גבי גזית והדס שטייף VS ירון דקל
מעשה שהיה. תושב ותיק וסולידי מדרום חולון, שמעולם לא היה קרוב יותר לגיל 80 מכפי שהוא היום, נהג להאזין במשך שנים רבות ל"בילוי נעים", תכניתו של מולי שפירא בגל"צ. אותו גבר מקשיש, הניבט אליי בכל פעם שבה אני חולף מול המראה, הצטער לשמוע לפני כשנה כי התכנית יורדת מלוח השידורים וכי את מקומו של שפירא, בן 75, יתפסו ענבל גזית וחן ליברמן, שעוד לא נולדו כאשר "בילוי נעים" שודרה לראשונה. המאזין מדרום חולון העניק הזדמנות לתכנית החדשה של המגישות הצעירות, אבל פחות אהב את ששמעו אוזניו. סוף טוב הכל טוב: המאזין הקשיש אמנם התגעגע לתכנית שאהב וכבר אינו מאזין לגל"צ מדי שישי בבוקר, אבל התפנו לו שעתיים בשבוע שבהן הוא יכול לדפדף באובססיביות אופיינית בעיתונים ולחפש חומר שבו יוכל להלאות את קוראיו שבוע לאחר מכן, כמיטב טרחנותו.
תוך כדי עלעול, נתקל המאזין לשעבר בראיון עם ירון דקל, המפקד היוצא של גל"צ, שפורסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום". כשהמראיין, ערן סויסה, תהה (בצדק!) מדוע הוזזה "בילוי נעים" והוסיף כי מדובר היה ברצועה מצליחה עם מגיש שהיה מזוהה איתה, השיב המרואיין כדלקמן (לא נגענו): "כשאתה תהיה במקומי, תעשה את 'גלי גיל הזהב', וזה בסדר גמור. אתה כנראה לא היית מזיז את מיכה פרידמן, וגם לא את מולי. אז בוא נעשה תחנה מבוגרת שתתחרה ברשת ב'".
רבים בגל"צ ומחוצה לה לא אהבו את ההתבטאות של דקל. אחת מהן היא הדס שטייף, שביום שבת האחרון העלתה את הפוסט הבא:
הפוסט של שטייף גרף 544 לייקים, בין השאר מהגל"צניק טל לב-רם ומאושיית העל דלית עופר, שבילתה לא פחות מ-38 שנים מחייה בגלי צה"ל. אבל זה היה רק המתאבן. ביום ראשון, בתכניתו ב-FM103, קינח גבי גזית את פינת "הטוב, הרע והמכוער" בביקורת עדינה ומרומזת (כהרגלו) על "תשובתו המכוערת, המבזה והמתנשאת של הכלום הזה, ירון דקל". תחילה לגלג גזית על כך שדקל, שזכה בקטגוריית "המכוער", נכנס לתפקידו כמפקד תחנה צבאית, ויצא ממנה כשהיא כבר תחנת נוער הגבעות. לאחר מכן פנה גזית ללב העניין. "דקל הצעיר, שופע הבלורית בן ה-27, הבנתם?", אמר בסרקזם. "דקל עול הימים חושב שאנשים בני 70 הם פנסיונרים שוטים, סניליים, אלצהיימר, שלא מחוברים למציאות, ושגם שדרנים מעולים כמו שפירא יש לחסל רק בגלל גילם המתקדם. וכך תורם דקל, מפקד גלי צה"ל לשעבר, שיקבל עד סוף חייו פנסיה מטורפת מצה"ל, להדרת הגיל השלישי ולהשלכתו לשולי הדרך. עוד כמה שנים אתה תהיה בן 70, ובמקום להשתבח בכישרונות שיש תחת ידך בלי קשר לגילם, הוא מלגלג על שדרנים בני 70. אגב, שדרנים שאת חלקם אתם מכירים, גם מתחנות אחרות, ושעדיין לא נמצא להם תחליף, וספק אם אי פעם יימצא להם תחליף. אני מכיר כמה כאלה. אז חליק דקל, אתה לא מגיע לקרסולי השדרנים בני ה-70 וה-70 פלוס, שעובדים עדיין, בעיקר בתחנות רדיו שאינם תחנת נוער הגבעות. הבנת את זה? אז בפעם הבאה תסתום את הג'ורה המטונפת שלך כלפי אנשים מבוגרים, ותזכור בדיוק מאיפה באת ובעיקר לאן אתה הולך". גבי גזית, אגב, יחגוג בעוד פחות מחודשיים את יום הולדתו ה-70.
ירון דקל, תרצה להגיב?
"כבר בתחילת השבוע העליתי בטוויטר ציוץ שהסתייג, ובו כתבתי: 'אכן אמירה לא מוצלחת שבלהט הראיון לא הייתה צריכה להיאמר. הנכון לומר: גל"צ חייבת רענון השורות. תכליתה וקיומה מותנים בקידום חיילים ודור צעיר'. הציוץ הועלה עוד עוד בטרם מונה ישי שנרב בן ה-23 להגיש את המשבצת היוקרתית במקום ניב רסקין בשמונה בבוקר בגל"צ. שנה טובה".
מלחמת 67'
בדרכו הבעייתית, נגע ירון דקל בדילמה שמעסיקה לא מעט עורכים ראשיים בכלי תקשורת שונים: האם ועד מתי להעסיק עיתונאי/ת מבוגר/ת, שכבר חצו את גיל הפרישה אך עדיין תורמים מניסיונם ומהמוניטין שלהם למערכת שבה הם כותבים ו/או משדרים? מצד אחד, כל עוד העיתונאים הללו פעילים ומועילים, מדוע בעצם שלא ימשיכו בתפקידם? מצד שני, ככל שיועסקו יותר עיתונאים אחרי מועד הפרישה לגמלאות, כך אופק הקידום של הדורות הבאים יילך ויצטמצם וכלי התקשורת לא יתרענן.
למגינת לבו של דקל, כמעט בכל כלי תקשורת בארץ פועלים כיום בני 70, 75 ולעיתים אפילו 80 פלוס, שרבים מהם עדיין עובדים במלוא הקיטור. יש ביניהם שכירים שפעילים כמו הצעירים מהם (אם לא יותר), יש ביניהם שכירים פחות פעילים, ויש גם כאלה שתורמים מפעם לפעם תמורת שכר סופרים. מולי שפירא (75) נשאר בגל"צ ומגיש כעת תכנית תרבות בשבת בצהריים. גם הפנסיונרים אלכס אנסקי (78), ויעקב אגמון (88), משדרים בתחנה בסופי השבוע, בשעות שנחשבות פחות אטרקטיביות. רזי ברקאי (68) אמנם עבר את גיל הפרישה, אבל הוא עדיין ממש ינוקא לעומת האחרים.
יעקב אחימאיר (79) עורך ומגיש את התכנית "רואים עולם" בערוץ כאן 11. אריה גולן (אוטוטו 70) מגיש את יומן הבוקר ברדיו כאן ב'.
בחדשות ערוץ 2 מועסקים אהוד יערי (72) ורוני דניאל (70). אהרן ברנע (73) מגיש תכנית בערוץ הכנסת המופעל (עדיין) על ידי חדשות 2, ואילו בערוץ 10 חי ובועט ירון לונדון (77).
ב"ידיעות אחרונות" מככבים נחום ברנע (73), שמעון שיפר (70) וסבר פלוצקר (73). בעמודי הדעות משתתף בקביעות איתן הבר (77), ולא נשכח את נח קליגר (91!), שהוריד הילוך רק לאחרונה. הפרשנית הפוליטית, סימה קדמון (64), חצתה אמנם את גיל הפנסיה, אבל לפי התקדימים בעיתון שלה מחכה לה לפחות עוד עשור של פעילות, אם לא יותר, כל עוד היא תרצה בכך.
ב"ישראל היום" מועסק גדעון אלון (72), שכותב בעיתון טור שבועי על הנעשה בכנסת וגם התלווה השבוע למסעו של בנימין נתניהו לאמריקה הלטינית. ב"גלובס" מפרסם מתי גולן (80) טור אישי יומי. וברדיו 103FM מגישים רבקה מיכאלי (79), ורדה רזיאל-ז'קונט (אוטוטו 77), נתן זהבי (אוטוטו 71) וגבי גזית (70).
למרות שמו"ל "הארץ" עמוס שוקן יחגוג בדצמבר הקרוב 73, בעיתון שלו מועסקים פחות וטרנים. יואל מרקוס החליט לפרוש מכתיבה ב"הארץ" 19 שנים תמימות אחרי מועד הפנסיה הרשמי שלו, בגיל 84. דן מרגלית (79) חזר לאחרונה לעיתון, הפעם כפרילאנסר בעמודי הדעות, 53 שנים אחרי שהצטרף לראשונה ל"הארץ", בגיל 26.
מוטי קירשנבאום ז"ל, שבגיל 76 עדיין שידר תכנית יומית בערוץ 10, היה מודע היטב למתח הזה שבין הדורות. "מוטי מתגרה באנשים הצעירים, שותפנו לעבודה, ומציע להם לבל יטפחו תקוות לרשת אותנו, כי בכוונתנו להישאר באולפן עד שיוציאו אותנו באלונקה, מחוברים לאינפוזיה", כתב עליו שותפו להגשה ירון לונדון בספרו האוטוביוגרפי "לו הייתי פיראט". בראיון שנתן כתשעה חודשים לפני מותו, הצהיר קירשנבאום בהומור כי יילחם בכל מי שירצה להחליף אותו: "רכשנו נשק לפני כמה שנים, ואם ירצו להוריד אותנו ניכנס איתו לאולפן ונראה אם מישהו יוציא אותנו משם".
ניסיון ניהולי רלוונטי הוא תנאי הכרחי? תלוי אצל מי
האם ראוי למנות לתפקיד בכיר עובד שהגיע מדרג ניהולי נמוך ושאין לו ניסיון ניהולי רלוונטי לג'וב החדש? שאלה טובה.
ביום שלישי פירסם "הארץ" מאמר מערכת שמתח ביקורת חריפה על החלטתו של נתניהו למנות את עופרה ברכה לתפקיד נציבת שירות המדינה. "ברכה מגיעה מדרג ניהולי נמוך בממשלה, בלי הניסיון הניהולי הרלוונטי למינוי זה", נכתב במאמר. "קשה למצוא בביוגרפיה שלה דבר שמכשיר אותה לתפקיד...". יומיים קודם תקפה גם מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר" את המינוי המסתמן. "מי זאת, לכל הרוחות, עפרה ברכה? אל תטרחו לחפש בגוגל, כי תקבלו מעט מאוד תוצאות", כתבה. "ברכה היא מנהלת זוטרה במשרד הפנים. היא מנהלת אגף לא חשוב במיוחד והניסיון הניהולי שלה דל. לכל הפחות, הניסיון הניהולי שלה אינו מכשיר אותה בשום צורה למשרה הרמה שאליה היא מיועדת – נציבת שירות המדינה... כגודל האתגר המונח בפתחה של ברכה, כך גם חוסר ההתאמה שלה לתפקיד: היא לא ניהלה מערכות גדולות, לא צברה ניסיון ברמות הבכירות של שירות המדינה, היא אינה מתמחה בניהול כוח אדם ואין לה מוניטין בממשלה. ייתכן שברכה היא אדם ראוי ומצוין, אבל היא נטולת הכישורים הרלוונטיים לתפקיד, ועצם העובדה שלא סירבה למשרה, שגדולה למידותיה בעליל, מעידה יותר מכל על חוסר התאמתה".
איך קשורה נציבת שירות המדינה לסטנדרטים הכפולים של "הארץ"? אז ככה: לפני שבועיים, בעקבות הקיצוצים המסתמנים ב"דה מרקר", נאלץ סמי פרץ לפרוש מתפקידו כעורך והוחלף באבי בר-אלי. בר-אלי, שהחל את דרכו ככתב במקומון החיפאי "כלבו", נמצא 12 שנים בעיתונות ומכסה עבור "דה מרקר" את תחום התשתיות כבר עשור, הוא עיתונאי רציני ומוערך, החתום על סקופים רבים בסיקור מתווה הגז, ועל תחקירים בפרשות ישראל ביתנו, מע"צ וחברת קצא"א. יחד עם זאת, גם את מינויו ניתן לתאר – לפחות חלקית – כפי שמאמר המערכת של "הארץ" תיאר את מינויה של עופרה ברכה. כמוה, גם העורך החדש של "דה מרקר" מגיע מדרג ניהולי נמוך, בלי ניסיון ניהולי רלוונטי למינוי, וקשה למצוא בביוגרפיה שלו דבר שמכשיר אותו לתפקיד. בפרפרזה על המאמר של מירב ארלוזורוב ניתן להוסיף כי כגודל האתגר המונח בפתחו של בר-אלי, כך גם חוסר ההתאמה שלו לתפקיד: הוא לא ניהל מערכות גדולות, לא צבר ניסיון ברמות הבכירות של העיתון ואינו מתמחה בניהול כוח אדם. אמנם מזה חמש שנים תוארו הרשמי הוא "עורך תחום התשתיות", אלא שעיקר תפקידו הוא כתב, שכפוף אליו כתב נוסף (אורן דורי המכסה את תחום התחבורה), ושבימי השגשוג היו כפופים אליו שני כתבים. "עם כל ההערכה שלי לאבי, אני חושב שהיה נכון יותר אם הוא היה ממלא עוד תפקיד באמצע, לפני שהוא מקבל את 'דה מרקר'", אמר השבוע אחד הקולגות שלו.
מינויו של בר-אלי לתפקיד עורך "דה מרקר" מדלג על שכבה של עורכים מנוסים, ובהם איתן אבריאל, ממייסדי "דה מרקר" ועורך מגזין "דה מרקר"; מירב ארלוזורוב, לשעבר העורכת הכלכלית של "הארץ"; ורותם שטרקמן, סגן עורך "דה מרקר". מיד לאחר ההכרזה המפתיעה על מינויו החל בר-אלי בסבב שיחות עם חברי המערכת. "התחושה היא שחיפשו מישהו שיסתכל מלמטה אל אלוף בן", אמר השבוע בכיר לשעבר בקבוצת "הארץ". גורם אחר, המכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, אמר: "בר-אלי הוא אדם מאוד מאוד טוב, ישר כמו סרגל, אבל לא איש צוות ולא איש של אנשים. עמוס לקח עיתונאי מהטובים שיש, משכמו ומעלה, ככה שאי אפשר להגיד שזה סיכול ממוקד לרוח העצמאית של המרקר ולחופש העיתונות, אבל אין ספק שצפויה פגיעה של ממש בעבודת הצוות שכל כך מאפיינת את העיתון הזה. בר-אלי מעולה בתחומו, אבל יש לו ניסיון עריכה של מדור זעיר, לא של הנעת אנשים ובטח לא של ניהול מערכות גדולות. ימים יגידו האם המינוי יעלה יפה. כבר עכשיו אפשר לומר שמשהו נשבר ברוח של 'דה מרקר'".
אבי בר-אלי, תרצה להגיב?
"תודה על ברכת הדרך".
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, נמנע מלהגיב.
ואם טעינו? לא נתנצל
ואם אנחנו כבר ברחוב שוקן: האם יש דבר מה משותף לנפתלי בנט הימני ולעיתון "הארץ" השמאלני? התשובה המפתיעה היא כן. שניהם, מסתבר, לא אוהבים להתנצל. ערב בחירות 2015 העלה בנט סרטון רשת שבו גיחך על השמאלנים שממהרים לבקש סליחה והודיע כי בבית היהודי "מסרבים להתנצל". אילו התעמק יותר ב"הארץ", היה מגלה שממש כמו מפלגתו, גם ב"הארץ" מוכנים ללכת רחוק מאוד רק כדי חלילה שלא לפרסם טקסט מטעמם הנושא את הכותרת "התנצלות" (לפני כחודש וחצי פורסמו כאן כמה וכמה דוגמאות לכך).
לא רק התנצלות קשה לחלץ מ"הארץ", אלא אפילו תיקון או הבהרה. בשלישי שעבר פירסם נחמיה שטרסלר מאמר בעמוד הדעות של העיתון, שבו לגלג על התופעה שבה הורים משלמים למכון פרטי כדי שיאבחן את ילדם כלקוי למידה וכך יזכה להקלות בבחינות. "אם הייתי מתגורר במועצה האזורית 'מגילות ים המלח' הייתי די מודאג", כתב בסרקזם בפתיחת מאמרו. "מתברר ש-94 אחוזים מהתלמידים באזור סובלים מ'ליקויי למידה'... מדובר בשישה יישובים קטנים, שבהם 1,200 תושבים, והשאלה היא מה קורה שם בדרום? האם עצם החיים מתחת לפני הים גורם להפרעות הללו? ואולי זה החום המעיק שמייבש את המוח? ובעיקר אני מודאג מאותם שישה אחוזים מהתלמידים שלא הוגדרו כלקויי למידה. מה נסגר איתם?".
פתיחה נחמדה, שסבלה מבעיה קטנה אחת: הנתון שהציג שטרסלר לא היה נכון. גורם במחלקת החינוך של המועצה האזורית מגילות, שמכנה את עצמו בשם "יש אי שם", צייץ עוד באותו יום למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, כי מדובר במספר שגוי. שוקן, מצידו, הבטיח לדבר עם שטרסלר, וכעבור יום החזיר ציוץ תשובה:
למרות הציוץ, העיתון לא פירסם כל תיקון. יתרה מכך: שום מילה לא שונתה במאמרו של שטרסלר באתר. כעבור יום נוסף, פורסמה במדור המכתבים של "הארץ" תגובתה של לילך אשתר, יועצת אסטרטגית למועצה האזורית מגילות. "נתוני התלמידים בעלי לקויות הלמידה שמפרסם משרד החינוך על המועצה האזורית מגילות ים המלח הם אך ורק נתונים על תלמידי פנימייה טיפולית הנמצאת בשטח המועצה, ובה לא לומדים תושבי המועצה", כתבה. אפי זקן, תושב מגילות, הגיב במקביל בדף הפייסבוק של שטרסלר. "חבל שאתה לא בודק את העובדות לפני שאתה יוצא בכאלה כותרות", כתב. "האמת היא שבמגילות אין בכלל תיכון לילדי המועצה, וילדי המועצה עוברים לתיכון עין גדי ללמוד יחד עם ילדי המועצה השכנה. הנתונים אותם פרסמת מבוססים על פנימיית יפתח בישוב אבנט. אני מצפה שתבדוק את הנתונים בטרם תפרסם אותם, תסיר את הכתבה או לפחות תתקן אותה ותוסיף התנצלות". אבל שטרסלר, נאמן לרוח העיתון, לא חלם אפילו להתנצל. "אפי זקן, אל תדבר גבוהה גבוהה", השיב. "אולי תתנצל אתה. מדובר בנתונים רשמיים של משרד החינוך בכבודו ובעצמו. אם הם לא נכונים תפנה אליהם שיתקנו. עיתונאי רשאי להסתמך על נתונים של משרד החינוך. אם לא עליהם אז על מי?".
גם "יש אי שם", אותו גורם שמלכתחילה פנה לשוקן בטוויטר, גילה בדרך הקשה שמ"הארץ" כבר לא תצא לו התנצלות ו/או הבהרה. בצר לו, ניהל עם יוסף כהן, לשעבר עורך "כל העיר" של רשת שוקן, את ההתכתבות הבאה:
כעבור יומיים סיכם "יש אי שם" את החוויה הלא נעימה שעבר עם מאמרו של שטרסלר. "הבנאדם לא טרח לבדוק נתונים מוזרים, מאשים מישהו אחר, ולא משנה את הטקסט. מבחינתי מעיד על בעל הבית יותר מעל הפרשן, שמזמן מזמן איבד קשר למציאות", כתב. "נגיד שהייתי מפרסם מאמר שמסביר למה 94 אחוזים מהעיתונאים בעיתון מסוים הואשמו בהטרדה מינית, ואז הייתי מגלה שהנתונים לא נכונים. האם המאמר היה עדיין און ליין? האם הייתי מסתפק בתגובה למערכת של דוברת של העיתון ההוא? האם הייתי מאשים את מי שהעביר לי את הנתון הזה? האם 'הארץ' עיתון רציני?".
נחמיה שטרסלר נמנע מלהגיב. עורך "הארץ", אלוף בן, מסר בתגובה: "לצערנו הוטעינו בידי גורם רשמי שמסר את הנתונים. תיקנו את המאמר באתר".
אבירם זינו VS אלי עזור
לפני שנתיים וחודשיים, לאחר התאבדותו של תנ"צ אפרים ברכה, עלה לכותרות שמו של אבירם זינו, אז הכתב לענייני משפט של "מעריב". הסיבה: בשבועות שלפני כן העביר זינו למחלקה לחקירות שוטרים צילומי מסך של התכתבויות שלו עם ברכה. הצעד הזה גרר בדיעבד ביקורת חריפה (ומוצדקת). ב-15 ביוני, שלושה שבועות לפני שהתאבד, עדכן ברכה את זינו במסרון כי הוחלט שהבדיקה בפרשת מעונות ראש הממשלה תהפוך לחקירה פלילית. עוד באותו יום מיהר זינו לפרסם באתר "מעריב" את הכותרת הבאה:
אלא שכעבור כמה שעות כבר שונתה הכותרת:
זינו, שציפה שהכותרת שלו תתנוסס למחרת בעמוד הראשון של "מעריב" המודפס, נחל אכזבה. בעיתון לא היה כל זכר לידיעה שפורסמה יום קודם לכן באתר. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. כעבור חודש, ביולי 2015, כבר הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, על חקירה פלילית בנוגע לתיק מעונות ראש הממשלה; בדצמבר 2015 נחקרה שרה נתניהו באזהרה (לאחר מכן נחקרה באזהרה פעמים נוספות); ואילו בשישי האחרון, ספטמבר 2017, החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להגיש כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, בכפוף לשימוע. כמה ימים לפני כן העלה זינו בדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא:
היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יהודה וינשטיין, נכון שפנית לאלי עזור כדי למנוע פרסום אייטם של אבירם זינו ב"מעריב"?
"תודה רבה לך, בוקר טוב. אני לא יודע על מה אתה מדבר, ביי".
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
הפוך שלדי, הפוך: ראיות חזקות? שרידי חמגשיות
האם נמשכת המגמה הלכאורית של קודקודי "ישראל היום" בחודשים האחרונים לצנן את הקשר החם ורב השנים בין העיתון לבין בנימין ושרה נתניהו? בשבוע שעבר נדמה היה לרגע שהתשובה לכך חיובית. ביום חמישי פירסם העיתון את הכותרת הראשית הבאה:
ואילו למחרת, בשישי, פורסמה הכותרת הזו:
אלא שבימים שלאחר מכן שוב הוכח שכאשר משפחת נתניהו נקלעת לסכנה ברורה ומיידית, אפשר לסמוך על "ישראל היום" שיעניק חיפוי ארטילרי. בהמשך אותו יום שישי אכן הודיע מנדלבליט על הגשת כתב אישום נגד שרה נתניהו. למחרת, בשבת אחר הצהריים, פירסם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, קריקטורה בעלת מוטיבים אנטישמיים. ביום ראשון האחרון כך נראה העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות":
כך נראה העמוד הראשון של "הארץ":
כך נראה העמוד הראשון של "מעריב":
"ישראל היום", לעומת זאת, התעלם לחלוטין מהקריקטורה של יאיר נתניהו. ומה לגבי כתב האישום נגד שרה נתניהו? לקרב הבלימה התגייס טיל הפטריוט חיים שיין, שמאמרו זכה לכותרת הבאה בעמוד הראשון:
גם למחרת, בשני, המשיכו העיתונים לעסוק בפרשיות נתניהו. "ידיעות" פירסם בעמוד הראשון את ההפניה הבאה:
"הארץ" פירסם בעמוד הראשון את הכותרת הראשית הבאה:
"מעריב" פירסם בעמוד הראשון את הכותרת הבאה:
"ישראל היום", לעומת זאת, תקף בשני אגפים. כותרת בולטת עליונה בעמוד הראשון שטענה כי שרה נתניהו ממש לא לבד:
והפניה תחתונה, באותו עמוד, למאמר של טנק המרכבה דרור אידר, שהפגיז את "הארץ", את "ידיעות" ואת השמאל על צביעותם כשהם מתעסקים בקריקטורה שפירסם נתניהו ג'וניור:
מ"ישראל היום" נמסר בתגובה: "אנחנו משועשעים מכך שאיננו תואמים את הדעות הקדומות של החבר'ה הטובים בברנז'ה. אכן תגלית אדירה: 'ישראל היום' שונה משאר העיתונים. שנה טובה, אביב. נמשיך לספק כותרות וידיעות בלעדיות שיעזרו לך בעבודתך החשובה".
הציטוט מול המציאות: החמצה של גול
הציטוט: "אחרי 5 שנות בצורת: שער לישראלי בפרמייר ליג. תומר חמד כבש בדקה ה-63 ב-1:3 של ברייטון על ווסט ברומיץ' ושבר את הבצורת מאז יוסי בניון, שכבש במדי ארסנל מול אותה קבוצה... בניון עשה זאת לאחרונה ב-13 במאי 2012... 1,945 ימים חלפו מאז אותו שער" (one, 9.9.2017).
המציאות: בין בניון לחמד כבש חלוץ ישראלי נוסף – איתי שכטר – שער בפרמייר ליג. זה קרה ב-7.5.2013, מה שאומר שהבצורת הייתה קצרה יותר ונמשכה רק 1,586 ימים. ב-one, כמובן, דיווחו בזמנו גם על השער ההוא, אבל השבוע שכחו.
ב-one נמנעו מלהגיב.
הממוצע: פדיחה בכל שלושה ימים
חדשות 10 וראש דסק הפלילים, דורון הרמן, רשמו בתוך תשעה ימים שלוש פדיחות קטנות. זה התחיל בשישי שעבר, כאשר עם תחילת מהדורת "שישי" דיווח הרמן כי ראש אגף החקירות, ניצב מני יצחקי, סיכם עם המפכ"ל על פרישה. דקות ספורות קודם לכן, העלה הרמן את הציוץ הבא:
אלא שעם סיום המהדורה הראה פרשן "מעריב", בן כספית, כי הפרסום הראשון על פרישתו של יצחקי היה בעצם שלו:
הפדיחה השנייה התרחשה בראשון האחרון, מוקדם בבוקר, כאשר נודע כי רמי לוי נעצר בחשד לעבירות מרמה. את שמו של לוי עדיין לא ניתן היה לפרסם, אבל בחדשות 10 מיהרו להוציא הודעת פוש שבה התגאו בפרסום ראשון של הרמן:
שבע דקות לאחר מכן הזכיר יניב הלפגוט, עורך המהדורה המרכזית של חדשות 2, תחקיר של יוסי מזרחי ששודר ב"חדשות סוף השבוע" לפני חצי שנה:
"אל תהיה קטנוני", כתבה קלרינה שפיץ להלפגוט. "פרסום ראשון על המעצר, לא על העבירה. אבל יפה שאתה נלחם על קרדיט של קולגות". בתגובה השיב לה הלפגוט: "גם לא פרסום ראשון של המעצר".
הפדיחה השלישית נרשמה באותו בוקר, בשעה 9:08, כאשר הוציא ערוץ 10 הודעת פוש נוספת, הפעם עם הסקופ הבא של הרמן:
אלא שמהר מאוד התברר כי מדובר באיש העסקים גרי חכים, גיסו של השר יובל שטייניץ (ולא של הטייקון בני שטיינמץ). 34 דקות לאחר מכן הוציא ערוץ 10 הודעת פוש מעודכנת:
דורון הרמן, תרצה להגיב?
"מאחל לאביב הורביץ שנה טובה ומוצלחת!".
שלדון עושה שוק
משוטט ברחוב במתח, תר בכל חלון. נערות עומדות בפתח בעיני ניאון, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו הקונספירטור.
"שלדון בשטח!", המתיק הקונספירטור. "אתה במתח?".
"איזה שטח?", הופתעתי, "שטח ההפקר? השטח הגדול? הסטריפ בווגאס?".
"אתה לא בכיוון", ענה הקונספירטור. "שלדון קפץ למגרש הביתי של החברים שלך ב-mako, ברחוב ראול ולנברג".
"באמת?", הופתעתי. "גם הוא רצה לעלות לגג ולהצטלם לקליפ המקסים של השיר 'חולם', שכתב אריאל זילבר?".
"אתה שוב לא בכיוון", גיחך הקונספירטור, "וחוץ מזה, לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב להזכיר ב-mako דווקא בשעה קשה זו את שערוריית הקליפ, מה עוד ששלדון פחות בקטע של קליפים ויותר בקטע של שווארמה".
"שלדון? שווארמה? אתה בטוח?", השתוממתי.
"בטוח כמו שאני בטוח שהטור שלך בנסיגה קשה", אמר הקונספירטור, "הנה, קבל הוכחה. שלדון האחד והיחיד מכבד בנוכחותו את יושבי ראול ולנברג ודופק שווארמה במסעדת ג'מס בשוק צפון:".
"דיברת איתו?!", הסתקרנתי.
"האמת שהתלבטתי האם לגשת אליו ולהראות לו את כל האייטמים שלך עם הכותרת 'הפוך שלדי, הפוך', אבל בסוף ויתרתי", אמר הקונספירטור.
"למה?", חקרתי.
"לא יודע", הרהר הקונספירטור. "העדפתי להיות רצסיבי, למרות שבדיוק שבוע קודם חזרתי מהרפובליקה הדומיננטית. מזל שחזרתי שנייה לפני ההוריקן".
"אתה מתכוון לרפובליקה הדומיניקנית", תיקנתי.
"כדאי שתעשה לעצמך כלל, הורביץ", הטעים הקונספירטור. "לעולם אל תתווכח עם כותרות המבזקים של 'וואלה!'":
ואם כבר דומיננטיות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור הקודם: מי קיבל מנתניהו תשע שיחות טלפון בסופ"ש אחד?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il