החיפזון מן השטן
בבוקר יום שני שעבר, 21 ביולי, נפל בקרב סא"ל דולב קידר, יחד עם שלושה לוחמים נוספים, בתקרית חדירת מחבלים ממנהרה ליד קיבוץ ניר-עם. בתוך זמן קצר נודעה למערכות התקשורת השונות זהותם של הנפגעים בתקרית, אולם פרסום השמות נדחה כמקובל במשך שעות אחדות, עד לקבלת אישור מוסמך מדובר צה"ל.
אלמנתו של סא"ל קידר היא מיכל קסטן-קידר, יוצרת הסרט הדוקומנטרי "מחכה לו", ששודר לפני חמש שנים בערוץ 8 ושגולל את סיפורה שלה ואת סיפורן של שתי נשים נוספות הנשואות לאנשי קבע. בבוקר מותו של סא"ל קידר, זמן קצר אחרי שהעיתונאים ידעו כי הוא אחד ההרוגים, אך בטרם נמסרה הודעה למשפחתו, פנתה אחת מעובדות מערכת חדשות ערוץ 2 לערוץ 8 וביקשה רשות לשדר קטעים ממנו. עד מהרה נודע דבר הבקשה לקסטן-קידר, וכך למעשה היא הבינה לראשונה כי דבר נורא אירע לבעלה.
במבצע "צוק איתן" הרבו לדבר על שמועות בוואטסאפ שהגיעו לידיעת משפחות שכולות עוד בטרם אנשי קצין העיר דפקו על דלתן. במקרה הזה לא הרשתות החברתיות הקדימו את ההודעה הרשמית של צה"ל, אלא השאיפה העיתונאית להשיג מידע לפני כולם.
מיכל קסטן-קידר, האם הבנת לראשונה שדולב נהרג בעקבות פנייה של עובדת מחדשות ערוץ 2 לערוץ 8?
"אני לא רוצה לדבר על זה".
טליה קלינהנדלר, מפיקת הסרט "מחכה לו", האם בעקבות הפנייה של חדשות ערוץ 2 שוחחת עם מיכל, וכך היא הבינה לראשונה על האסון?
"אני לא רוצה לענות על זה כרגע, כי אני לא יודעת מה מיכל רוצה לעשות בעניין הזה".
מחדשות ערוץ 2 נמסר בתגובה: "הטענות שהעלית אינן נכונות. מיכל קידר לא שמעה מאיתנו על נפילת בעלה בקרב, כך גם עולה מראיון מקיף עימה שפורסם ביום חמישי ב'ידיעות אחרונות'. ובכל זאת, לאחר ששמענו כי קיימת טענה כזאת, הגיעו מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס וסמנכ"ל התוכן חיליק שריר לביקור תנחומים בבית משפחת קידר ושוחחו עם מיכל על הנושא. חברת החדשות מקפידה הקפדה יתרה בשמירה על כללי האתיקה בכל הנוגע לפרסום אודות נפגעים. לאור המערכה הקשה חידדנו את הנהלים בפני כל הנוגעים בדבר".
הצעה מגונה (18): כבל מאריך
בניגוד ללחימה בדרום, שעדיין לא ברור אם תגביר את יכולת ההרתעה של ישראל מול אויביה או חלילה תפגע בה, בחזית התקשורתית מסתמנת הכרעה די ברורה. על פי סקר TGI שפורסם השבוע "ישראל היום" הולך ומתעצם. העיתון, שנוסד רק לפני שבע שנים, ממשיך להוביל ואף הצליח להגדיל את הפער מ"ידיעות אחרונות" ברמת החשיפה בימי חול. בסופי שבוע "ישראל היום" אמנם ממוקם שני, אבל מצמצם בהתמדה את ההפרש מהמתחרים.
יותר מחמישה שבועות חלפו מאז הפעם האחרונה שבה "ישראל היום" תקף חזיתית את "ידיעות" ו/או את המו"ל נוני מוזס. הלוגואים האדומים "אימפריית הרשע של נוני מוזס" ו"החוק בשליחות נוני מוזס" נעלמו. זה קרה לא רק בגלל האווירה האקטואלית הכבדה במדינה בתקופה זו - מחטיפת הנערים, דרך מציאת הגופות ורצח הנער הערבי, בואכה "צוק איתן". זה קרה גם בגלל הדשדוש של הצעת החוק המגונה שנועדה למנוע חלוקת עיתונים בחינם ולפגוע ב"ישראל היום".
ההצעה נחשפה לראשונה לפני כארבעה חודשים, רגע לפני שהכנסת יצאה לפגרת האביב. ביום רביעי האחרון סיימה הכנסת את מושב הקיץ מבלי שנערך שום דיון בנוגע אליה. נכון לעכשיו, גם כאשר הח"כים יחזרו למושב הסתיו, סיכויי ההצעה להפוך לחוק קלושים למדי. מבחינת "ישראל היום" מדובר בנקודת ציון משמעותית, בכל הקשור לכושר ההרתעה.
"כי היה צריך לחלוף פרק הזמן שבו ההצעה הייתה מונחת על שולחן הכנסת. כשהסתיים פרק הזמן הזה אירעה החטיפה, ולא רציתי להגיש את ההצעה בתקופה הזו".
יכול להיות שהיא עדיין לא עלתה גם מפני שהבנת שאין לה רוב?
"ממש ממש לא".
כשתחזרו מפגרת הקיץ יהיה אפילו עוד יותר קשה להעביר את ההצעה. "ישראל היום" עלה ב-TGI, ולא מופרך להעריך שיותר ויותר ח"כים יחששו להתעמת איתו.
"לא יודע. תשאל אותם. אני לא חושש".
באמש'ך?
הציטוט: "'כשהאזרחים בעזה יבינו את גודל הנזק שגרם להם חמאס, הם ישאלו שאלות קשות בדיוק כפי שהיה בלבנון', אמר הרמטכ"ל לחיילים וסיפר שאמא שלו אמרה לו: 'אל תפסיקו להילחם ואל תפסיק לשלוח להם אוכל'" (הכתב הצבאי יוסי יהושוע, מדווח מגבול הרצועה, "ידיעות אחרונות", יום ראשון, 27.7.2014).
המציאות: מלכה גנץ, אמו של רב אלוף בני גנץ, ניצולת שואה, נפטרה לפני כחמש שנים, עוד בטרם מונה בנה לרמטכ"ל.
תקשיב רגע, עם השטויות שלך
לא הכי נעים ליפול לפה של אהוד יערי. לפני חודש וחצי קיבלה ממנו רינה מצליח מקלחת קרה במהלך שידור "אולפן שישי", אך ידעה להעמיד אותו במקום. ביום שלישי שעבר הגיע תורו של עו"ד אמנון זכרוני, שהתראיין לתכנית "החדשות הלילה" בלי שיהיה לו מושג איזה אמבוש יערי מכין לו. בתחילת הריאיון ביקש זכרוני להזכיר כי בשנת 87' עודדה ממשלת ישראל את הקמת החמאס. ארבע דקות לאחר מכן עלה פרשננו לענייני ערבים לשידור בטלפון כדי להגיב על הדברים, והתחיל לרסס. "אני במקרה הקשבתי לדבריו של עו"ד אמנון זכרוני על החמאס", אמר יערי. "ואני רוצה לומר במילים פשוטות וצנועות, כמי שבדרך כלל חושב שהוא יודע בדרך כלל על מה הוא מדבר, שעו"ד זכרוני טועה ומטעה, ואני חושש ביודעין, כאשר הוא טוען שישראל בנתה את החמאס".
כאשר זכרוני מחה על הדברים, ושב ואמר כי ישראל סייעה להקמת החמאס, השיב לו יערי בעצבנות: "תקשיב רגע, עם השטויות שלך", ובהמשך הוסיף כי "לומר מה שמר זכרוני אמר, שישראל בנתה את החמאס, זו הטעיה חמורה. הוא לא יהיה עורך הדין שלי בשום קייס". זכרוני הדגיש כי לא טען שישראל בנתה את החמאס, אלא רק סייעה להקמתו של הארגון, אולם בשלב הזה יערי כבר ניתק באופן חד צדדי את השיחה כשהוא מותיר את זכרוני המום למדי מול מגישי התכנית הנבוכים, דוריה למפל וליאור פרידמן. הנה הדיאלוג המלא:
אמנון זכרוני, נעלבת מאהוד יערי?
"לא. אתה מדבר על ההתנפלות שלו? אף אחד לא מבין את זה. אני לא יודע מה קרה לו. אולי התנגחנו פעם על משהו? אני כבר לא זוכר".
אז מי צודק בוויכוחונצ'יק על נסיבות הקמת החמאס? תלוי את מי שואלים.
ואם כבר יערי, לא צריך להיות מומחה ותיק לענייני ערבים כדי לקבוע כי ימים ספורים לפני שפרשננו העלה את זכרוני על המוקד בשל מה שכינה "השטויות שלך", פלט הוא עצמו שטות משלו. זה קרה בסוף השבוע שבו צה"ל פתח בכניסה קרקעית לרצועת עזה. רינה מצליח הנחתה פאנל שבו נכח יערי, אשר אמר את המשפט הבא: "האיש שמוביל את הקו הקשוח בחמאס עכשיו זה חאלד משעל, איש שדרך אגב מימיו לא היה ברצועת עזה". הנה הדברים:
למרבה הצער, יערי שכח כי משעל היה גם היה ברצועת עזה. זה קרה ב-7 בדצמבר 2012, כשבועיים אחרי שמבצע "עמוד ענן" הגיע אל סופו. משעל קפץ לביקור בן שלושה ימים ברצועה, שאף סוקר בחדשות ערוץ 2 (כמו גם על בשאר כלי התקשורת).
"נו, אז מה?".
אז אולי תרצה להתייחס לטעות?
"לא".
אגב, אמנון זכרוני מוסר לך ד"ש. הוא אומר שהתנפלת עליו בלי שאף אחד מבין למה.
"אני כבר אומר לך: אין לי עניין בשיחות איתך".
הכי בבית בעולם (1): נפסל על ידי הצנזורה
איך הזמן טס כשמתענים: רק לפני תשעה ימים, בשלישי שעבר, החליטו מרבית חברות התעופה הזרות לבטל את טיסותיהן לישראל. בכך גזרו גלות קצרה על אלפי יהודים נודדים, ריתוק לארץ של עוד כמה אלפי ישראלים לחוצי חו"ל, והזדמנות עסקית נדירה לחברת אל על לעשות קופה קטנה.
יומיים לאחר מכן, בחמישי בשעה 6:43 בבוקר (בתמונה), עלה לאתר "גלובס" מאמר נוקב של ליאת רון, שבו שחטה את חברת התעופה. תחת הכותרת החד משמעית "ב ו ג ד ת !" כתבה רון, בין השאר, את הדברים הבאים: "חברת אל על בגדה בנו. כשטילים נורים לעבר נתב"ג, חברות תעופה זרות מבטלות את טיסותיהן לישראל, וחיילים לוחמים בעזה, מתנהגת אל על כאחרון סרסורי המזון בעיר נצורה, אלה ששומרים לעצמם את האספקה החיונית ומוציאים אותה במחיר מופקע ובמשורה, מתוך ידיעה שלאזרחים אין ברירה אחרת אלא לשלם. מי שבוחר לבגוד בלקוחותיו, מי שבוגד בעמו בזמן חירום ומלחמה, וגובה, למשל, 1,000 דולר לכיוון אחד ללונדון, עד 3,000 דולר במחלקת עסקים לכיוון אחד מציריך לישראל ומעל 2,500 דולר במחלקת תיירים לניו-יורק – צריך לקחת בחשבון שאולי ימלא את חשבון הבנק באופן זמני, אבל הציבור יבוא איתו חשבון. והחשבון הזה צריך להיות לא פחות מחרם צרכנים. מיד עם שוך הסערה, טוסו בישראייר וארקיע, שבאות לקראתנו במחיר הוגן ולא מנצלות את המצב כדי לקרוע לנו את הכיס; טוסו בלואו-קוסט, רק אל תטוסו אל על".
ליאת רון, למה הטור שלך נגד אל-על הוסר מאתר "גלובס"?
"אני לא מגיבה. תפנה ל'גלובס'".
דובר אל-על, רני רהב, אולי אתה יודע למה הטור הוסר? מישהו מטעם החברה פנה ל"גלובס"?
"אין לי מושג לחלוטין. נקודה".
ב"גלובס" נמנעו מלהגיב.
הכי בבית בעולם (2): אל על? הם לא לקוחות שלי ואין לי שום קשר אליהם
ועוד קצת בעניין אל על: ביום חמישי שעבר, בעיצומה של הסערה הגדולה נגד העלאות מחירי כרטיסי הטיסה, העלה ירון פרוסט, לשעבר סגן עורך מוסף "ממון" של "ידיעות", את הסטטוס הנוקב הבא (שאליו צורפה תמונת יח"צ מדוגמת של מטוס אל על): "מרתיחה אותי הביקורת עכשיו נגד אל על (לפני שאתם קופצים: הם לא לקוחות שלי ואין לי שום קשר אליהם). כאילו, קודם ניסיתם לחסוך כמה דולרים והזמנתם כרטיסים בטורקיש איירליינס או ווטאבר – ועכשיו כשהחברה הזו תקעה לכם סכין בגב והחליטה לא לטוס לכאן, אז במקום לצאת עליה אתם יוצאים על החברה היחידה שאתם יכולים לחזור איתה הביתה? בדקתי: אל על לא העלתה מחירים, זה פשוט המחיר הרגיל שהיא לוקחת על טיסה לכיוון אחד בהזמנה מהיום להיום – ממש כמו שכל חברה אחרת בעולם הייתה לוקחת בשיא עונת התיירות. למה שפתאום המחירים יצנחו? כי ככה בא לכם? ומי בדיוק ישלם לה על כל ההפסדים שלה במלחמה הזו, שעל פי דיווח שהוציאה השבוע לבורסה יעמדו על 50 מיליון דולר? אז בפעם הבאה תחשבו טוב טוב עם איזה חברה אתם רוצים לטוס: עם החברה הזרה שדפקה אתכם והשאירה אתכם לבד ברגע האמת, או עם החברה הישראלית שחילצה אתכם בהתראה קצרה. בינתיים פשוט תוציאו את הארנק ותשלמו. איך אבא שלי תמיד אומר: על טעויות משלמים".
ירון פרוסט, אתה לא חושב שזה טיפה'לה בעייתי לכתוב שאין לך שום קשר לחברת אל על, כאשר היחצ"ן של אל על הוא הבוס שלך? מה לגבי איזה גילוי נאות קטנטן?
"סוכנות המדיה החברתית שאני מנהל היא אמנם חברה בת של 'רהב תקשורת', אבל מתנהלת תוך הפרדה מוחלטת בין לקוחות שתי החברות. כפי שציינתי בתחילת הפוסט בפייסבוק – אל על אינה נמנית עם לקוחותיי ואין לי שום קשרי עבודה איתם, במישרין או בעקיפין. לכן לא ראיתי שום צורך בגילוי הנאות שהצעת. הפרסום היה בפייסבוק הפרטי שלי ומשקף את דעתי האישית על העליהום המיותר על החברה הזו, שמשמשת בשבוע האחרון שק חבטות לאומי שלא בצדק – והפוסט מדבר בעד עצמו. אני רוצה להאמין שמותר לי עדיין לכתוב את דעותיי הפרטיות בפייסבוק הפרטי שלי בלי להיות חשוד באינטרסים כאלה ואחרים. אגב, אני מקווה שאני מופיע תחת הקונספירטור – זה המקום הראוי לתיאוריה שבנית כאן. לפעמים באמת מדובר בצירוף מקרים".
דבקות במשימה ואומץ לב
בעקבות ההתגודדות המחליאה ביום שלישי בקריה בתל אביב, אולי זה המקום להזכיר למי שצריך את נימוקי ההחלטה להעניק ללוחם צעיר את צל"ש הרמטכ"ל:
ביום 9 באוקטובר 1973, באזור "טלוויזיה", במהלך ההתקפה על היעד, נפגע הטנק שסמל אמנון אברמוביץ נהג בו והחל לבעור. למרות שידיו ובגדיו החלו לבעור, המשיך בנהיגה, כי סבור היה שנשארו אנשים בטנק. במעשה זה גילה סמ"ר אמנון אברמוביץ דבקות במשימה ואומץ לב. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.
תשרי תשל"ו, ספטמבר 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי
הקרב על מתווה הפסקת האש
הגביע הקדוש של סוף השבוע שעבר, שעליו רצו להניח את ידם כל הפרשנים והכתבים המדיניים, היה טיוטת מתווה הפסקת האש שרקח שלא בטובתו שר החוץ האמריקאי. מי שהצליח לבסוף להשיג את המסמך ופרסם אותו לראשונה ביום ראשון בצהרים, היה ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", שעד מהרה קיבל בטוויטר שפע ברכות על הסקופ. דקות לא רבות אחריו שידר את הפרטים גם רביב דרוקר בחדשות 10. מכאן, למצהלות העוקבים, התפתח דיאלוגצ'יק הציוצים הבא, שאותו חתם צ'יקו מנשה מערוץ 1:
ברק רביד: "בלעדי: טיוטת מתווה קרי להפסקת אש נחשפת: ארה"ב התעלמה מהדרישות הביטחוניות של ישראל".
חזקי פייג (עיתונאי חרדי): "תגיד לרביב דרוקר שמותר לו לתת קרדיט (או שהגיע לכל הכתבים המדיניים?)".
ברק רביד: "לא הגיע לכל הכתבים".
חזקי פייג: "אז באמת בושה לרביב".
רביב דרוקר: "ברק, כפי שסימסתי לך המסמך הזה אצלי שעות ארוכות. תכננו לשדר אותו במהדורה. ברגע שאתה פרסמת, גם אנחנו עלינו. הפניתי אותך ב-sms לגורם אובייקטיבי שיגיד לך מתי העברתי לו את זה. אני מבין את תשוקתך להתקרבן, אבל אתה האחרון שיכול להתלונן על אי מתן קרדיט".
צ'יקו מנשה: "תיכף יצטרף אליכם כתב אל ג'זירה, ג'יימס בייס, שהעלה כבר בלילה את הנוסח המוקדם שקיבל גם הוא :-(. סחתיין לשלושתכם".
ברק רביד, קיבלת את הנימוקים של דרוקר?
"אני מודה לעמיתיי אודי סגל, צ'יקו מנשה, טל שלו, איילה חסון, ועוד רבים אחרים בכלי תקשורת בארץ ובארצות הברית שפרגנו על חשיפת 'הארץ' בנושא טיוטת הסכם הפסקת האש שהציע שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי".
מנהרת הזמן
שפע המבצעים הצבאיים ברצועת עזה בשנים האחרונות גורם לעיתים לבלבול קל בתארוך של החומרים הוויזואלים. איזה סרטון שייך בדיוק לאיזה מבצע? לא תמיד קל לדעת ולא תמיד נערכת בדיקה נאותה לפני שחומרי הווידאו עולים לאוויר. בשבוע שעבר, כזכור, שודר באחת מאין-ספור מהדורות חדשות ערוץ 2 סרטון המציג את חמושי החמאס עושים שימוש באמבולנסים של אונר"א. הסרטון הוצג ככזה שצולם לכאורה במבצע "צוק איתן", אך בדיעבד התברר כי הועלה ליו-טיוב עוד בימי "עופרת יצוקה". השבוע אירעה פדיחה די דומה. הפעם בחדשות 2 Online ובעקבותיה באתר "גלובס".
בחדשות 2 Online ובאתר "גלובס" נמנעו מלהגיב.
פה קבור הכלב
הפוסל במומו פוסל? לא מן הנמנע שכנראה שכן.
ביום ראשון פורסם ב"וואלה! ברנז'ה", אייטם על פשלה שאירעה יומיים קודם לכן בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". כיתוב לתמונה שבה נראה כלב מיחידת "עוקץ" מובל על אלונקה לטיפול רפואי, לאחר שנפצע לכאורה במהלך הלחימה בעזה (בתמונה למטה), התברר בדיעבד כתמונה ישנה יותר שצולמה עוד לפני הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל לרצועה. "גל החיבוקים לצה"ל לא פוסח אפילו על הכלבים, גם במחיר פופוליזם וחוסר דיוקים", נאמר בתחילת האייטם.
אלא שבאותו יום ממש, חמש דקות בלבד לפני שהאייטם הביקורתי הופיע ב"וואלה! ברנז'ה", פורסמה ב"וואלה! חדשות" ידיעה ארוכה שסיכמה את אירועי "צוק איתן" בשעות האחרונות. אחת התמונות בידיעה הייתה זהה לזו שהופיעה ב"ידיעות", עם אותו כלב ממש, על אותה אלונקה ממש, ותחתיה הכיתוב: "כלב של יחידת 'עוקץ' שנפצע בפעילות מבצעית ברצועה" (בתמונה למעלה).
"צודק. פישלנו. התמונה הועלתה למערכת לצורך האייטם בברנז'ה, וכנראה שעורך חרוץ מדי בדסק שהבחין בה מיהר להוסיף אותה לאייטם החדשותי. בקיצור, תאונת עבודה. באנו לפוצץ ויצאנו מפוצצים".
דבר הביקורת: מעולה ומגעיל כאחד
דבר הביקורת (1): "מושיק רוט העביר את מסעדת 'טוטו' סערה שקטה: שום דבר לא חדש והכול חדש. ממסעדה מצוינת היא הפכה למסעדה מצוינת ממש, שממוקמת כמה דרגות של אנינות יותר גבוה – כי תמיד יש לאן לשאוף" (מבקר המסעדות "ביצה עלומה" מתפעל, "ביצה עלומה" מתפעלת ממסעדת "טוטו", mako, 24.7.2014).
דבר הביקורת (2): "הסטייק הגיע קר, הגבינות הגיעו 'מצרפת', השירות היה איטי, השולחן היה מלוכלך והמחירים היו בשמיים. רק הקינוחים של סאני דרעי הצדיקו את המחיר. ביקור מתסכל במסעדת 'טוטו' התל־אביבית של השף מושיק רוט" (מבקר המסעדות שגיא כהן נחרד ממסעדת "טוטו" (מבקר המסעדות שגיא כהן נחרד ממסעדת "טוטו", "הארץ", 24.7.2014).
מסקנה: רוצו להזמין מקומות ו/או אל תעזו להתקרב. מבולבלים? מעוניינים בחוות דעת נוספת? אל תהססו לפנות לקרניבור הצמחוני אברי גלעד.
משפחת סגל VS עמוס שוקן
הדר סגל הוא כתב ספורט באתר "ישראל ספורט" ובוגר מסלול משפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. סגל הוא גם בנו של פרופ' זאב סגל ז"ל, לשעבר הפרשן המשפטי של "הארץ". בשבוע שעבר שלח סגל הבן מכתב למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שבו הסביר מדוע ייתכן שגם הוא יצטרף בקרוב לקבוצת מבטלי המנוי לעיתון. שוקן העדיף שלא להשיב. כעבור מספר ימים שלחה לילי סגל, אמו של הדר ואלמנתו של זאב, מכתב נוסף לשוקן, והעלתה אותו לפייסבוק. הפעם שוקן ענה. הנה התכתובת:
לעמוס שלום רב,
במכתבו אליך לפני ימים מספר כתב הדר ביוזמתו כי הוא שוקל לבטל את המנוי על עיתון "הארץ".
הוא לא עשה זאת מתוך גחמה רגעית, אלא לאחר מחשבה ובצער רב. עיתון "הארץ" היה שנים רבות חלק בלתי נפרד מחיינו, לא רק משום שזאב היה חבר הנהלת המערכת והפרשן המשפטי הבכיר של העיתון.
התגובות הרבות שקיבל הדר בעל-פה ובכתב מלמדות כי כוונתו לבטל את המנוי אינה אקט חריג שלו. כמעט כל התגובות שיבחו אותו, ותגובות רבות הדגישו ש"אבא היה גאה בך".
אורית שוחט, מטעמה או מטעמך, הודיעה בפסקנות, כפי שהיא נוהגת תמיד, ל-70 חבריה בפייסבוק ש""הדר לא למד ממנו (מזאב ל.ס) שום דבר כנראה". שום דבר. ארבעה אנשים עשו לה לייק, ביניהם אחיך הלל שוקן. אחותה של אורית, רותי, אף עשתה share לקביעה הנחרצת הזו.
ב-27 שנותיו למד הדר מאביו הרבה מאוד. הוא למד ממנו ציונות מהי. הוא למד ממנו אהבת הארץ מהי. בעיקר למד ממנו להילחם על מה שנראה לו צודק.
לפני ימים אחדים, כשהתראיינת בטלוויזיה בעקבות מאמרו של גדעון לוי וביטולי המנויים שבאו בעקבותיו, הכרזת ש"הארץ" הוא עיתון ציוני. איך אומרים הצעירים? הצחקת אותי!
אם כך הוא הדבר, איך זה שביקשת מחברי הנהלת המערכת באחת הישיבות: "עזבו את סגל, הוא ציוני!"?
זאב אהב את העיתון אהבת נפש, וקוראיו השיבו לו אהבה. אתה יודע היטב כמה תרם לעיתון. עד עצם היום הזה, כשלוש וחצי שנים לאחר פטירתו, אנו שומעים השכם והערב עד כמה מורגש חסרונו בין דפי העיתון. ולמרבה הפלא, עד היום לא נמצא לו תחליף. וגם אתה ציינת זאת באוזניי לא אחת.
כשהיו מתלוננים באוזניו של זאב על מאמריהם של גדעון לוי ושל עמירה הס, היה משיב: "אל תקראו אותם. יש כל כך הרבה דברים מעניינים בעיתון", ובכל הזדמנות היה עושה מאמצים ניכרים להוסיף עוד ועוד מנויים לעיתון.
אני לא יכולה לדבר בשמו של זאב, אך בהכירי אותו שנים כה רבות, אני בטוחה שלא יכול היה להחשות ולהיות שותף לעיתון שבעיצומה של מלחמת הגנה צודקת נותן גיבוי לעיתונאיו המכתימים בבוטות את מי שמשכימים להרוג את מי שקם להורגנו.
זאב היה חסיד גדול של חופש הביטוי, של חופש העיתונות ושל דמוקרטיה בכלל. אך אני בטוחה שהיה מתקשה להמשיך להיות מיעוט ציוני (שם גנאי) בעיתון שנראה בעיצומה של מלחמה כמו ביטאון של השמאל הקיצוני (במקרה הטוב), המצוטט תדיר על ידי האויב, והמשמש אסמכתא לשונאי ישראל בעולם.
לאחר שהדר כתב את מכתבו נשאלתי: "למה הדר הודיע רק על כוונתו ולא ביטל את המנוי הלכה למעשה?". "כל עוד אני משלמת על המנוי ולא הוא", השבתי, "אני צריכה לקבל את ההחלטה הזו". כן, אני משלמת – לידיעת כל חבריי שחושבים שאני מקבלת את העיתון בחינם. השבתי לכולם שקשה לי להחליט, שיש לי רגשות מעורבים. התלבטתי והתלבטתי. היום הגעתי לכלל החלטה כואבת. אני מבקשת להאמין שזאב היה גאה גם בי.
אני כותבת את המכתב בלב כבד ובעין דומעת, ומודיעה לך בצער רב כי אני מבקשת לבטל את המנוי על עיתון "הארץ" מיום ו', 1.8.2014.
בברכה,
לילי סגל
וזה מכתב התשובה של שוקן:
לילי שלום,
בניגוד כנראה אלייך ולהדר אני לא חי בפייסבוק, אין לי מושג מה אורית כותבת או לא כותבת, ואין לי מושג מי עושה לייק. אין לי קשר לכל הסיפור הזה. אני גם לא מתפעל ממה שכנראה עושה עלייך רושם: "התגובות הרבות שקיבל הדר". כבר הבנתי את המרכיב של קליקה שטופחת אחד לשני על השכם. אחרי המכתב של הדר הסתכלתי בעמוד הפייסבוק שלו. נחרדתי לראות שם את החברות עם רונן שובל, אדם שבית המשפט המחוזי קבע שעמדותיו בעלות גוון פאשיסטי.
זאב היה בחיים, וב"הארץ", כשגדעון לוי פרסם בראשית "עופרת יצוקה" את מאמרו "טייסנו לא שבו בשלום" שבו כתב בדיוק מה שכתב במאמר "הרעים לטיס". את יכולה למצוא את המאמר, וגם את השיחה שלי עם קוראי העיתון באתר "הארץ" לפני ימים אחדים, שבה ציטטתי גם מאמר של טייס שהשתתף בהפצצה בעופרת יצוקה ושלמעשה אמר שביצע פשע מלחמה. "הארץ" לא השתנה כלל לעומת מה שהיה כאשר זאב היה בחיים, ומאמרו הזהה של לוי מאז, הוא הוכחה אחת. זאב, כמובן, לא חלם אז להתפטר מ"הארץ", למרות שהיה יכול, ועופרת יצוקה הייתה מלחמת הגנה צודקת בדיוק כמו עכשיו.
ממה שאת כותבת אני מתרשם שאינך באמת יודעת מהי ציונות. בכל מקרה, כשזאב היה אומר אני ציוני, הוא בעצם אמר "My country, right or wrong". עם כל הכבוד, זה יפה, אך זאת אינה המשמעות של ציונות. אני לא זוכר אם אמרתי מה שאת מייחסת לי, אבל אם כן, זה היה במעין בדיחה. הרי גם דן מרגלית, עוד בתקופת חנוך מרמרי, היה רגיל לפתוח את דבריו בישיבות המערכת ב"טוב, אתם יודעים שאני ציוני". בהספד היפה שכתב גדעון לוי על זאב, הוא תיאר את הדברים בדיוק.
כנראה לא קראת "הארץ" במלחמה, כי אילו קראת היית רואה ש"הארץ" תמך בניהול המלחמה על ידי ראש הממשלה, כולל ביעדי המלחמה שהגדיר.
אני חושש שהדר לא למד מזאב מה שהיה ראוי שילמד, וזה חבל. למה אני אומר את זה? הייתי בערב שערכתם: זאב סגל שלא הכרתם. אני מודה שיצאתי מדוכדך. אולי אצלכם זכרונו של זאב הוא מעשי הליצנות החביבים בנסיעותיכם. אצלי זאב הוא כל מה שהשמטתם מן הסרט. לכם חשובים, כנראה, הלייקים – כל התוכניות שאליהן זאב הוזמן כדי לתת פרשנות או חוות דעת משפטית, ולהראות שהיו הרבה כאלה. לי חשוב מה שאמר בהן. התוכן. את זה פשוט מחקתם. לא היה לזה זכר.
על מכתבו של הדר מלפני זמן מה החלטתי, מפאת כבודו של זאב, לא להשיב. לא הסתפקת בזה, וכתבת לי מה שכתבת, אבל את לא צריכה להשיב לי על המכתב הזה. אני לא רוצה לפתוח כאן התכתבות.
בברכה,
עמוס שוקן
דברים בשם אומרם: רוני שוקן VS המגמות הימניות המדאיגות ב"הארץ"
מי שמתח השבוע ביקורת על "הארץ" דווקא משמאל הוא לא אחר מרוני שוקן, בנו של המו"ל עמוס שוקן, שהעלה לפייסבוק את הפוסט הבא:
אתמול פרסם "הארץ" מאמר קיצוני-סהרורי של בני מוריס, שבו נטען שאפשר לנצל את ההזדמנות ש"אירופה עסוקה באוקראינה" כדי למחוק את הרצועה.
היום "הארץ" הוא הרפרנס של שניאו-שמרנים המחופפים מ"פוקס ניוז" בדרכם לעוד אובמה-בשינג.
בקיצור, למישהו יש את הטלפון של יואב אליאסי? אולי הוא יעשה מנוי הזדהות.
מה ההבדל בין אבי לחיים?
רוח במשעול יהומה, עץ בודד משיר את עלעליו. בדרכים המובילות דרומה מחלקה יוצאת לקרב, ובדיוק אז הטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.
"נדמה לי, הורביץ יקירי", הוא פתח בטון קטיפתי, "שאתה שוב לא פוגע ושוב נרדם בשמירה".
"על מה אתה מדבר?", נדרכתי.
"על ההתייחסות החיובית שחדשות 10 קיבלו סוף סוף השבוע מ'ישראל היום'", אמר הקונספירטור בחגיגיות. "וזה, כפי שידוע לך היטב, אחרי כמעט שלוש שנים וחצי שבהן העיתון התעלם מהערוץ הלחוץ במקרה הטוב ופרסם עליו אייטמים שליליים במקרה הרע, כשברקע כמובן הכתבה הבלתי נשכחת על שלדון וההתנצלות המתרפסת".
"אתה מתכוון לביקורת טלוויזיה חיובית?", גיששתי באפלה. "כי האמת שאני לא תמיד קורא ביקורות, בטח לא מפרגנות".
"מי דיבר על ביקורת מפרגנת?", הזדעק הקונספירטור. "אל דאגה, הורביץ: נכון לעכשיו מדור ביקורת הטלוויזיה של 'ישראל היום' ממשיך להשתדל בדרך כלל להחרים בעקביות את ערוץ 10".
"אז איזה אייטם חיובי פרסם 'ישראל היום' על ערוץ 10?", התבלבלתי.
"אתה לא חושב שבמסגרת תפקידך כבעל טור בינוני לענייני תקשורת כדאי שתעלעל מדי פעם בעיתונים?", נזף הקונספירטור. "אני מדבר על האייטם הבולט בנוגע להוראה של יוסי, המנכ"ל החדש-ישן של ערוץ 10, שלא לארח יותר בתכניות הערוץ חשודים, נאשמים ומורשעים בפלילים".
"כמו מי למשל?", התעניינתי. "יש לך שמות ספציפיים?".
"חסרים חשודים במדינה שלנו?", גיחך הקונספירטור. "בכותרת של 'ישראל היום', למשל, מודגשים שני שמות. 'אשכנזי ובניהו לא יוכלו להתארח יותר בערוץ 10', זה מה שכתוב שם".
"או קיי", אמרתי.
"מה או קיי?", שאל הקונספירטור. "זה לא נראה לך המשך ישיר של הסיקור החד צדדי של פרשת הרפז ב'ישראל היום'? לא שאלת את עצמך האם יכול להיות שיש כאן הדהוד של עוד סיבוב במלחמה בין דן, בכיר פרשני היומון, ואילן חתנו, בכיר פרסומאי ישראל, לבין גבי אשכנזי בכלל ואבי בניהו בפרט?".
"ממש לא", עניתי.
"ואתה לא חושב שאולי יש כאן מסר של שלום מהכיוון של עמוס לעבר ערוץ 10 בכלל ויוסי בפרט, דווקא עכשיו, כשרפי שמקורב או לא מקורב לנוני כבר לא בתמונה?".
"לא ממש", השבתי. "מדובר בהחלטה ערכית. בערוץ 10 פשוט לא רוצים לראות על המסך גורמים מסוכנים שנחקרו כחשודים תחת אזהרה".
"כן?", שאל הקונספירטור. "אז איך איך אתה מסביר את העובדה שעד היום לוהקו לתכניות של ערוץ 10 גם גבר שהורשע בקיום יחסי מין אסורים עם קטינה וגם אדם שדרס למוות אדם אחר? ואני כבר לא מדבר על הכדורגלן שנחקר במשטרה אחרי שאשתו התלוננה שהיכה אותה ושרק בדקה ה-90, בגלל התנגדות קבוצתו, נמנעה השתתפותו בפריים טיים של ערוץ 10".
"איך אפשר בכלל להשוות?", התקוממתי. "קודם כל, הפקות ריאליטי הן דבר אחד ומהדורות חדשות הן משהו שונה בתכלית. מתכניות אקטואליה אתה מצפה לסטנדרט מרואיינים שונה בתכלית. חוץ מזה, האנשים היקרים שאתה מזכיר לא לוהקו בתקופה שבה יוסי כיהן כמנכ"ל הערוץ. אצל יוסי לא תמצא איפה ואיפה".
"יכול להיות שאתה צודק, הורביץ", הפתיע הקונספירטור. "לכן אני שולח לך ממש עכשיו תמונה".
"ראית?", המשיך הקונספירטור. "חיים התראיין השבוע באולפן חדשות 10, בדיוק, אבל בדיוק, באותו יום ממש שבו דווח על החלטת הערוץ שלא לארח יותר חשודים או מורשעים בפלילים. אני שולח לך את מה שעמית צייץ, ובצדק".
"נו, הורביץ?", אמר הקונספירטור בטון לועג. "איך אתה מסביר את זה? למה אבי, שרק חשוד ואפילו עוד לא הואשם, אינו רצוי באולפני ערוץ 10 ואילו חיים המורשע דווקא כן?".
"לא יודע", הודיתי. "אולי בגלל שלוקח זמן מהרגע שנותנים הוראה גורפת כזו ועד שכל העורכים מפנימים אותה? מישהו סיפר לי שגולן השתולל כשהוא ראה את חיים אצלם באולפן. וחוץ מזה, שכחת הסבר חשוב נוסף".
"איזה הסבר?", שאל הקונספירטור בסקרנות.
"שמדובר בצרוף מקרים", אמרתי וניתקתי.
ואם כבר צרופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".