פרשת "ישראל היום" (1): ארבע דקות ו-51 שניות מזמנו של שלדון והעניין סגור
פחד, תסיסה, דיכאון קל וסתם חמיצות. אלה מקצת התחושות שחוו השבוע לא מעטים מעובדי "ישראל היום". הסיבה: שלב חדש בפרשה המיותרת שהחלה בהרמת כוסית לרגל יום הולדתה של רכזת הכתבים שחר כהן, נמשכה באייטם בלעדי של אורי משגב ב"הארץ" על דבריו של עמוס רגב באותו אירועון, הסלימה כאשר עובדים בעיתון זומנו לבדיקת פוליגרף בעקבות ההדלפה למשגב, החמירה כשדבר הבדיקה דלף גם הוא, יצאה משליטה כאשר שני עובדים שנחשדו בהדלפה פוטרו מהרגע להרגע, והידרדרה לפסים משפטיים כאשר המפוטרים הגישו תביעות פיצויים לבית הדין לעבודה. מי שאווירת הנכאים ברחוב השלושה 2 נחסכה ממנו הוא מחולל הפרשה, עורך "ישראל היום", עמוס רגב, ששהה השבוע בחופשה בלונדון. הייאוש נעשה יותר נוח וכו'.
גם בלונדון, רגב יכול היה לצפות בסמארטפון בסרטון הווידאו, שניר גונטז' חשף ביום שני באתר "העין השביעית".
הסרטון, שהפך לוויראלי בברנז'ה, הוא החוליה האחרונה (בינתיים) בכדור השלג שהחל להתגלגל ב-7 בדצמבר 2014. זמן לא רב לאחר שחיל האוויר תקף מטרות צבאיות בסוריה, נערכה ב"ישראל היום" התכנסות קטנה לרגל יום הולדתה של כהן. שלושה ימים לאחר מכן חשף אורי משגב באתר "הארץ" את דבריו של רגב באותו מעמד: "לפעמים בסרטים אתה עובר בשוט אחד מהרגע של המסיבה לרגע של המלחמה. אנחנו כנראה לקראת מלחמה. וננצח בה. זה ברור. לפני שעתיים הפציצו ממש בדמשק, ובעוד שעתיים מי יודע מה יקרה, אז בואו נחגוג. מחר בחפירות לא יהיו עוגות כמו מלחמנינה. אז שיהיה במזל טוב, ורק דברים טובים".
רגב הכחיש בזמנו, בשיחה עם משגב, קשר אפשרי בין הברכה הסתמית שלו בהרמת הכוסית לבין מידע פנים שאולי היה לו על כוונותיו המלחמתיות של יקיר המערכת, בנימין נתניהו. בסמיכות זמנים, הורה רגב לזמן כמה מעובדי "ישראל היום" לבדיקות פוליגרף. אחריהן, החליט לפטר את רכזת הכתבים שחר כהן ואת כתב הספורט עמית לוינטל, בעקבות חשד לכאורי שהם קשורים להדלפה. השניים הכחישו וממשיכים להכחיש בתוקף כי הדליפו למשגב, ואף הגישו תביעות נגד העיתון (לוינטל בסך 257,200 שקל וכהן בסך 156,669 שקל). סרטון הווידאו שהשיג גונטז' מוכיח כי משגב ציטט את רגב במדויק.
אפשר להבין את כעסו של עורך "ישראל היום", על כך שמילות ברכה שגרתיות, בפורום פנימי ובלתי פורמלי בעליל, מצאו דרכן לתקשורת. זכותו גם לשלול מכל וכל את הפרשנות מרחיקת הלכת שמשגב ייחס לדבריו המבודחים למחצה. עם כל הכבוד לסקופ, העובדה שרגב אמר "אנחנו כנראה לקראת מלחמה" אין בה כדי להוכיח כי פניו של נתניהו למלחמה, כפי שמשגב התעקש לרמוז.
אבל אי אפשר להצדיק את התנהלותו של רגב לאחר מכן, גם אם נועדה להרתיע בעתיד מדליפים פוטנציאלים. בחוכמת הבדיעבד, נדמה שהוא לא החמיץ הזדמנות להשאיר את הפרשה על סדר יומם של מדורי הברנז'ה.
בפני רגב ניצבת כעת דילמה לא פשוטה. אפשרות אחת (ואדם שמכיר את רגב עשרות שנים העריך השבוע שהוא יבחר בה): לדבוק בעקרונותיו ולהמשיך את ההתדיינות המשפטית מול שני המפוטרים, תוך שהוא מסתכן ביודעין בכך שיוגשו תצהירים ויזומנו למתן עדות עובדים ועובדים לשעבר ב"ישראל היום", שיישאלו תחת שבועה מה קורה בתוככי המערכת. אפשרות שנייה: להסכים לפשרה כספית עם התובעים. מבחינת "ישראל היום" מדובר בכסף קטנטן. בראיון הפנומנלי שרגב עצמו ערך בשעתו עם המו"ל הכל יכול שלדון אדלסון, נכתב כי אדלסון מרוויח 1.3 מיליון דולר בכל שעה ביממה, בין אם הוא ישן ובין אם הוא ער. זה אומר, בחישוב זריז, שכדי לכסות במלואה את תביעתו של לוינטל יידרשו שלוש דקות ושנייה אחת מזמנו היקר של המו"ל. כדי לשלם לכהן את כל הסכום שהיא דורשת יתעורר צורך בעוד דקה וחמישים שניות. המכר של עורך "ישראל היום" סבור כי הוא פועל מתוך תחושת צדק פנימית וכי העיקרון חשוב לו בהרבה מהשקלים.
עד שיכריע בסוגיה, אולי כדאי לרגב להחליף מילה עם מרדכי גילת, שתבע בזמנו בבית הדין לעבודה את עיתונו לשעבר "ידיעות אחרונות". בתביעה סיפר גילת בפרטי פרטים מה התרחש מאחורי הקלעים במערכת "ידיעות" וכיצד הצרו את צעדיו. הוא תיבל את טענותיו בתצהיר תומך בחתימתו של גידי וייץ, ולבסוף קיבל מהעיתון פיצוי בסך 600 אלף שקל, כדי להימנע מהמשך ניהול המשפט.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
פרשת "ישראל היום" (2): מה עדיף, סקופ או שקט תעשייתי?
בתביעה שהגישה רכזת הכתבים, שחר כהן, היא נוקבת בשמו של הקולגה שצילם את סרטון הסערה. "התובעת לא תיעדה את הדברים, ולא ביקשה מאיש לתעדם", נכתב בתביעה. "מי שבחר לצלמם על דעת עצמו ומיוזמתו היה כתב דסק החוץ של העיתון, אלי לאון, באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, מיוזמתו ועל דעת עצמו. התובעת אף לא ביקשה העתק מאותו סרטון. רק עם הגעתה של התובעת לביתה עם סיום יום העבודה היא גילתה שלאון שלח לה את הסרטון ולאחר שצפתה בו אז, לראשונה, העבירה אותו לאחיה וכן למספר עובדים בעיתון אשר לא נכחו באירוע, כל זאת מתוך שמחה והערכה עמוקה על כך שהעיתון מוקיר ומכבד אותה לרגל יום הולדתה".
בניגוד לכהן, ששילמה במשרתה, לאון כלל לא ניזוק. "אלי הוא מספר 2 של בועז ביסמוט, שיש מי שמתייחסים אליו כאל האיש השני הכי חזק במערכת", אומר גורם שמכיר היטב ומקרוב את כל הנוגעים בדבר. "בזכות הקירבה לביסמוט, לאלי יש גב חזק, שלאנשים אחרים במערכת אין".
ביום שלישי השבוע, למחרת הדיווח על תביעתה של כהן, פרסם לאון בדף הפייסבוק שלו את הטקסט הלא בלתי קשור הבא: "עדות שקר היא עדות הניתנת בבית משפט ומתבררת ככוללת דברי שקר או הצהרות כוזבות. העד מחויב לומר את האמת, כדי לשמור על אמיתות פסק הדין שיינתן בהליך המשפט. מתן עדות שקר ביודעין נקבע כעבירה פלילית ברבות ממדינות העולם. בישראל, נקבע בסעיף 237 לחוק העונשין שהעונש על עדות שקר הוא מאסר של עד שבע שנים. החותם על תצהיר שקר עובר עבירה, וכאשר תצהיר שקר מוגש לבית המשפט דינו כדין עדות שקר".
מכאן התפתח דיאלוגצ'יק בין לאון לבין רביב שכטר, לשעבר עורך הספורט של "ישראל היום", ומי שהיה הממונה הישיר על המפוטר לוינטל (לא נגענו):
רביב שכטר: "אתה מתכוון לעדות במשפט של שחר?".
אלי לאון: "אכן כן".
רביב שכטר: "אל תדאג. זה לא יגיע לשם, כי אם אתה עולה להעיד אז גם עמוס יצטרך וזה לא יקרה".
אלי לאון: "מי אמר שאני דואג?".
שכטר אינו היחיד שמעריך שהנהלת "ישראל היום" תעדיף לסיים את הפרשה העגומה מחוץ לכותלי בית המשפט.
וזה מה שאמר השבוע, בשיחה פרטית, גורם שמכיר היטב ומקרוב את רחוב השלושה 2: "המערכת סוערת, ובצדק. מדובר במקום עבודה שבו הנאמנות של העובדים היא אחד הדברים הכי חשובים להנהלה, ובמקרים מסוימים זה לפעמים אפילו עוד יותר חשוב מיכולת מקצועית והישגים עיתונאיים. עמוס הצליח לבנות מערכת שהרוב הגדול של העובדים בה מאוד נאמנים לו. רבים מהם הם עיתונאים צעירים, שלא עבדו לפני כן בגוף תקשורת אחר. אלה אנשים שמה שהם מכירים בתקשורת זה את 'ישראל היום', וכתוצאה מכך הם רגילים לבצע את מה שמבקשים מהם ולא לעורר מחלוקות. הגרעין הקשה של הנאמנים האישיים לעמוס מורכב מכתבים ותיקים, בגיל ובניסיון, שאומרים תודה ש'ישראל היום' מעסיק אותם, כי בלי הרצון הטוב של עמוס הם היו עלולים לגמור את הסוס כמו שקרה לרבים מבוגרי 'ידיעות' ו'מעריב'.
"יש סתירה בין הפאתוס שעמוס מפגין כלפי המערכת לבין האופן שבו הוא מתנהל לא פעם כלפי חוץ. יש תחושה שהמסר הוא להיות בסדר עם כולם ולהשתדל לא לריב עם אף אחד, אלא אם כן מדובר במישהו שיש לו חשבון פתוח עם העיתון, כמו היריבים של נתניהו למשל. אחד הדברים שחשובים לעמוס הוא לא לקבל מכתבי איום מעורכי דין ובטח שלא להגיע לבית המשפט בגלל תביעת דיבה. שמעתי אותו אומר שגם ככה יש לנו מספיק אויבים. המצב המועדף עליו הוא שקט תעשייתי. יכול להתפרסם סקופ מטורף בשער של 'ידיעות', וב'ישראל היום' לא יתרגשו מזה וימשיכו הלאה כרגיל.
"בכל מה שקשור בשכר, 'ישראל היום' דורש הכי מעט ומשלם הכי הרבה. זה מקום עבודה הוגן, לפעמים אפילו יותר מדי. באופן אישי, אין לי בעיה עם עיתון שיש לו אג'נדה ימנית או אג'נדה בעד נתניהו. הבעיה שלי עם 'ישראל היום' היא מיעוט ההישגים העיתונאיים שלו מהיום שהוא קיים, בטח כשמשווים את זה על ציר הזמן לעיתונים המתחרים. זה מחלחל מלמעלה כלפי מטה, וכך קורה שיותר מדי עיתונאים יעדיפו שקט תעשייתי על פני סקופ. אני חושש שהמצב הזה לא הולך להשתנות. עמוס הוא הבוס, ואין לו אופוזיציה. בנוסף לחיבור עם שלדון, הוא מאוד קרוב למרים אדלסון. יותר מפעם אחת ראינו אותה יושבת אצלו במשרד לפגישות ארוכות. מעמדו איתן, והפרשה הזו, מבחינתו, היא לכל היותר מכה קלה בכנף".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
עיתונים אחרים סיקרו את החשדות נגדך? לא נורא, אצלנו לא רואים עליך
מיהו המומחה לכירורגיה פלסטית שנמצא הכי מתאים לכתוב למוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" טור חדש בנושא טיפולים אסתטיים? מכל המומחים בישראל – ויש כמה וכמה – הזוכה המאושר הוא פרופסור מוכר שהוגשה נגדו תובענה משמעתית ובעקבותיה אף הוחלט להשעותו מתפקידו כמנהל מחלקה. תשמעו סיפור:
פרופ' אייל וינקלר הוא אחד הפלסטיקאים הידועים בישראל. לפני כעשרה חודשים העלתה חקירה של נציבות שירות המדינה כי ביצע עשרות ניתוחים פרטיים במרפאת קלאס קליניק שבניהולו, הממוקמת בשטח המרכז הרפואי שיבא. הניתוחים נעשו בשעות הבוקר והצהרים, שבמהלכן קיבל וינקלר שכר כפול: גם על הפרוצדורה הפרטית וגם על משרתו הציבורית כמנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הציבורי שיבא. את פרשת וינקלר ליוו לכל אורכה שי ניב, כתב הבריאות של "גלובס", ורוני לינדר-גנץ, כתבת הבריאות של "דה מרקר".
למרות חומרתם לכאורה של המעשים המיוחסים לפרופ' וינקלר, עיתון אחד מיעט מאוד להתייחס לפרשה: ביוני האחרון פרסם מוסף "ממון" את הכותרת "מנהל שיבא סוגר מרפאת ניתוחים". אמנם מדובר ב"קלאס קליניק", מרפאתו של וינקלר, ואמנם ההחלטה על סגירתה התקבלה כחודש לאחר פרוץ הפרשה בעניינו, אבל קוראי האייטם יכלו בקלות להתרשם כי החלטת הסגירה התקבלה בשל המלצות ועדת גרמן לפיהן לא יופעל שר"פ בבתי החולים. ומה בנוגע לוינקלר? ובכן, שמו כלל לא הוזכר בכותרות, אלא רק בפסקה האחרונה של האייטם, ומבלי לפרט כלל את אופי הטענות כלפיו. בתחילת נובמבר פינק "ידיעות" את וינקלר באייטם מפרגן. הנושא הפעם: השבתת חדרי הניתוח בשיבא, מתוך הזדהות עם מצוקתו.
למעט 45 מילים באותיות הקטנות, החשדות נגד וינקלר לא סוקרו ב"ידיעות". ואם זה לא מספיק: לפני כחודש וחצי החל וינקלר לפרסם טור שבועי חדש במוסף "זמנים בריאים", הנושא את הלוגו "לא רואים עליך" ועוסק ברפואה אסתטית. זה הזמן לטלפן למומחה.
פרופ' אייל וינקלר, תוכל לספר לי בבקשה איזה קשרים יש לך ב"ידיעות" עד כדי כך שהעיתון גם איתרג אותך, גם נמנע מלדווח על החשדות נגדך וגם העניק לך טור קבוע שבועיים וחצי בלבד אחרי שההשעיה שלך נכנסה לתוקף?
"אין לי שום קשרים ב'ידיעות אחרונות', ותודה לך על הפנייה".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
הצילום מול המציאות: באמת מעניין איפה היא היום
הצילום:
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, תרצה להגיב?
"האמת היא שמסיבות מובנות לא הכנסנו את ענת אלימלך לכתבה, אבל כנראה שהיא נכנסה בטעות לאחד מחיתוכי התמונות שקידמו את האייטם. אתה צריך להבין, אביב, שבאינטרנט יש לכל תמונה המון חיתוכים: לעמוד הבית, לעמוד הכתבה, לעמוד הכתבה באפליקציה, לעמוד הבית של האפליקציה ועוד ועוד. כל תמונה צריכים לחתוך בכל הגרסאות. ועכשיו תאר לעצמך שיש בעלי טורים ששולחים כל שבוע עשרות צילומי כותרות מ'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום', ועוד מחכים עם זה עד לרגע האחרון, ביום רביעי בלילה. פלא שחותכי התמונות טועים לפעמים?".
קלמן ליבסקינד VS צ'יקו מנשה
כבר שבועיים תמימים לא היה לנו כאן איזה ויכוח טוב שמעורב בו קלמן ליבסקינד. אז הנה עוד אחד, לרגל החג השני: בשישי שעבר טען ליבסקינד בעיתונו "מעריב" כי העיסוק התקשורתי בתמותת התינוקות במחסני הילדים בדרום תל אביב הוא חלק מקמפיין רחב החותר תחת הזהות היהודית של המדינה. בין השאר יצא ליבסקינד נגד הכתב המדיני של קול ישראל, צ'יקו מנשה, על כך שקרא לארגוני הסיוע לפנות לאו"ם בדרישה לפתוח בחקירה נגד ממשלת ישראל על פגיעה אנושה בזכויות הילדים. מנשה לא נשאר חייב, והשיב לליבסקינד בדף הפייסבוק שלו כי "כשאני שומע על ילדים שמופקרים על ידי הוריהם, במתקני שהייה לילדים שבהם בין שישים למאה ילדים, אני קורא קריאה נגד הפגיעה בזכויות הילדים שם. לא מכיוון שהם ילדים זרים. אלא מכיוון שהם ילדים". את שאר הוויכוח אפשר היה למצוא בטוויטר (לא נגענו, כמובן):
קלמן ליבסקינד: "צ'יקו, הצלחת להגיב בלי להתייחס לעניין היחיד שייחסתי לך: הקריאה שלך לאו"ם לפתוח בחקירה נגד המדינה שלך. זהו, זה מה שציטטתי ממך".
צ'יקו מנשה: "התייחסתי קודם כל לעניין הקמפיין. ובעניין האו"ם? כשיש הפרת זכויות ילדים הוא זה שצריך לבדוק. בטח כשההזנחה היא בידיעת המדינה".
קלמן ליבסקינד: "אם כך, הבנתי אותך טוב מאוד. החלטת להצטרף לאותן קבוצות שוליים של ישראלים שכל פעם כשמשהו פה לא נראה להם הם קוראים לעולם לטפל בנו?".
צ'יקו מנשה: "לא הצטרפתי, כאמור, לאף קבוצה. הבעתי את דעתי: כשמדינה לא מקיימת חובותיה הבסיסיות בתחום זה, יש מקום לבדוק אותה מבחוץ. המדינה באופן מודע מזניחה ילדים, ומסרבת לטפל בזה בעצמה. לעיתים רק הדרישה החיצונית לטפל בזה, לעיתים תוך שימוש במנופי לחץ חוקיים, יביאו את מקבלי ההחלטות לעשות את מה שצריך. שמחתי לשמוע שגם לחץ תקשורתי הביא את ראש הממשלה לשקול העברת תקציב לאותם ילדים מסכנים ומופקרים".
קלמן ליבסקינד: "הכול ברור".
צ'יקו מנשה: "יש נושאים שבהם לא צריך לחשוש ולא צריך למהר ו'להגן' על המדינה. אם המדינה מתרשלת במילוי תפקידה כלפי ילדים חסרי הגנה, אמצעים רבים כשרים כדי לכפות עליה למלא את חובתה".
קלמן ליבסקינד: "צ'יקו, אתה בורח כל הזמן מהנושא. אתה קורא לעולם לטפל בנו. הכתב המדיני של קול ישראל התייאש ממדינת ישראל?".
צ'יקו מנשה: "קלמן, כשנושא מוזנח במודע במשך שנים, וזעקות הארגונים פה עובדות, לעיתים אין מנוס מצלצול בפעמון הבינלאומי כדי להעיר את מי שצריך. אין פה רלוונטיות של מקום עבודתי, או תפקידי. יש גם דעה אישית וסלידה ואכזבה ממה שהפכנו להיות בתחום זה".
קלמן ליבסקינד: "וכדי לפתור את בעיותינו עם הפלסטינים תמליץ להחזיר את המנדט הבריטי? אולי תזמין לפה את ביה"ד מהאג? ממליץ לך מאוד לא להתייאש מהדמוקרטיה הישראלית".
צ'יקו מנשה: "לא צריך להזמינם, לצערי הם בדרך. בעיותינו מול הפלסטינים צריכות להיפתר בילטרלית. את זכויות הילדים קשה לפתור בילטרלית, ונראה שאין עניין לפתור את הנושא גם בתוך המדינה".
מישהו החליט לחפש. מישהו סימן מטרה
ומקלמן ליבסקינד נדפדף היישר לבכיר עיתונאי "מעריב", בן כספית. תוך כדי המולת הרשעתו של אולמרט בפרשת מעטפות הכסף, ונקמתם הקרה של ארכיוני "ידיעות" ו-ynet, נשתכח ממני לחלוטין מאמר מהדהד שפרסם כספית ביולי 2012, כלומר בסיבוב הקודם, למחרת זיכויו של אולמרט מרוב האישומים נגדו. מתנצל על העיכוב, אבל הנה חמישה ציטוטים קצרים מאותו טור נוקב של כספית, שנשא את הכותרת "הדחת אולמרט הייתה הפיכה משפטית".
1. "השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל. תודה לכם, מקרב לב. תודה על הכרעת הדין האמיצה שלכם, תודה על שלא הלכתם שולל בעקבות מסע השיסוי התקשורתי המתמשך, הדורסני וחסר התקדים שהביא להדחת ראש ממשלה בישראל, ואחר כך לרמיסתו האישית, חסרת הרחמים, של האדם אהוד אולמרט".
2. "מעלליו של משה לדור הם אלה שהופכים את הפרקליטות לבדיחת העיר ומדרדרים את אמון הציבור בה. לדור צריך לקום וללכת הביתה, עכשיו ומיד, כדי להציל את הפרקליטות ממנו ומדומיו".
3. "מישהו החליט לחפש. מישהו סימן מטרה. מישהו הלך מפרשה לפרשה, מסיפור לסיפור, לא נרתע מהעובדה שחלק גדול מהסיפורים נחקרו, הוזמו ונסגרו, והמשיך, והמשיך, והמשיך, עד שמצא משהו, היה נדמה לו שמצא משהו, שהספיק כדי לייצר משהו הזוי מיסודו כמו חקירה מוקדמת לטיפוס כמשה טלנסקי, ושלח ראש ממשלה בישראל הביתה".
4. "בהשוואה לש"ד (שמואל דכנר, עד המדינה בפרשת הולילנד, שגם בה הורשע אולמרט בהמשך – א.ה), טלנסקי הוא אהרן ברק. כאן כבר מדובר בגנב סוסים מוצהר ומוכר, אבל לדור בשלו. מתפרק לו מגדל קלפים אחד, יבנה אחר במקומו. ואין פוצה פה ומצפצף. נותנים לאיש להשתולל כרצונו".
5. "כל חבריו ומקורביו נראו אתמול בבוקר כצל של עצמם, וכמעט כולם מחו דמעה, או ייבבו ממש, כשהנשיאה ארד, בקולה המלטף, הכריזה על שורת הזיכויים המהדהדת. כן, אולמרט צדק".
"הורביץ, אתה באמת תחקירן רציני. איך עלית על זה? ובכן, המאמר הזה נכתב, כפי שאתה מציין, לאחר הזיכוי. צריך להוסיף שלמרות שזיכוי הוא זיכוי, במקרה שלנו זה היה זיכוי של שלושה שופטי מחוזי, בראשות נשיאת המחוזי. אין זיכוי מהדהד יותר מזה. ומכיוון שבסיומו של משפט נקודת ההתייחסות היחידה היא פסק הדין, זה מה שחשבתי, זה מה שכתבתי, ואני לא מתחרט על אף מילה, כי אני לא עוסק בחוכמת הבדיעבד אלא בניתוח ההווה. באותם רגעים שאחרי הזיכוי, כשבית המשפט אמר את דברו, זה היה המצב.
"גם היום, אחרי שהזיכוי התהפך בעקבות חשיפת חומרים חדשים, דעתי על מערכת המשפט, על תפקודה של הפרקליטות, על משה לדור וגם ובעיקר על יהודה וינשטיין ושי ניצן כבדה עלי מאוד. אל מול העוצמות האדירות שהופעלו מול אהוד אולמרט, המשאבים העצומים שנדרשו להרשעתו, התיקים האינסופיים שנפתחו (וחלקם נסגרו) נגדו והמרדף שארך שנים, אנחנו צופים בחידלון מוחלט, ההיפך הגמור, בכל הקשור לבנימין נתניהו. כעיתונאי, אני מכיר מקרוב ויודע את גודש החומרים שניתן לחקור במקרה של נתניהו, החל מתיק 'ביביטורס' שכלל לא נחקר, טוייח ונסגר במצוותו של וינשטיין, דרך הנעשה בבית ראש הממשלה, שיכול לפרנס ארבע יחידות בגודל של להב 433, אבל שום דבר לא נעשה, הרגליים נגררות, ההוראות הנחוצות לא ניתנות, הכלבים לא נובחים והשיירה ממשיכה לעבור. אותי, זה מטריד. אתה מוזמן להמשיך לעקוב אחריי. חג שמח".
אצלם? תוכן שיווקי. אצלנו? הפרדה נוקשה
לפני כמעט חודשיים פרסם נתי טוקר ב"דה מרקר" (עוד) כתבה על הבעייתיות הטמונה בתוכן שיווקי. תחת הכותרת "כך משנה התוכן הממומן את החוזה בין הקוראים לעיתון" ניתנו מספר דוגמאות, כמעט כולן מקבוצת "ידיעות", לכתבות שהן למעשה תוכן ממומן. אחת מהן היא ידיעה שפורסמה ב-ynet ובה נתונים על מאגר לוויתן והגז הטבעי. "מי שקרא את הכותרת בעמוד הבית, קיבל רושם כי מדובר בידיעה חדשותית לכל דבר", כתב טוקר. "רק הקוראים המתמידים, שהשלימו את קריאת הידיעה עד תומה, ראו בתחתית העמוד את הגילוי הנאות כי 'הכתבה בשיתוף איגוד תעשיות חיפושי הנפט והגז בישראל'. כך, רבים מהקוראים שרוצים לגבש את עמדתם בנוגע ליוזמה לפירוק מונופול הגז, צרכו ללא ידיעתם תוכן שמומן על ידי בעלי אינטרסים".
תוכן שיווקי, למרבה הצער, הוא רע הכרחי. רוב כלי התקשורת היו שמחים להסתדר בלעדיו, אבל רק מעטים מהם (מישהו אמר שלדון אדלסון?), אם בכלל, יכולים להרשות לעצמם להתנזר לחלוטין מהמפגע המשתלם. גם "הארץ" ו"דה מרקר" זקוקים לתוכן שיווקי כדי להתקיים, אבל הם – כפי שציין טוקר בכתבתו – "עושים זאת בצורה ממותנת יותר, תוך שמירה על כללי הפרדה נוקשים בין תוכן מערכתי לשיווקי".
למרות אותה "הפרדה נוקשה" שמנהיג "הארץ" בין התוכן המערכתי לתוכן הממומן, בדיקה טרחנית למחצה במוסף "דה מרקר" המערכתי ובמגזין "סייבר" הממומן גילתה, אפעס, חשש להפרדה טיפ טיפה פחות נוקשה מזו שתיאר טוקר: שני המרואיינים הראשונים בכתבה ב"דה מרקר" – גדי תירוש, שותף מנהל בקרן JVP, ואלון מימוני מחברת FourtyCloud – פרסמו טור במגזין הממומן ואף זכו בו לתמונה נוצצת. כותרת הטור של תירוש במגזין הפרסומי הייתה "העתיד שייך לסייבר הישראלי". די דומה במשמעותה לכותרת שהופיעה ב"דה מרקר". בניגוד ל-ynet, בסוף הכתבה ב"דה מרקר" לא ניתן שום גילוי נאות לכך שחלק מהמרואיינים בה מככבים גם במוסף הסייבר הממומן שהופיע באותו יום באותו "הארץ".
עורך "דה מרקר", סמי פרץ, תרצה להגיב או שמדובר בכלל בצירוף מקרים? למה כש-ynet מעלה טקסט עם גילוי נאות בסופו זה לא בסדר, אבל כשאתם מפרסמים כתבה בלי גילוי נאות זה כן בסדר?
"עיתונאי ועורכי 'דה מרקר' אינם עוסקים בשום צורה ובשום מצב בתוכן שיווקי מסוג כלשהו. אין להם מידע מוקדם על מוספים שהמחלקה המסחרית יוזמת, וממילא אינם מעורבים בהם. סייבר זה נושא כלכלי וטכנולוגי חשוב שאותו אנחנו מסקרים בצורה מקצועית וחסרת פניות. אנשי המקצוע שרואיינו בו הם מומחים לדבר ולכן טבעי שיופיעו בכתבה כזו. גילוי נאות נדרש במקום שבו יש שיקולים זרים בפרסום. אין בעבודת מערכת 'דה מרקר' שיקולים זרים אלא מקצועיים בלבד".
החופש, החופש, החופש
השמש כבר שוקעת על העולם. הנה היא כבר טובעת בתוך הים. אל תוך הים למטה צונחים שחפים, אבל לא היה שמץ סיכוי שאוכל לצפות בהם מבין הררי הקלסרים שבחדרי. בצר לי טלפנתי לקונספירטור.
"חג שמח, הורביץ", הוא ענה בעליצות. "אפשר לשאול איפה אתה מבלה את חופשת חול המועד שלך? באי היווני? בקאריביים? בזנזיבר? באמסטרדם? או אולי דווקא בחופיה המוזהבים של בת ים המפנקת?".
"נשארתי בדרום חולון", עניתי בפטריוטיות.
"די כבר עם החולון הזאת שלך", התעצבן הקונספירטור. "צא לחופשה אמיתית, תתאוורר, תלמד מהקולגות. הנה, קבל חמישה ציוצים".
"בסדר, הבנתי את המגמה", אמרתי בקוצר רוח. "אבל חשוב לי שתדע שאני ממש לא היחיד שעובד בחול המועד. קבל גם אתה ציוץ".
"וחוץ מזה, אני ממש לא פוסל את האפשרות שבפרוס החג השני ארחיק גם אני מעט צפונה".
"נשמע מצוין, הורביץ", עודד אותי הקונספירטור. "על מה חשבת?".
"על הפילבוקס שמול משרד הרישוי, כמובן", עניתי. "ידעת שזה אחד המקומות הצפוניים ביותר בחולון, אם לא ה-?".
"אין לך תקנה", אמר הקונספירטור וטרק.
ואם כבר צפון חולון, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".