו, לאחר שהביא ציטוטים ודוגמאות, סיכם במיאוס כי "רוני סומק הוא יאיר לפיד של השירה".
כצפוי, המאמר חולל כמה אדוות ברשתות החברתיות, ואלה לא נעלמו מעיניו של רוגל אלפר, שדווקא חיבב את הניתוח החומצתי שנעשה לסומק. ביום ראשון שעבר פירסם טור, תחת הכותרת האמפתית והחומלת "למי אכפת מהרגשות של רוני סומק?", שבו קילס את מאמרו של ויזן. "מאמר הביקורת של יהודה ויזן על שירת רוני סומק עורר את קריאות ההתפלצות הפבלוביות הרגילות", כתב אלפר. "רבים בקהילה הספרותית קפצו להגן על רגשותיו של סומק... גם הסופר, חוקר הספרות ועורך כתב העת של אגודת הסופרים 'מאזניים', מתן חרמוני, טען בעמוד הפייסבוק שלו, שמאמרו של ויזן חוצה את הגבול שבין ביקורת לבין 'השתלחות'. לפיכך יש לומר מיד, שמאמרו הארוך של ויזן היה כל מה שמאמר ביקורת ספרותי אמור להיות: מנומק מאוד, מלומד, שופע דוגמאות והמחשות, ענייני, ושואף לנסח אמירה חשובה על משורר בעל מעמד מרכזי... סליחה, אבל למי אכפת מהרגשות של רוני סומק? אור הזרקורים המלטף גם חורך. אם הוא לא מסוגל לסבול את החום במטבח, שלא ייכנס אליו".
אלא שחרמוני לא נותר חייב. באותו יום העלה לדף הפייסבוק שלו פוסט עם סיפורון מהעבר. חרמוני תיאר את המקרה האחד והיחיד שבו הוא עצמו כתב ביקורת תוך התחשבות ברגשותיו של המבוקר. "עשו לי כבוד היום בעיתון 'הארץ', הזכירו אותי בשלל תאריי בטור של רוגל אלפר, כמי שמבקש לשמר את גחלת הנעימות הביקורתית, הביקורת מטעם וכו'", כתב חרמוני. "במשך 12 שנים שכתבתי רשימות ביקורת ב'הארץ', כתבתי רשימות מאוד ביקורתיות... רק פעם אחת בכל אותן השנים נעניתי לפנייה של כותב ידוע, שפירסם רומן ושלח לי אותו עם הקדשה – למרות ההיכרות החלקית בינינו (יש לציין שחיבבתי אותו בהחלט) – וכתב לי שזה יהיה לו כבוד גדול, ועוד יתר דברי חלקות (לא נגיד חנופה – הוא הרי התעמת אפילו עם רוזאן בר) אם אכתוב על הספר שלו. בדיוק הוא התראיין וסיפר על גירושיו ועל הקשיים הכלכליים, וכו' וכו'. לבי יצא אליו, כמו שאומרים, ובאתי וכתבתי. ניסיתי לשמור על היושרה שלי ככותב ביקורות, והביקורת יצאה די סתמית. נדמה לי שמבין השורות אפשר היה להבין שממש – אבל ממש – לא נפלתי מהספר. ייתכן שהוא נעלב. הספר נקרא 'ג'וז בלוז', ולכותבו קוראים רוגל אלפר".
רוגל אלפר נמנע מלהגיב.
להחרים את ההתנחלויות? בכיף. להחרים את "הארץ"? חס וחלילה
האם חרם ראוי לשמש כלי לגיטימי במאבק? על פי אחד מכותבי עמוד הדעות של "הארץ", תלוי, כמובן, באיזה מאבק מדובר. אם המאבק הוא נגד ישראל או ההתנחלויות – חרם הוא דבר חשוב ואף רצוי. לעומת זאת, אם המאבק הוא נגד עיתון "הארץ" – אין לקרוא להחרימו בשום פנים ואופן. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:
בחודש שעבר, לאחר פרסום מאמרו מעורר ההדים של יוסי קליין נגד הציונות הדתית, קרא שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להחרים את עיתון "הארץ". כעבור כמה ימים תקף דימיטרי שומסקי, אחד הכותבים הקבועים בעמוד הדעות של "הארץ", את קריאתו של שר הביטחון. "ליברמן, שראשו ולבו מצויים כנראה אי שם במרחב חבר המדינות הפוסט-סובייטי יותר מאשר בישראל, הצליח להפיק עמדה מופרכת ותלושה במיוחד ביחס לטקסט רווי חרדות מקומיות-לאומיות אותנטיות, המדירות שינה מעיני חלק מהישראלים, ואף העלה, ברוב חוצפה ובקלות הבלתי נסבלת של זר המנוכר למציאות המקומית הישראלית, את הרעיון להחרים את הוותיק שבעיתוני ישראל, המבטא נאמנה חרדות אלה", כתב שומסקי בשצף קצף.
אבל העובדה ששומסקי כל כך מזועזע מקריאתו של ליברמן להחרים את "הארץ", לא הפריעה לו עצמו לקרוא למדינות העולם להחרים הן את מדינת ישראל והן את ההתנחלויות. "בדומה למקרה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה – הטלת חרם כללי על המדינה הישראלית במטרה לשים קץ לרמיסת כבוד האדם והזכויות הלאומיות של בני העם הפלסטיני היא בבחינת התגלמות הצדק האנושי והלאומי", כתב שומסקי ב"הארץ" באוגוסט 2016. במאמר אחר, שפירסם במרץ האחרון, הצהיר כי "יש לאמץ ביתר תוקף את הקריאה – שלא לומר הזעקה – לקהילה הבינלאומית לאשרר את הדה-לגיטימציה של הכיבוש ולהחרים בלא פשרות את הישות המתנחלית".
למה לדימיטרי שומסקי מותר לקרוא להחרים את ההתנחלויות ואת מדינת ישראל, אבל לליברמן אסור לקרוא להחרים את "הארץ"? שומסקי נמנע מלהגיב לשאלה.
דברים בשם אומרם: בלי שאלות קשות
לפני חודשים ספורים רצו בפייסבוק לתת במה למנהל קריאייטיב כלשהו שהגיע מאיפשהו. כשהבינו שלמכור אותו לבד לא יילך, הציעו לי לראיין אותו במשותף עם עדי סופר-תאני. אבל היו תנאים מקדימים: הם רצו לצייר את פייסבוק כבמה לקריאייטיב ואיכשהו שאלות על הסתה, חופש דיבור וכוח מונופוליסטי לא באו להם טוב. אמרנו לא תודה. כעיתונאית לא עלה בדעתי להיכנס לראיון עם מנהלת בסדר גודל של סופר-תאני, שיש לה כל כך הרבה השפעה על החיים של כולנו, בידיים קשורות ומוגבלת במה מותר לי לשאול. התפקיד של עשיית יחסי ציבור לפייסבוק הוא של משרד היח"צ שלהם, שלום ת"א. התפקיד שלנו, העיתונאים שמכסים את פייסבוק ביומיום, הוא לשאול שאלות. קשות.
אחרי שנים כעיתונאית אני רחוקה מלהיות תמימה. יש עסקאות של תן וקח כשרוצים מאוד ראיון עם מישהו. אפשר להסכים על גבולות גזרה, לסכם שלא נוגעים בחיים אישיים, בבן זוג מפורסם. אבל לא לגעת בנושאים מהותיים הקשורים בחלק הציבורי של עבודת המרואיין?
בימים שבהם פייסבוק נמצאת בלב סוגיות מהותיות בארץ ובעולם סביב הכוח שיש לה, כלכלית ומוסרית, לשבת עם מנהלת בכירה לראיון ולדבר איתה רק על יכולות הניהול שלה, משול לראיון עם נתניהו שבו לא ישאלו אותו אפילו שאלה אחת על התאגיד או על הקפאת בניה בהתנחלויות. גאה בעורכות שלי שגיבו בזמנו את החלטתי שלא לתת לזה יד.
(ענת ביין-לובוביץ', "גלובס", בעקבות הריאיון ב"כלכליסט" עם מנכ"לית פייסבוק, עדי סופר-תאני)
ב"כלכליסט" נמנעו מלהגיב.
תחקיר חדשות 10 חושף: מידע שכבר פורסם בעבר ב-ynet, בחדשות 2, ואפילו בחדשות 10
לאיזו כתבה ראוי להצמיד את שם התואר הנכבד "תחקיר"? על פי רוב לכזו השואפת לחשוף מידע שאינו ידוע לציבור, בניגוד לכתבות "רגילות" המדווחות על המתרחש. ולמה להידרש לסוגיה המעייפת הזו? כי בשלישי שעבר פירסם כתב חדשות 10, עמרי מניב, כתבה על בתי חולים המסרבים לסייע לנשים שלא נישאו ברבנות לעבור טיפולי הריון. "תחקיר חדשות 10 מגלה כי בבתי חולים שונים מסרבים לסייע להיריון באמצעות טיפולי פוריות והפריה חוץ גופית לנשים שלא נישאו ברבנות", הכריזה מגישת המהדורה תמר איש-שלום.
האמנם היה צורך ב"תחקיר" כדי לחשוף את המידע הנ"ל? הבה נבדוק: כתבתו של מניב עסקה בבתי החולים שערי צדק בירושלים, לניאדו בנתניה ומעייני הישועה בבני ברק. במרץ 2006 פרסמה מיטל יסעור-בית אור ב-ynet את הכותרת הבאה:
ביוני 2012 פירסם יואב אבן במהדורה המרכזית של חדשות 2 כתבה שדיווחה אף היא כי בתי החולים שערי צדק ולניאדו דוחים פניות לטיפול הפריה ממי שאינם זוגות נשואים:
ואם זה לא מספיק: לפני שלוש שנים ותשעה חודשים, באוגוסט 2013, פירסם אותו עמרי מניב ממש – הפתעה הפתעה – כתבה בחדשות 10, נחשו באיזה נושא:
אלה לא כל הדוגמאות. היו בעבר כותרות נוספות בנושא, ועדיין ראוי שבחדשות 10 ימשיכו לעסוק בו. מכאן ועד "תחקיר" – ארוכה הדרך.
בחדשות 10 נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות (1): פספוס של 88 שנים
הציטוט: "23,544 – זהו מספר חללי מערכות ישראל מאז קום המדינה" (כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", 28.4.2017).
המציאות: זה לא מספר החללים מאז קום המדינה ב-1948, אלא מאז 1860, שנקבעה כשנת תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
הציטוט מול המציאות (2): מהקל אל הכבד
הציטוט: "פרופ' אחמד עיד, חלוץ השתלות הכבד בארץ, מתרגש לקראת הדלקת המשואה" (הפניה בעמוד הראשון של "ישראל היום", 28.4.2017).
המציאות: פרופ' עיד, מנהל המחלקה לכירורגיה כללית בהדסה הר הצופים, אמנם ביצע השתלת כבד מוצלחת ב-1991, אבל הראשון להשתיל כבד בארץ היה ד"ר יגאל קם, שביצע זאת ב-1986 בביה"ח רמב"ם בחיפה.
שבעה שבועות, אבל מי סופר
ביום זה פורסים את הלחם, ואוספים את הפרי אל הטנא, ואז גם הטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.
"תגיד, הורביץ, מה יהיה?", הוא רשף.
"מאיזו בחינה?", השתוממתי.
"מכל בחינה אפשרית", הוא המשיך. "מורחים אותך בתשובות מתחמקות, ואתה בולע כמו פראייר את האטריות המחוממות וממשיך הלאה, לאייטם הבא".
"אתה מוכן להיות קצת יותר ספציפי?", שאלתי.
"בוודאי", הטעים הקונספירטור. "זוכר את הציוץ הישן-נושן הזה, מלפני חודשיים וחצי?".
"איך אפשר לשכוח?", עניתי.
"עובדה ששכחת", ירה הקונספירטור. "אחרת איך זה ששידור ההנהונון של ריקלין עם שרה נתניהו נדחה שוב ושוב, כל פעם באמתלה אחרת, ושאתה לא עוסק בזה ומשמש כשותף פעיל לקשר השתיקה? הרי חלפו כבר שבעה שבועות מאז שריקלין הבטיח לך שהריאיון המדובר ישולב בסרט 'יחסים בינלאומיים' שמפיקים בערוץ על המסעות שלו עם ראש הממשלה, וכרגע לא מסתמן שום סרט באופק. איך אתה מסביר את זה?".
"צירוף מקרים?", ניסיתי להציע.
"שום צירוף מקרים, הורביץ", נבח הקונספירטור. "אני דורש שתפנה עכשיו ומיד לערוץ 20, תבדוק מה קורה ותחזור אליי".
אירית שגב, דוברת ערוץ 20, האם ומתי ישודר סוף סוף הסרט "יחסים בינלאומיים", ובו הראיון המלא של ריקלין עם שרה נתניהו במטוס?
"הסרט ישודר ולאור ההתעניינות הרבה שלך, ברגע שייקבע מועד השידור נודיע לך באופן אישי".
שמח וטוב לב חזרתי לקונספירטור. "אתה רואה? יש סרט", הוכחתי אותו. "עכשיו נותר רק לראות מתי הראיון של ריקלין עם שרה נתניהו ישודר".
"אני מהמר שזה יקרה מתישהו ביום ח', בין השעות 25:00 ל-26:00", הפתיע הקונספירטור.
"לא בטוח שהבנתי", גמגמתי.
"ברור שלא, הורביץ", גיחך הקונספירטור. "כי נראה ששוב מרחו אותך".
"מה זאת אומרת?", נעלבתי.
"זאת אומרת שהניחוש שלי הוא שלא תזכה לחזות בפרומואים לריאיון המלא של ריקלין עם שרה במטוס", הצהיר הקונספירטור.
"אבל למה?", שאלתי באכזבה.
"כי שרה לא אהבה את האיכות הטכנית והתוכנית של הריאיון הזה", הסביר הקונספירטור. "המסר המובהק הועבר לפרנסי ערוץ 20, שמצדם, כידוע לך, דאגו מיד לפרגן לה ריאיון חלופי ומפנק באולפן. תגיד, יכול להיות שבערוץ 20 יצאו מגדרם למען שרה, כי הם חשבו שזה לא יכול להזיק להם בתקופה שבה הם מתמודדים במכרז על ערוץ הכנסת, שבו הם זכו השבוע?".
"אין לי ספק שמדובר בצירוף מקרים טהור", הכרזתי.
"חבל", נאנח הקונספירטור. "יכולתי להישבע בדריוס הארנב הענק שעליתי כאן על משהו. ואם אתה לא מאמין לי שהשבועה רצינית, אתה מוזמן להסתכל בעצמך עד כמה דריוס גדול:".
"רגע אחד", קטעתי אותו. "אבל באייטם ב'ידיעות' כתוב שלארנב שבתמונה קוראים בכלל סיימון, ולא דריוס".
"אתה רואה שמורחים אותך, הורביץ?", קרא הקונספירטור. "אתה האחרון שצריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון. לידיעתך, ככה נראה סיימון ז"ל:".
"אני מזועזע", אמרתי. "איך נפלה טעות כזו?".
"פשוט מאוד", הסביר הקונספירטור. "הארנב שמופיע ב'ידיעות', הוא אבא של סיימון, דריוס יבדל"א, שבהיעדר יורש יחזיק כנראה גם בעתיד הקרוב בתואר הארנב הגדול ביותר בעולם".
"וואלה?", השתוממתי.
"בפירוש", ענה הקונספירטור. "בדיוק כמו שאתה שואף לתואר הנמרח הגדול בארץ".
ואם כבר מריחות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור משבוע שעבר: איך יכול להיות שאייל גולן גם מדוכדך וגם מחויך?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il