זה הכול בראש שלכם

מתלבטים למי להצביע? תנו לנו לעזור לכם

פחות משלושה שבועות לפני הבחירות מסתמן קרב צמוד ומסקרן בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד מצד אחד והמחנה הציוני מצד שני. גם בנימין נתניהו מימין וגם יצחק הרצוג משמאל מנסים לגייס את מי שטרם החליטו במי לבחור. מתלבטים האם להצביע לליכוד או לבית היהודי? תוהים האם להצביע למחנה הציוני או אולי למרצ? ב"ישראל היום" ישמחו לעזור לכם, ולכן חנכו לאחרונה את היישום "המפה ואתה". זהו שאלון פוליטי שמציע לכל גולש להשיב ל-17 שאלות. לאחר סיום השאלון מקבל הגולש המלצה על המפלגה שהכי מתאימה לו (עם שתי אופציות נוספות במקום השני והשלישי).

יאיר חכם הוא מתכנת בן 32 מתל אביב, שלאחרונה יצר גם הוא, בהתנדבות, שאלון הצבעה אינטרנטי. מכיוון שהוא גם חובב פוליטיקה, גם סקרן מטבעו וגם מעט חשדן, ביקש חכם לבדוק את השאלון של "ישראל היום", ואף בנה לשם כך אתר מיוחד. האתר של חכם מאפשר לכל אחד לשנות בקלות את תשובותיו לשאלות השונות של "ישראל היום" ולראות כיצד הדבר משפיע על ההמלצה של היישום לבחור במפלגה כזו או אחרת. לאחר שהריץ שוב ושוב את היישום שלו, הגיע חכם לתובנות לא בלתי מעניינות. "בדקתי על איזו מפלגה האתר ממליץ בהינתן תשובות אקראיות", הוא מספר. "קודם כל הרצתי את השאלון עשרת אלפים פעמים, כשבכל פעם כזו המחשב נתן תשובה אקראית לגמרי לכל אחת מהשאלות. מבחינה סטטיסטית, זה בדיוק כמו להטיל קובייה. בתום ריצה של עשרת אלפים תשובות אקראיות התברר שהסיכוי של הליכוד להיות מומלץ על ידי השאלון עמד על 14.1 אחוזים, והסיכוי של המחנה הציוני היה בערך שליש מזה, רק 4.9 אחוזים".

"הסיכוי של מרצ לקבל המלצה מהשאלון הרנדומלי היה גבוה אפילו יותר משל הליכוד ועמד על 17.9 אחוזים. אבל אתה צריך להבין שמי שעוד לא החליט לא באמת מתלבט בין מרצ לליכוד. אם הוא איש שמאל, הוא מתלבט למשל בין מרצ לבין המחנה הציוני. על פי הבדיקה שלי נראה לי שהיישום מעודד את מתלבטי השמאל להצביע למרצ ולא למחנה הציוני. למתלבטי הימין מומלץ להצביע לליכוד או לבית היהודי, שסיכוייו לעלות בשאלון האקראי היו גבוהים ועמדו על 17.1 אחוזים. בעשרת אלפים ההרצות האקראיות של השאלון, הסיכויים להמלצה על ישראל ביתנו היו נמוכים, רק 5.5 אחוזים. גם הסיכוי של יש עתיד דומה, 5.8 אחוזים, והסיכוי של מפלגת כולנו של כחלון הוא כמו של המחנה הציוני, רק 4.2 אחוזים".

בדקת גם תשובות לא לגמרי אקראיות?

"כן. יצרתי אפשרות של תשובות אקראיות לכל השאלות, חוץ משתיים: באחת, 'ירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל', בחרתי באפשרויות 'נוטה להסכים' ו'מסכים בהחלט', ובשנייה, 'במסגרת הסדר קבע יש להעביר לפלסטינים את השכונות הערביות במזרח ירושלים', בחרתי באפשרויות 'נוטה להתנגד' ו'מתנגד בהחלט'. במקרה הזה התברר לי שהסיכוי שהשאלון ימליץ על הליכוד עמד על 19.4 אחוזים, אבל מפלגת ישראל ביתנו למשל קיבלה רק 0.6 אחוזים, שזה אפילו פחות ממרצ שקיבלה 4.5 אחוזים".

לצורך השעשוע הרצתי גם אני מספר פעמים את היישום של "ישראל היום". באחת מהן בחרתי לכל השאלות בתשובה האמצעית "ניטראלי", ורק בשאלה היחידה שאינה מאפשרת תשובה כזו – "האם לדעתך הדברים בישראל מתקדמים בכיוון הנכון, או שאתה מרגיש שהדברים מתקדמים בכיוון הלא נכון?" – בחרתי באפשרות של הכיוון הלא נכון. התוצאה: המפלגה שהכי התאימה לי על פי היישום היא המחנה הציוני (שתפסה את שני המקומות הראשונים), ואילו האפשרות השלישית הייתה הרשימה הערבית המשותפת, כאילו אין מפלגות מרכז בעולם. בפעם נוספת השבתי שוב באופן ניטראלי על 16 מתוך 17 השאלות, ובשאלת החובה היחידה הבודדת בחרתי באפשרות לפיה הדברים מתקדמים בכיוון הנכון. הפעם המליץ היישום על הליכוד, אחר כך על הבית היהודי ולבסוף על ישראל ביתנו.

בסעיף המסקנות על היישום של "ישראל היום" כותב חכם באתר שלו כי "בוחרים חסרי דעה מוצקה, שבחירתם היא על פי ההכוונה של ניסוח השאלה, יקבלו את הליכוד בסיכוי של 46 אחוזים, ואת גוש הימין בסיכוי של 61 אחוזים, לעומת סיכוי של 11 אחוזים לשמאל. בשמאל הם יקבלו בעיקר את מרצ בסיכוי תשעה אחוזים לעומת אחוז אחד למחנה הציוני". עוד הוא מציין כי "בקרב בוחרים בעלי דעה מוצקה, שפחות מושפעים מניסוח השאלות, בוחרי שמאל ייטו לקבל את מרצ והרשימה המשותפת בתור ההמלצה ולא את המחנה הציוני, ובוחרי ימין ייטו שלא לקבל את ישראל ביתנו".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

טעימים לכם הקומוניקטים של רני?

ואם כבר "ישראל היום" וסטטיסטיקות מסקרנות למחצה, הנה חידה מתמטית: מה ההסתברות לכך שמבין מאות המסעדות הפועלות באזור המרכז, ימליץ "ישראל היום", באותה כתבה, אך ורק על ארבע מסעדות שונות, ש-100 אחוז מתוכן שייכות במקרה לאותם בעלים? תשמעו סיפורונצ'יק.

ביום שישי לפני שבועיים, לרגל וולנטיינס דיי, פרסם אילן גטניו ב"ישראל היום" שני עמודים תחת הכותרת "מדריך לטיולים ולבילויים בשניים לכבוד חג האוהבים". בין מלונות הפאר ואתרי הספא הופיעו גם ארבע המלצות שונות לארבע מסעדות בלבד: מסעדת הרברט סמואל תל אביב, מסעדת הרברט סמואל הרצליה, מסעדת טאפאס אחד העם ומסעדת עלמה לאונג'. מה משותף לארבעתן? כולן שייכות לחברת עדי'ס לייף סטייל, שבבעלות האחים עדי ועירית שטראוס, ושאותה מיחצ"ן רני רהב. מסעדות אחרות כלשהן, של בעלים אחרים כלשהם, המיוצגות על ידי יחצ"נים אחרים כלשהם, לא זכו לאזכור כלשהו בכתבה של גטניו.

"זה צירוף מקרים. בטקסט ששלחתי היו הרבה יותר מסעדות וזה קוצץ בעריכה. לא שמתי לב אפילו. אני עושה שגר ושכח, ולא קורא לאחר מכן את מה שפורסם. היו לי בטקסט המקורי איזה עשרים מסעדות, ומה שנכנס נכנס".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

נו באמת, איך אפשר להשוות בין עניין פעוט שקשור לפרויקט בניה קטן בירושלים לבין שחיתות חמורה בפרשה איומה של בקבוקים ממוחזרים והעסקת חשמלאי בקיסריה?

מה ראוי יותר לסיקור בעמוד הראשון של עיתון יומי גדול: המלצה סופית להגיש כתב אישום חמור נגד ראש ממשלה לשעבר בשל ראיות לכאורה למעורבותו בפרשת שחיתות מסועפת בתחום הנדל"ן (שמעורבים בה סכומים של עשרות מיליוני שקלים)? או התלבטות האם לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן בעקבות ממצאים המעלים חשד למעורבותו בפרשה של אי סדרים מתונים בבתים שבהם הוא מתגורר (בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים)?

אם תשאלו אותי, דין פרוטה כדין מאה ושני המקרים ראויים בהחלט לסיקור מובלט בעמוד הראשון. אם תשאלו את "ידיעות אחרונות", תלוי, כמובן, באיזה ראש ממשלה מדובר. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע.

ביום חמישי בערב נכנס אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה, מני נפתלי, למשרדי יחידת להב 433. עד לשעות הקטנות של הלילה מסר נפתלי עדות מפורטת בכל הקשור להתנהלות המאוד בעייתית בבתיהם של שרה ובנימין נתניהו, המעלה חשדות לפלילים. למחרת, יום שישי, בחר "ידיעות" לצטט בכותרת גדולה גורם משפטי בכיר שהעריך כי "לא יהיה מנוס מחקירה פלילית", משפט שהובלט גם בכותרת המשנה של העמוד הראשון. כעבור יומיים, ביום ראשון, שוב צוטט בכותרת הראשית גורם משפטי שאמר את אותו משפט בדיוק. ביום שני ציטט "ידיעות" בעמוד הראשון את המפכ"ל שאמר כי יש לפתוח בבדיקה משטרתית. הרמז דק כפיל וברור כשמש: "ידיעות"  ממש, אבל ממש, מעודד את היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד שנוא נפשו של העיתון.

זה הזמן לקפוץ בדיוק ארבע שנים וחצי לאחור. ב-23 באוגוסט 2010 המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד אחד, אהוד אולמרט, בפרשת הולילנד. למחרת, כפי שניתן לראות בארבע התמונות הבאות, דיווחו על כך "הארץ" ו"ישראל היום" בכותרות הראשיות. "מעריב" הסתפק בכותרת בולטת בעמודו הראשון. רק בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" לא הופיעה מילה על ההתפתחות הדרמטית. גם כאן הרמז היה דק כפיל וברור כשמש: "ידיעות" ממש, אבל ממש, מסתייג מהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד אהוב נפשו של העיתון.

חמישה חודשים לאחר מכן, במרץ 2011, כבר גובשה בפרקליטות טיוטת כתב האישום נגד אולמרט. למחרת הבליט "ידיעות" בעמוד הראשון את דברי אולמרט לפיהם "הכול מסתמך על עד אחד מפוקפק", ופינק אותו בעמוד שלם: בחלקו העליון כינו מקורבי אולמרט את עד המדינה, שמואל דכנר, בשמות "אדם מפוקפק" ו"נוכל", ובחלקו התחתון תקפה רל"שיתו הנאמנה דאז, שולה זקן, את הפרקליטות וטענה כי היא "נוקמת". איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.  

חשבתם שהאייטם הזה ארוך מדי? תחשבו שוב. התגובה המלאה של "ידיעות" נמצאת באייטם הבא. אל תחמיצו.

ושוב אביב הורביץ לא נותן לעובדות לבלבל אותו

מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "העובדות המשתקפות מעיתוני "ידיעות אחרונות" של השנים האחרונות ומהכותרות הראשיות בפרט מציגות תמונה שונה לחלוטין מהכתוב באייטם זה. חבל שבחרתם להציג רק כותרות שמאששות את התזה שלכם ולהתעלם מאלו שסותרות אותה, או במלים אחרות - לא לתת לעובדות לבלבל אתכם. הנה כמה דוגמאות:

1. ביום שישי, 2.5.2008, "פינק" "ידיעות אחרונות" את אהוד אולמרט בכותרת ראשית אודות החשד החמור בפרשת טלנסקי: "שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי". לצידה הופיעה תמונה גדולה של אולמרט. זה היה פרסום בלעדי של חשדות חמורים אלה. "ידיעות אחרונות" היה כלי התקשורת שחשף אותם לראשונה, וכאמור – עשה זאת בגיליון הנפוץ והחשוב ביותר בשבוע, גיליון יום ו'.

2. עוד "פינוק" לו זכה אהוד אולמרט היה עמוד השער של "ידיעות אחרונות" ביום עדותו המוקדמת של טלנסקי (28.5.2008). תחת הכותרת הראשית "נקמת הכספומט", תיארו במלים נוקבות נחום ברנע, סימה קדמון ("גועל נפש") ובועז אוקון ("אולמרט הסתבך") את מה שעלה מהעדות, ותקפו בחריפות את התנהלות ראש הממשלה.

3. בתאריך 27.8.2009 דיווח "ידיעות אחרונות" על הכוונה המסתמנת להעמיד לדין את אולמרט בתחילת ספטמבר ו"פינק" אותו בידיעה בולטת בעמודי החדשות.

4. ביום בו הוגש כתב האישום בפרשת טלנסקי, ראשונטורס ומרכז ההשקעות, 31.8.2009, "פינק" "ידיעות אחרונות" את אולמרט בשני עמודים, תחת הכותרת "על ספסל הנאשמים". הידיעה זכתה גם להפניה "מפנקת" מהעמוד הראשון תחת הכותרת: "הנאשם: אולמרט".

5. דוגמה מובהקת לעיוות באייטם שלכם היא העובדה שמתוך העיתון של ה-15.3.11, בו גובשה טיוטת כתב האישום בפרשת הולילנד, בחרתם להזכיר רק את עמוד 8 בגיליון, שעסק בתגובת המעורבים (שמטבע הדברים תקפו את עד המדינה ואת ההחלטה להעמידם לדין). משום מה, האייטם "דילג" על עמוד 6, שקדם לעמוד 8 באותו גיליון, ובו "פונק" אולמרט בכותרת גדולה שמטיחה בו וביתר המעורבים את כל החשדות החמורים נגדם. הנה הוא:

6. נחזור אחורה, לימי ההמלצה לכתב האישום בפרשת הולילנד. האייטם שלכם עסק בגיליון של 24.8.2010. משום מה, נשכחה העובדה כי כבר ב-19.8.2010, חמישה ימים לפני שהתפרסמה המלצת המשטרה בעיתונים האחרים, היה "ידיעות אחרונות" הראשון לפרסם בכותרת "מפנקת" ובולטת מאוד ידיעה בלעדית שחשפה את המלצת המשטרה להעמיד לדין את אולמרט בפרשת הולילנד. מצ"ב.

7. זו גם הסיבה שביום בו נודע ליתר כלי התקשורת על ההמלצה להגיש כתב אישום, בחר אמנם "ידיעות אחרונות" להקדיש לה שוב עמוד שלם, שאף כלל כותרת חד משמעית ("ההמלצה: כתבי אישום") וצילום של הכותרת הקודמת והבלעדית (מצ"ב העמוד), אבל להביא בכותרת הראשית סיפור בלעדי חדש יותר: ראיון מיוחד ודרמטי עם יהודה גיל, בכיר המוסד שהורשע בריגול.

ועוד שתי  דוגמאות "מפנקות":

בתאריך 7.10.2007 "ידיעות" "מפנק" את אהוד אולמרט בכותרת ראשית שמדווחת על חקירתו הצפוייה של אולמרט.

ב-15.10.2007 זוכה אולמרט ל"פינוק" נוסף: כותרת בולטת על פני שני עמודים בה הוא מוגדר "הנחקר מס' 1".

אביב הורביץ, תרצה להגיב?

"לא ממש".

למה לא? כי ספגת מכה קשה? כי השתמשו נגדך בנשק האהוב עליך? או אולי כי השתכנעת סוף סוף ש"ידיעות" סיקר את אולמרט באופן מאוזן ובלתי מגמתי, ללא מורא וללא משוא פנים?

"לא מאוזן ולא נעליים. אגיב במקום ובזמן שאמצא לנכון".

קרן נויבך VS עמוס שוקן (סיבוב שני)

איך הזמן טס כשמצייצים. רק לפני חודש תוארה כאן התכתשות בין עמוס שוקן לקרן נויבך סביב סוגיית ייצוג הנשים בעמוד הדעות של "הארץ", והנה התרגש עלינו בטוויטר סיבוב נוסף. שנתחיל? יאללה.

קרן נויבך: "זה יפה שלמאמר המערכת של 'הארץ' ניתנה הכותרת 'ואף לא ניצבת אחת', כשלעמוד הדעות שלצידו, גם הבוקר, לא נמצאה האישה האחת".

עמוס שוקן: "קרן, הכי חשוב לקרוא 'הארץ' כל יום. אפשר גם לספור כמה מאמרים שנכתבו על ידי נשים פורסמו. תמיד תקדימי לביקורת שלך כמה חשוב 'הארץ'".

דני ישורון: "זה בצחוק שאתה אומר לה איך לנסח את הביקורת, נכון?".

עמוס שוקן: "לא בצחוק. החשוב בתקשורת: אבחנה בין חשוב לגם חשוב, לפחות חשוב, בין עיקר לפחות עיקר, שלא לומר טפל, ויסלח לי אלוהי הפמיניזם".

דני ישורון: "זה נכון. ואתה אלוהי העיקר והטפל אני מבין".

עמוס שוקן: "הלוואי, אבל לא. רק אמרתי שקרן צריכה להקדים לביקורת שלה על 'הארץ' ולומר כמה 'הארץ' חשוב. רק בעניין זה הבחנתי בין עיקר לטפל".

דני ישורון: "ולי זה רק נראה מוזר שהיא צריכה פתיח לביקורת שלה. ורק אסיים ואומר שאני קורא 'הארץ' הרבה שנים וכנראה אמשיך למרות יהירותך".

עמוס שוקן: "כלומר אם יש 'הארץ' או אין 'הארץ' לא משנה ולא חשוב, אבל אם יש, אז אם אישה לא מופיעה בעמוד 2, כל ה'הארץ' הזה לא רלוונטי. הבנתי".

דני ישורון: "סבא שלי היה שואל: מה הקשר בין מחט לתחת? איך הגעת למסקנה הזו?".

עמוס שוקן: "ממש לא יהירות. אני יודע, וחושב שגם קרן יודעת, עד כמה קיומו של עיתון כ'הארץ' בתקשורת המכורה להון שלטון ולאומנות הוא נס".

ענת סרגוסטי: "למה השאלה היא או 'הארץ' או פמיניזם? צריך גם 'הארץ' וגם פמיניזם ונוכחות נשית".

קרן נויבך: "מה שענת אמרה. כואבים פצעי אוהב".

קרן נויבך: "ממש לא. מי שלא רוצה את 'הארץ', לא צריך את הביקורת הפמיניסטית שלי עליו. ומי שרוצה 'הארץ', רוצה אותו טוב יותר".

עמוס שוקן: "אני חושב שאת צריכה להקדים כל ביקורת שלך בכמה 'הארץ' חשוב וכמה חשוב לקרוא אותו. זה לא 'מי שרוצה ומי שלא רוצה'".

קרן נויבך: "אז ניפרד שוב כשאנחנו חלוקים. גם בעניין הזה. שבת שלום".

עמוס שוקן: "חלוקים בעניין חשיבותו של 'הארץ'. קרן, את חיה בלה לה לנד".

קרן נויבך VS ברק רביד ושחר אילן 

ארבעה ימים לאחר העימות המצויץ פרסם "הארץ" מאמר תחת הכותרת "עכשיו נזכרתן?". הכותבת דליה שירזלי, לשעבר שוטרת וכיום פנסיונרית בת יותר מ-80, הביעה תרעומת על נשים שמתלוננות על הטרדה או תקיפה מינית באיחור של שנים רבות. הציוץ של נויבך לא איחר לבוא.

קרן נויבך: "'לגבר יש כבוד עצמי והוא לא יכפה את עצמו בניגוד לרצונך'. וואלה? לכולם? ולכן אחת מכל שלוש נשים הותקפה או הוטרדה מינית? אין לי מושג מי הכותבת. די ברור לי שנעשה כאן מאמץ מכוון על ידי עורך גבר או רוח המפקד מכוונת, למצוא את האישה שתכתוב את הטקסט המקומם הזה. תתביישו".

ברק רביד: "האם את מציעה שנצנזר את דעתה של הגברת שירזלי כיוון שהיא שונה מדעתך?".

קרן נויבך: "ואני מניחה שאתם לא מפרסמים כל מכתב שנשלח למערכת, בלי קשר לדעתי. בחרתם בכוונה דווקא את זה. בשל חריגותו. הטקסט הזה בעט לי בבטן".

ברק רביד: "כפי שאת ודאי יודעת, עיתונות לא נועדה לעשות נעים בגב אלא לבעוט בבטן. זה טקסט מעניין וחריג בנוף ופרסומו היה החלטה טובה לדעתי".

גיל טבת: "המאמר איננו עיתונות/פובליציסטיקה. כותרתו הנסתרת/לועגת היא: 'רציתם אישה במאמרים, הבאנו אישה למאמרים׳".

עמוס שוקן: "ממתי אנחנו עושים את מה ש'רציתם'?".

גיל טבת: "המאמר פורסם כדי ללעוג לטיעון שאין נשים. אין איש בשוקן 21 שחושב שהוא ראוי. והסיבוב הוא גם על הכותבת השוטרת שירזלי. לא יפה".

עמוס שוקן: "במילים אחרות, אם היא אישה חייבת להיות לה דעה פוליטיקלי קורקט, ואם דעתה אחרת, אז זה סיבוב לא יפה עליה. כי אין דבר כזה אישה עם דעה אחרת".

כעבור שלושה ימים נוספים המשיכה נויבך את הדיון מהמקום שבו הפסיק:

קרן נויבך: "חוט מקשר בין גדעון לוי שקבע שאין ימניים שכותבים ספרי מופת, שרי רז שאמרה שלא מכירה משוררים מזרחיים ושוקן שאמר שנשים אינן שולחות מאמרים ל'הארץ'. וכנראה שגם מזרחים לא מתאמצים מספיק בקטע הזה של לשלוח מאמרים לעיתון. בקיצור, תפסיקו להתבכיין ואל תגעו להם במועדון הסגור".

שחר אילן: "לא, אין חוט מקשר. שוקן אמר עובדה סטטיסטית. ערכתי את מאמרי האורח. נתתי העדפה מתקנת. ועדיין זו המציאות".

קרן נויבך: "אמרתי לעמוס ואני אומרת גם לך, תפקיד העיתון להתאמץ ולמצוא כותבות. אתן לך ברגע רשימה של עשר מעולות שלא נופלות מהכותבים היום. אמר לי, לא תפקידנו. תתאמצו ואל תתבכיינו. זה המועדון הסגור ששומר על עצמו".

שחר אילן: "זו טענה לגיטימית שממש לא מצדיקה את ההשוואה שעשית. אין בעיה לבקר את המדיניות. את טענת שהיא דומה לגזענות. ובמילים אחרות: לטענה ש'הארץ' צריך לדאוג לפחות למאמר אחד של אישה מדי יום, אני מצטרף. אבל אין פה שוביניזם. ודי. יש גבול כמה אני יכול להגן על 'הארץ'".

קרן נויבך: "שחר, אף אחד לא יודה בשוביניזם, אבל זו המשמעות של תפיסת המועדון הסגור שמושרשת בעמודי הדעות של העיתון".

שחר אילן: "זו משמעות אחת מרבות. גם אם הם רוצים, לא פשוט לפתוח את המועדון. אלוף מינה עורכת לחדשות ושם את מרב מיכאלי בחזית העיתון".

קרן נויבך: "אתה לא הכתובת, אבל זה רק עניין של החלטה. אנחנו קיבלנו החלטה מודעת להכניס יותר נשים ומזרחים לתכנית וזה בעיקר חשף אותי לנשים וגברים מבריקים שכמעט לא נמצאים בעיתונות הממוסדת. העלינו את רמת התכנית והפכנו אותה למעניינת יותר. כמה יכול המועדון להקשיב לעצמו? זה משעמם".

ברק רביד: "יום ג' – שלושה מאמרים של נשים. יום ד' – שלושה מאמרים. יום ה' – מאמר אחד. יום שישי – שלושה מאמרים".

קרן נויבך: ברכות. ועדיין עמוד 2 הוא מועדון (כמעט) סגור. ביום שלא נצטרך לספור, נדע שהמועדון נפתח לכלל האוכלוסייה".

ברק רביד: "לא מועדון סגור ולא נעליים. בכל אחד מהימים האלה היה מאמר של אישה בעמוד 2".

קרן נויבך: "ברק, מדובר ב-50 אחוז מהאוכלוסייה. כך גם לגבי מזרחים. מבינה שזה פרט שולי לטעמך, אבל אין יותר מועדון סגור מזה".

ברק רביד: "עזבי קרן, לא יודע למה בכלל טרחתי. שבת שלום".

הציטוט מול המציאות: מה שקורה בהודו    

הציטוט: "למרות ניסיונות רבים, יעלון לא נפגש בארבע עיניים עם ראש הממשלה ההודי, אולם כן נפגש עם שר ההגנה" (נועם אמיר, "מעריב השבוע", 19.2.2015).

המציאות: זו תמונתם המשותפת של שר הביטחון משה יעלון ושל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. פגישתם, שנקבעה ימים אחדים לפני טיסתו של יעלון להודו, התקיימה שעה קלה לאחר פרסום האייטם ב"מעריב".

נועם אמיר, תרצה להגיב?

"לא מעוניין. תודה".

ובכן יונית, חזרנו אחורה בזמן

יום ראשון, 15 בפברואר 2015, היה גדוש באירועים חדשותיים: מאבטח נורה למוות במהלך פיגוע ירי בקופנהאגן, אהוד אולמרט טען במשטרה שאהוד ברק קיבל שוחד בשמונה פרשיות שונות, ואנשי ועד מתיישבי השומרון העלו לרשת סרטון המציג את ארגוני השמאל כמשתפי פעולה עם הנאצים. כל הסיפורים הללו הופיעו כמובן בכותרות המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 של אותו יום, רק שהתאריך שהתנוסס על המסך היה 28 בדצמבר 2014. נתנחם בכך שהטעות הזו זניחה לגמרי בהשוואה לטעות הקודמת.

בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.

דיונים זה לא הכול

בדיחת קרש עתיקת יומין סיפרה על פוליטיקאי הולל וחד עין שטלפן ערב אחד לאשתו ועדכן אותה שהוא יגיע הביתה רק מאוחר בלילה, כי נקבע לו דיון. בתגובה, ביקשה ממנו האישה שבפעם הבאה יגיע בדמן. קורא קשיש של הטור שלח אליי במייל את הבדיחה, בעקבות האופן שבו הסתיימה כותרת מישנה באתר "גלובס" בחמישי שעבר.

מ"גלובס" נמסר בתגובה: "טעות לעולם חודרת".

דברים בשם אומרם (1): ניסינו לפרסם מודעה נגד ביבי ב"ישראל היום" ונחשו מה?

החלטנו לספר את כל האמת על ביבי לקוראי "ישראל היום". אז קנינו מודעה (תודה לכל התורמים) והעברנו את המודעה ובתמימותנו, היינו בטוחים שהיא תפורסם. אבל טעינו.

פתאום דרשו ב"ישראל היום" שנחתום על כל מיני התחייבויות משפטיות וכל מיני מסמכים, שנשים את כל השמות של המעורבים על המודעה (יש 118 תורמים בקמפיין מימון ההמונים שלנו, לא היה נשאר לנו מקום למודעה במודעה אם היינו שמים את השמות של כולם).

אז התייעצנו עם עורכי דין על המסמכים ש"ישראל היום" שלחו. והם אמרו לנו, שאסור לנו לחתום על המסמכים האלה. ושאלנו "מה הבעיה", אז הם הסבירו לנו שהמשמעות של המסמכים היא ש"ישראל היום" יוכלו לחייב אותנו בכל סכום כסף שהוא (חוץ מעלות פרסום המודעה), לפי שיקול דעתם הבלעדי, במקרה שמישהו (כולל ביבי) יגיד שהמודעה לא מוצאת חן בעיניו, גם אם בית משפט יפסוק שהמודעה חוקית לגמרי (והרי כל מילה בה אמת).

אז ניסינו לפרסם מודעה נגד ביבי ב"ישראל היום" והסתבר שתכל'ס, אי אפשר. עזרו לנו לשתף את המודעה והסיפור המעניין הזה כדי שאנשים יידעו את האמת.

(אורי בן-דב, פעיל חברתי ומיוזמי הקמפיין "ביבי נמאסת - הדחה 2015", משתף בדף הפייסבוק שלו)

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

דברים בשם אומרם (2): היי, זאת ג'ודי. למה הידיעה על סטיב לא נכנסה?

בקשות מיוחדות מבעלי הבית והעיתון הגיעו אליי לפעמים בצורת שאלות של ג'ודי ניר שלום מוזס, הפונה "כחברה" ומבקשת לדעת "האם שלחתי ידיעה על החומר של סטיבי (סילבן שלום) ומדוע הוא לא נכנס אצלנו, ולעומת זאת בכל העיתונים וגם בטלוויזיה כן נכנס".

הפונה, אשר ביקשה לדעת מה גורלה של ידיעה שבמרכזה בעלה, חבר הכנסת סילבן שלום, הופנתה על ידי, גם כן "כחבר", אל דסק החדשות והעומדים בראשו. האמת ניתנת להיאמר כי בכל הקשור לסיקור הכנסת, היה לפעמים צדק רב בתלונה. מטעמים שלא ירדתי לחקרם, סיקור פעילותו בכנסת של סילבן שלום, שהיה בסוף שנות התשעים אופוזיציונר חרוץ ומצטיין, לא הופיע תמיד ב"ידיעות" בכותרת או בנפח שהיה ראוי להם, על פי פעילותו.

(חיים שיבי, לשעבר עיתונאי "ידיעות אחרונות", בספרו "המקצוע שנתפש ברשת")

ג'ודי שלום ניר מוזס נמנעה מלהגיב.

דברים בשם אומרם (3): עשיתי לה זיבי מתחת לשולחן

הבוקר ראיתי את סמדר שיר מדברת על הישראלי המכוער בטלוויזיה.

שזה קצת אירוני ועכשיו אני גם אסביר מדוע:

בדיוק כשהספר הראשון שלי יצא לאור, היחצנית של ההוצאה סידרה לי ראיון ב"ידיעות אחרונות" עם סמדר שיר.

ראיון ראשון, ספר ראשון, הייתי הלומה מאושר ומשוקשקת מפחד כשהגעתי לפגוש את הגברת שיר.

בלב אמרתי, דווקא סבבה סמדר שיר, אישה טובה היא נראית לי זאתי.

היא הייתה אמורה לקרוא את הספר לקראת הפגישה אבל היא לא קראה, הרגשתי את זה מיד לפי השאלות שלה.

ניסיתי מיד לכסות על העובדה שאני יודעת שהיא לא קראה, כי זה מה שאני תמיד עושה כשאני תופסת אנשים בשקר – לא נעים לי בשבילם.

אבל זאת בכלל לא הסוגיה.

הסוגיה היא שלקראת אמצע המפגש היא שאלה אותי כבדרך אגב – אז מתי נוכל להגיע ולצלם את הילד שלך?

שום ילד, עניתי מיד, מה קשור הילד? זה ספר פרוזה, זאת גרסה בדיונית ומאוד מוקצנת של המציאות, זה לא ספר אוטוביוגרפי והוא לא מוצג ככזה, מה פתאום שאני אחשוף את הבן שלי?

הגברת שיר הייתה קצרה בזמן ובסבלנות, אני לא יכולה לצטט אותה מילה במילה אבל רוח הדברים הייתה כזאת:

בובה, זה ספר ראשון שלך, צריך קצת צהוב כי אחרת את לא מעניינת אף אחד, לא את ולא הספר שכתבת, עכשיו זה ברור שתסכימי לחשוף את הבן שלך כי לא תפספסי הזדמנות לכתבה ב"ידיעות אחרונות", ואני מתנה את הכתבה הזאת בחשיפה מלאה כי אחרת לא יקראו אותה, והילד? הוא יתגבר, אז מתי אנחנו מגיעים לצלם אותו?

בתשובה, עשיתי לה זיבי מתחת לשולחן בית הקפה (היום הייתי עושה לה בפרצוף), קמתי והלכתי.

שיישרף הספר, אמרתי לעצמי בלב, ואחריו שיישרף העולם, הרגשתי שאני נמצאת בתוך קלישאה רדודה על עולם התקשורת הדורסני והציני עד כאב.

החוויה המתקנת באה דווקא מצידה של דנה ספקטור שקראה את הספר, חיפשה את מספר הטלפון שלי, התקשרה וביקשה כל כך יפה לראיין אותי.

נפגשנו כארבע פעמים, ישבנו על הגג של הבית שלה, השאלות שלה היו חכמות ומלאות עומק, היא האכילה אותי בקרמבו מוקה ובננות, והיא שלחה לי כל משפט ומשפט כדי שאאשר לפני הפרסום, משהו נדיר בעיתונות הכתובה, כי היא ידעה שמדובר בנושא רגיש.

שום בקשה לצילום הילד לא הייתה באופק.

וכך קיבלתי כתבת ענק בעיתון סוף השבוע במקום טור באמצע השבוע של סמדר שיר.

והספר עלה והצליח לתפארת גם בלעדיה.

והבוקר אני רואה אותה מדברת על הישראלי המכוער, ועל חינוך ילדים, ועל כמה חשוב לחנך אותם טוב כדי שלא יגדלו לתוך כיעור תרבותי.

ואני מביטה בה וחושבת על הפער האימתני בין הפיגורה התקשורתית שבאה ומחנכת את כולנו להיות הורים טובים, לבין האישה האמיתית שלפחות עבורי מהווה את סמל הכיעור התרבותי יותר ממיליון נהגים צופרים בכביש.

והפער הזה, בכל פעם שאני נתקלת בו מחדש, אם לצטט את המורה הרוחני שלי גדליה הגנן מ"קרוסלה" – הפער הזה הורס לי את הגינה והורס לי את מצב הרוח.

(גלית דיסטל-אטבריאן, סופרת, בדף הפייסבוק שלה, 25.2.2014) 

גלית יקרה, אני מקווה שאת שואבת סיפוק והנאה מהשמצות פרועות שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בלבד. הספר שלך נשלח אליי עוד לפני שהודפס על ידי שרה ברהום, היחצנית של כנרת-זמורה-ביתן, שהציגה אותו במפורש כ"ספר של אמא לילד חריג שמגוללת את סיפורה האישי באומץ לב ובגבורה". הציטוט לא מדויק, כמובן, עברו כמה שנים מאז, אך זה היה הטייטל. העברתי את המייל לעורכת מוסף "זמנים מודרניים" – מקום לא כל כך זניח ונידח – והיא עצמה דיברה עם היחצנית אשר חזרה והבטיחה לה שהסופרת – דהיינו, את – תגולל את סיפורה האישי. התחלתי לקרוא את הספר וכמו שקורה לי פעמים רבות, דווקא את מה שאני אוהבת אני קוראת לאט. סוג של הפרעה. כשהגעתי לאמצע הספר היחצנית החלה לנדנד לי מתי ייקבע הריאיון. כשאמרתי שאני מעדיפה להמתין עד סוף הקריאה היא טענה שאין זמן, הכתבה חייבת לצאת עם יציאת הספר לחנויות, ואף הוסיפה שאין צורך לקרוא את כל הספר שהרי את הסיפור האמיתי והמלא אשמע מפיך. עם הנתונים האלה יצאתי לדרך, לפגישה שלנו, שרק במהלכה התברר לי הפער בין הכתוב למציאות, וכן שאת לא מעוניינת לחשוף את בנך. זכותך לא לחשוף אותו, אני מעריכה אותך על כך, אבל העורכת החליטה, כמו במקרים רבים, שאם אין חשיפה אז אין כתבה. האם את חושבת שאני נהנית לקיים פגישות וראיונות שבסופו של דבר לא קורמים עור וגידים לכתבה? לא. אבל אני עובדת על פי ההוראות שאני מקבלת. לכל מוסף ולכל עמוד יש עורך והוא זה שמחליט. למיטב זכרוני, גם צלצלתי אלייך והתנצלתי על שבגלל שיקולים שלא תלויים בי הכתבה לא תתפרסם. מאחלת לך כל טוב.

(סמדר שיר מגיבה לסטטוס)

מניין הימים

רגע לפני הקונספירטור נזכיר כמובן שכבר 29 ימים חלפו מאז פרסום האייטם הבלעדי ב-mako על חתונתם הקרובה לכאורה של בר רפאלי ועדי עזרא, ועדיין אין לפרסום כל אישור רשמי, שלא לדבר על מועד לחתונה.

מסיבת תחפושות

שושנת יעקב צהלה ושמחה בדיוק כשהטלפון צלצל בעוצמה. על הקו היה הקונספירטור.

"פורים שמח לך, הורביץ הורביץ", הוא צעק באוזני בשמחה מוגזמת. "כבר החלטת למה אתה מתחפש?".

"קצת מוקדם מדי, לא?", השבתי בשאלה. "בכל זאת נותר עוד שבוע שלם עד לחגיגות פורים הרשמיות".

"לא מוקדם ולא נעליים, הורביץ הורביץ", פסק הקונספירטור. "איזו תחפושת נדושה תבחר השנה? קאובוי? אינדיאני? אלזה? אנה? אולף? בעל טור רציני וחשוב שמישהו מתייחס להישגיו העיתונאיים המשמעותיים בכל הקשור לתחתונים של הבעל של נינט?".

"אני עדיין מתלבט", עניתי.

"חבל מאוד, הורביץ הורביץ", אמר הקונספירטור, "מיטב הקולגות שלך כבר הקדימו תרופה למכה ובחרו מבעוד מועד תחפושת מעולה. קבל שבע דוגמאות".

"נו, הורביץ הורביץ, זה נותן לך השראה לתחפושת מקורית?", שאל הקונספירטור.

"האמת שלא", עניתי, "אתייעץ מחר עם בני הבית ובטח נמצא משהו הולם".

"אני יודע מה יהלום אותך, הורביץ הורביץ", הלם הקונספירטור, "קבל הצעה שמתאימה לך באופן מיטבי ושרק היא תוכל להפוך אותך מעיתונאי רכרוכי לאיש ברזל".

ואם כבר סוכני ברזל, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

תראה, מושיק

כתבו לאביב הורביץ

• אביב הורביץ
• מי נגד מי