יש זבל ויש זבל
מה יותר גרוע: לכנות את היועץ המשפטי לממשלה בתואר "זבל" בשיחה פרטית, שלא נועדה לפרסום? או להתייחס לראש הממשלה בכינוי "זבל" בתכנית טלוויזיה לעיני מאות אלפי צופים? תלוי, כמובן, איזה עיתון שואלים.
ספי עובדיה מתגלה כרכש מוצלח של חדשות 10. ביום רביעי שעבר חשף עובדיה את יומן הג'ובים במשרד התרבות ושידר הקלטה שבה נשמעה שרת התרבות, מירי רגב, אומרת את המשפטים הבאים: "חבל שהיועץ המשפטי לממשלה נזכר שבועיים אחרי להוציא דיון שהיה אצלו לפני שבועיים. עשו פה סיבוב עלינו, החארות שמה. 'וינשטיין עוצר התערבות רגב בתרבות'. הוא לא עוצר שום דבר. איזה זבל".
למחרת, יום חמישי, הקצה "ידיעות" לקללה של רגב נגד יהודה וינשטיין את הכותרת הראשית ואת כל הכפולה הפותחת. בסך הכול הקדיש "ידיעות" לסיפור כולו שטח של 1,951 סמ"ר, כולל טור נוקב של נחום ברנע והכותרת הביקורתית "תרבות נמוכה". ב"ישראל היום", לעומת זאת, ויתרו על הפניה בעמוד הראשון והסתפקו באייטם צנוע הרבה יותר בעמוד 15, ששטחו 150 סמ"ר, פי 13 קטן יותר מהאייטם של "ידיעות".
לפני כמעט שנה, באחת השבתות של דצמבר 2014, התארחה ציפי לבני באולפן "מצב האומה". בין השאר אמרה שם את המשפטים הבאים: "חשבתי שרוטציה, או שני ראשי ממשלה בפוטנציה, זה טוב על ראש ממשלה אחד באימפוטנציה", "האמת היא שביבי אמר שהולכים לבחירות על מע"מ אפס, חשבתי שיש אפס בסיפור הזה, אבל זה לא מע"מ. לא קוראים לו מע"מ לאפס הזה בסיפור", וכמובן גולת הכותרת, על הריצה המשותפת שלה עם הרצוג: "קודם כל, אם אנחנו משווים את זה לזוגיות רגילה החלטנו מראש שאנחנו לא נריב מי שוטף כלים, מי עושה כביסה. אנחנו שנינו נוריד את הזבל ביחד".
למחרת, יום ראשון, עדיין נזקק "ישראל היום" להתאושש מהפגיעה בפוליטיקאי האהוב עליו ולא עסק בנושא. יום אחר כך, לעומת זאת, כבר פרסם העיתון הפניה בשער, אייטם תחת כותרת הגג "מופע האימים של השרה לשעבר בערוץ 2", שבו תקפו שרי הליכוד את לבני. בנוסף פורסמו שני טורים. האחד של דן מרגלית ("מה גרם לציפי לבני להיגרר ללשון כה ירודה בביקורתה על ראש הממשלה?") והאחר של מתי טוכפלד ("גם בשיחות סגורות נזהרים פשוטי הפוליטיקאים מלדבר בשפת הביבים שהרשתה לעצמה לבני"). תתפלא, מתי, תתפלא.
ומה ב"ידיעות אחרונות"? שם – בניגוד לטיפול המקיף שקיבלה מירי רגב אחרי שקיללה – התעלמו מגידופיה של חברת המערכת לבני כלפי נתניהו, למעט ביקורת מתונה של מבקר הטלוויזיה, עינב שיף, שעיקר העיסוק בה היה בפגיעה שנגרמה ללבני ("הסבה לעצמה נזק").
שנאמר: כל עיתון ושיקולי העריכה שלו.
מה משותף לשרה נתניהו ולגלעד טוקטלי?
המוזסולוג טילפן בשעת בוקר מוקדמת. "שלא תחשוב לרגע שלא קלטתי אותך ביום שלישי שעבר מנסה להתחבא מאחורי הגב של בלה אלמוג בהקרנת הבכורה לסרט על דב יודקובסקי", הוא פתח. "באמת מעניין מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב. נו, נהנית? מה חשבת על ההפקה והבימוי של גלעד טוקטלי שלנו? נכון מלאכת מחשבת?".
בהחלט. איזו דמות! לא זכיתי להכיר אותו, אבל התרשמתי שהאישיות הדגולה והחד פעמית של דב, כפי שהשתקפה בסרט הממומן שמשפחת יודקובסקי הזמינה מגלעד, מזכירה בהקשרים מסוימים את האישיות הדגולה והחד פעמית של רחוק משפחתו נח מוזס, כפי שהשתקפה במוסף המיוחד ש"ידיעות" ומשפחת מוזס הוציאו בחודש שעבר במלאות 30 שנה למותו.
"למה אתה תמיד חייב לדבר כל כך הרבה ולמה לעזאזל אתה שוב מנסה להטיל דופי בדבר כל כך יפה, הורביץ?", שאל המוזסולוג בחוסר סבלנות. "אבל אם כבר התחלת, אתה חושב שהעובדה שסבר פלוצקר, רון בן-ישי, סימה קדמון, נחמה דואק, יגאל סרנה ואיתן הבר התייצבו לפרמיירה והסתחבקו עם היודקובסקיות תגרום לכך שמישהו בחלונות הגבוהים ברחוב מוזס 2 יעקם את האף?".
לא נראה לי. מדובר בעיתונאים מהשורה הראשונה שלא צריכים לבקש אישור מאף אחד לאופן שבו הם מבלים את שעות הפנאי שלהם.
"ומה לגבי ינון?".
ינון מגל ממילא נמצא ברשימה השחורה של "ידיעות", וחוץ מזה בכלל לא ראיתי אותו בהקרנה.
"דיברתי על ינון אנגל, הורביץ", אמר המוזסולוג בקול מאופק. "אתה חושב שהאיש שאין לנקוב בשמו יראה בעין יפה את העובדה שמנכ"ל העיתון שלו מתייצב להקרנת סרט על מי שאין לנקוב בשמו הגדיר רק בחודש שעבר כמחולל הפוטש מספר 2?".
ראשית, זה לא הכי מנומס לשכתב את ההיסטוריה, להדיח מישהו מתפקידו ואז להאשים אותו בפוטש. ושנית, אני חושב שמנכ"ל כמו ינון רשאי לבחור באופן אוטונומי את העדפותיו התרבותיות, גם אם הן כוללות צפייה בסרטים דוקומנטריים בסינמטק. אל תשכח שינון הוא היחיד בהנהגה הנוכחית שמילא חלק פעיל בצמרת העיתון בתקופה של דב. הוא הרי היה שם בזמן אמת ברגעים גדולים, ברגעים הקטנים וברגעים הממש ממש קטנים.
"אתה רומז לרגע ספציפי, הורביץ?", שאל המוזסולוג. "התכוונת אולי לרגעים הגדולים, המרגשים והנוגעים ללב, בימים העצובים שאחרי מותו הטרגי של נח, כאשר דב פשוט היה מרוסק נפשית מהמכה שניחתה על כולנו? אני זוכר את הרגעים הנוראיים האלו כאילו התרחשו אתמול. דב היה כל כך מרוסק, שעוד במהלך השבעה הוא שלח את דידי להחליף צילינדר בדלת המשרד של נח".
דידי?! איזה דידי? דידי הררי?
"דידי מנוסי", אמר המוזסולוג ביבושת. "לא רבים זוכרים שבנוסף להיותו פזמונאי מחונן, עיתונאי מעודכן ובדחן טרחן, דידי היה גם מנעולן מיומן. לבקשתו של דב השבור, דידי טיפל באופן מסור ומקצועי בדלת חדרו של נח, וניטרל את הצילינדר כדי לסכל את כניסתו של גורם לא רצוי לחדרו של המו"ל אחרי שנהרג".
אבל מאיזה גורם דב כל כך חשש?
"מהאיש שאין לנקוב בשמו, כמובן".
תגיד, למה אתה לא נוקב בשם המפורש? מה, נדבקת משרה נתניהו?
"אולי הושפעתי מהבחירות הדוקומנטריות של הבמאי והמפיק", השיב המוזסולוג. "הרי לאורך כל הסרט, מתחילתו ועד סופו, שמו של נוני מוזס, דמות משמעותית בדברי הימים של 'ידיעות' ואדם שהייתה לו השפעה לא קטנה על הקריירה של דב, לא הוזכר למעט פעם אחת קטנטנה ושולית שלא קשורה לעיתון. שלא לדבר על משה ורדי, שהסרט מחק כליל את שנותיו הרבות לצדו של דב. אני רק מתלבט האם זה קרה בגלל שדב הפר הבטחה מפורשת למשה בלילה הארוך מכולם בדסק, או בגלל שנוני בחר במשה להיות מחליפו של דב. העיקר שבכל 80 הדקות של הסרט, וספרתי כל אחת מהן, ההיסטוריה שוכתבה וגם נוני וגם משה נעלמו לחלוטין מדברי הימים של 'ידיעות'. לפחות נח ופולה קיבלו בסרט יותר התייחסות ויותר כבוד ממה שדב קיבל במוסף לכבוד נח".
תגיד, אתה בטוח שגלעד טוקטלי שלנו הוא זה שביים את הסרט הזה?
"עובדה".
מועצת העיתונות יוצאת חוצץ
השלדוניסט טילפן בשעת לילה מאוחרת. "אין כמו דליה שלנו", הוא צהל.
תסלח לי, אבל דליה איציק היא של "ידיעות" מאז ולתמיד.
"מי דיבר על דליה איציק?", נפנף אותי השלדוניסט. "התכוונתי לדליה דורנר. ראית איך מועצת העיתונות קראה לכל הפוליטיקאים למשוך את ידיהם מהתערבות בתכנים של גופי התקשורת, והכול בגלל שירון דקל יילל קצת על ההתעסקות של מירי רגב בתכנים של גלגל"צ? משמח מאוד שפיגורה משמעותית וערכית כמו דליה יוצאת חוצץ נגד מירי ומנפיקה קריאה חדה וברורה: לא עוד להתערבות של פוליטיקאים בתקשורת".
רגע, למה אתה כל כך שמח? זו לא קריאה שעשויה להציב גם עבורכם בעיה מסוימת?
"איזו בעיה?".
אתה יודע, הרי "ישראל היום" הוא כלי תקשורת, וביבי הוא פוליטיקאי. אל תגיד לי שלא הייתה אצלכם סימביוזה, לפחות באופן חלקי.
"להיפך, הורביץ, להיפך".
מה זאת אומרת להיפך?
"זאת אומרת שהייתה סימביוזה מלאה. ובאשר לדליה היקרה, אני חייב להזכיר לך שהיא כבר שמרה עלינו בעבר מפני התערבותם של פוליטיקאים עוינים".
כולל מפני התערבותו של ביבי?
"לא רק שביבי לא עוין, הוא בכלל לא פוליטיקאי".
סליחה? אז מה הוא?
"מדינאי דגול. ראית איזה בית ספר הוא עשה לאובמה?".
הבנתי אותך.
"לא הבנת כלום, הורביץ. בכל מקרה, מה שחשוב הוא שהפעם אנחנו לא האישו. מועצת העיתונות נחלצה להגן על גלגל"צ מפני ניסיונות ההתערבות הבוטים של מירי רגב בתכנים".
אבל רגע אחד, אצלכם שרה וביבי לא מנסים מדי פעם להתערב בתכנים?
"להיפך, הורביץ, להיפך. מה שיפה אצלנו זה שהם בכלל לא צריכים להתערב".
דברים בשם אומרם (1): ככל שהתנאים גרועים יותר, המלים נהיות גדולות יותר
למדתי לחבב את ידיעות התעשייה האלה של "ואללה! ברנז'ה" שממחישות היטב את מצבה העגום של העיתונות. אחת, לא משנה מאיזו עדה, עורכת באתר כלשהו, לא חשוב השם, מכריזה עם לכתה במלוא הרצינות כי בתום חמישה חודשי כהונה, היא ועמיתיה הביאו את האתר "לשיאים חדשים" (של משכורות רעב?).
אלו אפוא חיי המדף המדכדכים – והקצרים מנשוא – של העיתונאי המצוי, שבסופם הוא תמיד ייצא ל"הרפתקה חדשה" (שירות התעסוקה?) או יצטרף ל"מיזם תקשורתי חדש" (כתיבת סטטוסים בפייסבוק?).
והרי רק לפני ימים ספורים היא השיקה את העיצוב החדש של האתר, והמנכ"ל יצא מגדרו להחמיא לה, ושני הכתבים שממלאים את המערכת היו עפר לרגליה ובדלי הסיגריות צללו ברינה לבוצת הקפה בכוסות הקרטון, והנה הכול נעלם באחת.
ככל שהתנאים גרועים יותר, המלים נהיות גדולות יותר. זה מה שנותר לעיתונאי במעופו לעבודה הבאה. אלא אם כן קוראים לו יוסי בר-מוחא.
(ניר בכר בדף הפייסבוק שלו, 11.11.2015)
לא פשוט עם כל הספינים האלה
מנפלאות התת מודע.
מה עושה עיתונאי כלכלי כאשר הוא נאלץ להתמודד עם ספינים השכם והערב? בתחילת החודש קטל כתב "כלכליסט", גולן חזני, את התנהלותם לאורך השנים של בעלי קבוצת אלון, שרגא בירן ודודי ויסמן. "בשש השנים האחרונות למדנו היטב, אנחנו העיתונאים, איך עובדת זרימת המידע", כתב. "מאזן של ארבעה-חמישה כוחות מנוגדים שמציפים אותנו בחומרים של בעד ונגד, שמתוכו צריך לברור ולנסות לזהות מה מדויק ומה נועד לייצר את הספין של מחר. בזירה כזו, המידע נגיש – כמעט ואין שום קושי להשיג מסמך או אמירה שנזרקה לאוויר בחדרי הדיונים".
אכן, לא קלה מלאכתו של העיתונאי. למרבה הצער, חזני עצמו פרסם בעבר כמה אייטמים, שהתבססו על מסמך או אמירה שנזרקה לאוויר בחלל הדיונים, ושבדיעבד, לא נעים לומר, התבררו כספינים. דוגמאות? בבקשה. בנובמבר 2008, כשנוחי דנקנר עדיין היה הבעלים הכל יכול של קבוצת אי.די.בי, הוא הודיע במכתב ששלח על קיצוץ של 25 אחוזים בשכרו ובשכר מנהליו. חזני פרסם על כך ידיעה מפרגנת.
באייטם עצמו – שבו לא נמתחה ביקורת כלשהי על מדיניות התגמול המופרזת והמענקים החלומיים שחילק דנקנר עד אותה עת – ציטט חזני את המכתב במלואו, ואף ציין כי הקיצוץ יהיה בתוקף עד סוף שנת 2009. נחמד. אלא שכבר במרץ 2009 דיווח דירקטוריון חברת כור, מקבוצת אי.די.בי, כי ישלם מענק של 1.8 מיליון שקל לדירקטור חיים גבריאלי. שמונה חודשים אחר כך, בנובמבר, הודיעה אי.די.בי פיתוח כי תשלם למנכ"ל אי.די.בי, אותו חיים גבריאלי, מענק של 1.5 מיליון שקל. בסוף אותה שנה, אגב, קיבלו בכירי הנהלת אי.די.בי בונוס כולל בסך 5.35 מיליון שקל. כל זה במסגרת הקיצוצים, כמובן.
באוגוסט 2011 פרסם חזני את הכותרת הבאה:
מאחורינו? כעבור שלושה חודשים, בנובמבר 2011, פרסמה כור את הדו״חות הכספיים שלה לרבעון השלישי של אותה שנה, שמהם עלה כי החברה הפסידה באותו רבעון בלבד כמעט 1.3 מיליארד שקלים על ההשקעה בקרדיט סוויס. בסוף אותה שנה, אגב, הפסידה כור על השקעתה בקרדיט סוויס כמעט 2.2 מיליארד שקלים.
אבל לא רק על נוחי דנקנר פורסמו ספינים. ב-23 בנובמבר 2010 פרסם חזני את הכותרת הבאה:
כעבור שמונה חודשים, ביולי 2011, פשטו חוקרי הרשות לניירות ערך על חברת מנופים פיננסים. החודש נדונו בעליה, ג'קי בן-זקן ואיתן אלדר, לשלוש שנות מאסר על הרצת מניות. אחד מסעיפי כתב האישום נגד השניים (שהוסר לבסוף) היה כי הם שתלו את הידיעה הזו ב"כלכליסט" כדי להשפיע לטובה על שער מניית מנופים פיננסים. משפחת גרמזיאן, למותר לציין, לא נכנסה כשותפה בחברה.
חזני הוא עיתונאי שחתום על לא מעט סקופים. לזכותו אפשר לומר שפעמים רבות קשה לזהות ספין בזמן אמת, בעיקר כשהרצון של כל עיתונאי הוא לפרסם ראשון כותרת בלעדית, קל וחומר אם ראשי התיבות של הגרון העמוק זהים, אם גם במהופך, לראשי התיבות של הסקופר.
גולן חזני נמנע מלהגיב.
עמית סגל VS רותם שטרקמן
באיזה היקף ראוי לסקר את ההפגנות נגד מתווה הגז, שהתקיימו במוצאי שבת האחרון בכל רחבי הארץ ומשכו אליהן אלפי אזרחים למרות מזג האוויר החורפי? תלוי כמובן מה עוד קורה בחדשות. השבוע איתרע מזלם של תומכי המחאה וההפגנות נערכו פחות מיממה לאחר שהתרחש מגה-פיגוע בפריז. זה לא מנע ממי שמתנגדים למתווה למתוח ביקורת על הסיקור התקשורתי המצומצם, כמו למשל בדיאלוג בין רותם שטרקמן מ"דה מרקר" לעמית סגל מחדשות 2 ולרותם דנון מ"ליברל" (לא נגענו):
רותם שטרקמן: "כן, וגם זה קורה הערב, אמרה דנה ויס 1:15 שעות אחרי כותרות שמונה ונתנה לעמליה דואק 59 שניות על ההפגנה. ועכשיו בית ספר למוסיקה".
רותם דנון: "רק שהמציאות היא שפעם אחר פעם ערוץ 2 מביא אמצעי שידור ומדווח בחי מההפגנות, והמתחרים לא. אבל למה להיצמד לעובדות?".
רותם שטרקמן: "לא הבנתי איפה לא הייתה היצמדות לעובדות. זה היה דיווח עובדתי כולל מדידת זמנים".
רותם דנון: "אפשר להתווכח על אורך הסיקור והמקום בליינאפ. אבל לנגח תמיד רק את ערוץ 2 בעוד שהוא היחיד שמשדר משם נראה לי מוזר".
רותם שטרקמן: "לא מנגח שום דבר. מותר לבקר בוודאי כשמוסרים את העובדות ולך אולי זה נראה ביקורת. יש הרבה דברים טובים בערוץ 2. מי שעוקב יודע".
רותם דנון: "בית ספר למוסיקה, למשל?".
עמית סגל: "באמת בושה שהעדיפו את האירוע הזניח בצרפת והקשקוש בעתניאל. מה לא יעשו כדי לקבור את ההפגנות".
רותם שטרקמן: "זה לא מה שנאמר עמית. פריז היה מהבוקר, חדשות השבת התחילו בשבע בערך".
עמית סגל: "אבל זה מה שהשתמע. בימים 'רגילים' הפיגוע בעתניאל היה תופס 15 דקות, אבל באירוע היסטורי כזה הכול נדחק ומתכווץ, אפילו הגז. פרופורציות. אבל למה להרחיק לכת? בוא נראה מחר את העמוד הראשון ב'הארץ'"
רותם שטרקמן: "אוקיי".
למחרת הוויכוח, ביום ראשון (ובצל האירועים כמובן), לא פרסם "הארץ" בעמוד הראשון ידיעה או הפניה שעסקו בהפגנות נגד מתווה הגז. בתחתית עמוד 8 של קונטרס החדשות פורסמה ידיעה בינונית. האם זה יותר או פחות מההיקף שניתן להפגנות בחדשות ערוץ 2? תודה ששאלתם, מה שמאפשר הזדמנות פז לבדיקה קטנונית ונוקדנית: השטח של קונטרס החדשות והספורט של "הארץ" ביום ראשון האחרון עמד על סך כולל של 24,514 סמ"ר. אייטם הפגנת הגז הצנוע (בשטח 268 סמ"ר) תפס 1.09 אחוזים מתוכם. לעומת זאת, מהדורת "חדשות סוף השבוע" עם דנה ויס, ששודרה ערב קודם לכן בערוץ 2, נמשכה שעה, 24 דקות ו-45 שניות. הדיווח על ההפגנה (שארך דקה ו-8 שניות) תפס 1.3 אחוזים מכלל המהדורה. התוצאה (אחרי קרב צמוד): ניצחון דחוק דווקא לחדשות 2.
כדי לנסות ולהציל בכל זאת משהו מכבודו של "הארץ" – ולמקסם את הקטנוניות, הנוקדנות והאובססיביות חשוכת המרפא – יצאנו לשטח לבדוק, בנוסף, חישוב אחר: שטח עמודי החדשות של "הארץ" ביום ראשון האחרון, ללא מדור הספורט וללא שטחי המודעות, עמד על 17,345 סמ"ר. הידיעה על ההפגנות נגד מתווה הגז תפסה 1.5 אחוזים מתוכם. לעומת זאת, מהדורת חדשות 2 יום קודם לכן, ללא הפרסומות, נמשכה שעה, 10 דקות ו-14 שניות. הדיווח על ההפגנה תפס 1.6 אחוזים מתוכם. התוצאה (גם כאן): ניצחון דחוק אפילו יותר לחדשות 2.
רותם שטרקמן, תרצה להגיב?
"מוזר שלא בדקת את מה שהיה ב'דה מרקר' בנוגע להפגנה, כולל בזמן אמת באתר וביום שני בעיתון המודפס. אולי כי זה היה פוגע לך במסקנה המופרכת שהעיתון מתייחס למחאה כמו ערוץ 2?".
למה לחפש מניעים נסתרים?
ביום שני האחרון, בכנס אילת לעיתונות, קיבלה עיתונאית "ידיעות" סימה קדמון פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. בהזדמנות חגיגית זו נשא דברים עורך "ידיעות", רון ירון, ששיבח את קדמון בחום. בין השאר אמר ירון (כפי שצוטט על ידי לי-אור אברבך מ"גלובס") כי "לצערי, הטרנד המוביל היום בעיתונות, הניו-ניו ז'ורנליזם, אם תרצו, הוא: תקוף את עמיתך. השפל את חבריך למקצוע. חפש מניעים נסתרים בכל טקסט או כותרת".
עיתונאים אינם חסינים. מותר למתוח עליהם ביקורת. לעתים אפילו נחוץ לעשות זאת. באשר לטענה על חיפוש מניעים נסתרים בכל טקסט או כותרת: באמת, למה לחפש? אולי כי ביום רביעי האחרון, יומיים אחרי הטקס המרגש באילת, פורסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" העמוד הבא:
הקורא התמים עשוי לשאול את עצמו האם ועד כמה יש באמת עניין עיתונאי בדיווח הזה. ואם יש, מדוע העמוד המפרגן הוקדש דווקא לחברה שהגיעה למקום השני בדירוג רשם הפטנטים, ולא, למשל, לזו שגרפה את המקום הראשון (חברת "ביוסנס וובסטר", אם כבר שאלתם. זה מוזכר באותיות הקטנות). ובכן, לא מן הנמנע שייתכן שהתשובה לשאלה המסקרנת עשויה להיות קשורה בעקיפין לאייטם שפרסמה ביום ראשון אורה קורן ב"דה מרקר". על פי הידיעה, התעשייה האווירית חתמה על שיתוף פעולה מסחרי עם "ידיעות אחרונות" ועם ynet, שכולל הן פרסום מודעות והן תוכן שיווקי, בהשקעה של כמיליון שקלים.
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "בניגוד לטענתך, אין שום מניע נסתר בידיעה הזו. הכול גלוי, ובאותו עמוד נכתב באופן בולט כי מדובר בחלק ממיזם משותף עם התעשייה האווירית. לגבי הפרסום ב'דה מרקר': מעניין שלעיתון שיש לו חלק מרכזי בהכנסת התוכן השיווקי לעיתונות, באמצעות כנסים ממומנים המתחזים לאירוע עיתונאי, יש ביקורת בנדון".
דברים בשם אומרם (2): מה מחרמן אנשים?
דברים שמחרמנים אנשים בסדר עולה.
אייל גולן להימצץ ליד אבא שלו.
אמיר בוחבוט להסתלף עם מ"פ מפקדה של גדוד 13.
אור הלר להגיד את השם של היחידה הצרפתית למלחמה בטרור.
(חיים לוינסון בדף הפייסבוק שלו, 16.11.2015)
אור הלר, תרצה להגיב ממרומי המקום הראשון?
"האמת היא שיש דברים שמחרמנים אותי הרבה יותר. אבל שנון".
הציטוט מול המציאות: מנהל אגף? יותר בכיוון של אחראי על המגב
הציטוט: "מנהל אגף בבי"ח שיבא נעצר בחשד שהסית לפיגועים נגד יהודים" (הודעת פוש ששלח "וואלה!" לידיעה של יוסי אלי, שזכתה להפניה בולטת בעמוד הבית של האתר ולאייטם בעמוד האחרון של "גלובס").
המציאות: דמיינתם רופא בכיר? אז זהו, שלא. כבר בכותרת המשנה לידיעה נכתב כי מדובר ב"צעיר בן 26, שאחראי על עובדי הניקיון בבית החולים". אלא שבשיבא אין בכלל "אגף ניקיון", כי אם "מערך משק וניקיון", והצעיר שנעצר אינו מנהל המערך אלא מפקח ניקיון שמועסק בחברה שנשכרה על ידי בית החולים.
יוסי אלי, תרצה להגיב?
"בטרם הפרסום נעשו כל הבדיקות הרלוונטיות. הועבר אליך גם פרוטוקול הדיון, במסגרתו בא כוחו של מפקח הניקיון ציין לפרוטוקול בית המשפט כי הוא מפקח ניקיון בבית החולים. גם המשטרה אישרה לנו שהוא אחראי. אם מדובר באייטם שלא היה שווה פרסום, מדוע כלי תקשורת מרכזיים אחרים פרסמו אותו גם לאחר הבדיקה מול בית החולים שיבא?".
ינון מגל VS "ידיעות אחרונות" (סיבוב רביעי)
גם השבוע, כמובן, איך אפשר בלי מלחמת החפירה שח"כ ינון מגל ממשיך לנהל מול "ידיעות אחרונות". תקציר הפרקים הקודמים: בשבוע שעבר תקף מגל את הכותרת הזו של "ידיעות" והאשים את העיתון בהסתה:
לא חלפו אלא שלושה ימים בלבד, עד ש"ידיעות" נאלץ לפרסם את הכותרת הזו:
מגל, כמובן, מיהר באותו בוקר לחגוג את ניצחונו על "ידיעות". "איזה קטע, פתאום בראשית של 'ידיעות אחרונות' שכר החיילים עולה", כתב בדף הפייסבוק שלו. "מעניין, כי שלשום העיתון דיווח שהח"כים החליטו שהוא 'לא יעלה' (אגב, בטעות כנראה נשמט הקרדיט לבנט, שדרש את זה בהסכם הקואליציוני)".
אם זה לא מספיק, אז כדי לבצר את מעמדו ברשימה השחורה נאם מגל ערב קודם לכן בכנס סוכני הביטוח באילת, ופנה לקהל המריע במלים הבאות: "אני אומר ל'ידיעות אחרונות': זה נגמר. השלטון שלכם נגמר. אני לא מפחד מכם" (המופע האורקולי המלא נמצא כאן, בדקה 6:12).
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אנו גאים על כך שבעקבות המאבק הציבורי ש'ידיעות אחרונות' הוביל הוחלט בסופו של דבר להעלות את שכר החיילים. אנחנו גם גאים על כך שפרסמנו זאת בלעדית ביום שישי שעבר. כדאי גם להזכיר כי מגל וחבריו, שמרוויחים כיום 40 אלף שקל, העלו לעצמם את המשכורת באלף שקל, בעוד ששכר החיילים כולו אחרי ההעלאה עומד בממוצע על אלף שקל סך הכל. איכשהו נראה לנו שאם מגל היה מנסה להסביר זאת לקבוצת חיילים ולא לסוכני ביטוח הם היו מגיבים בפחות התלהבות".
דברים בשם אומרם (3): דרוש מישהו שיכתוב על קולנוע (בלי להביך את עצמו)
היי אתר "הארץ", שאחראי למשכורת שלי בעקיפין/ במישרין הרבה שנים.
אני מאוד מחבב את פלטפורמת הבלוגים שלכם, שמעניק במה לכל מיני כותבים.
כולל כותבים על קולנוע, שמקודש בעיניי מכל.
מה שאני לא מבין, זה איך אפשר לעשות טעות כל כך גדולה כמו לבנות טקסט שלם סביב הבמאי הלא נכון, ואז להעלות אותו לאוויר תחת מטריית הבלוגים של האתר ללא עריכה או פיקוח.
אני לא מצפה שכל אחד יידע שסטפן בריזה ביים את "ערכו של אדם", ולא האחים דארדן (אם כי הבלבול מובן).
אבל אני כן מצפה שכל אחד יידע לבדוק עובדה פשוטה בגוגל/ימד"ב.
אם אתם מחפשים מישהו שיכתוב על קולנוע בלי להביך את עצמו בכל פעם מחדש – יכול להיות שאני מכיר מישהו/כמה חבר'ה.
(אורון שמיר, מבקר הקולנוע של "עכבר העיר", בדף הפייסבוק שלו, 16.11.2015)
שי הרלב, בעל הבלוג "קריאת רשות" ומי שחתום על הטקסט והטעות, תרצה להגיב?
"אין תגובה".
עכשיו במבצע: כותרת משומשת במצב טוב
לפני כמעט חודשיים, בסוכות, הוציא "מעריב" מוסף חגיגי שעל עמודו הראשון התנוסס צילום של חנה לסלאו ולצדו הכותרת "חנה ובועטת" (למעלה). בשבוע שעבר פרסם גם "פנאי פלוס" כתבת שער עם אותה לסלאו, ועם הכותרת – הפתעה הפתעה – "חנה ובועטת" (למטה). מה לגבי הכותרות האפשריות "יד חנה" ו/או "חנה'לה התבלבלה" ו/או "חנה ושבעת בניה" ו/או "חנה וסע"? אולי בהזדמנות אחרת.
נקמתה הקרה של סימה קדמון
נאמר כבר הכול. אין לי מה להוסיף לזה. פשוט לא יכול כשהטלפון מצלצל ועל הקו נמצא הקונספירטור.
"נו, הורביץ, כבר גילית?", הוא חקר.
"מה גיליתי?", שאלתי בחשש.
"מי העיתונאית מ'ידיעות' שהעליבה את סימה", ענה הקונספירטור.
"אני לא מאמין", שפשפתי אוזניים בתדהמה. "אתה רוצה לומר לי שיש קולגה שהעזה לפגוע בסימה?".
"כך מסתמן, הורביץ", לאט הקונספירטור. "חבל שאתה מקפיד מדי שנה שלא להתייצב לכנס אגודת העיתונאים באילת. בזמן שסימה האחת והיחידה קיבלה שם פרס מפעל חיים היא שחזרה איך לפני 21 שנים, כשאמנון אברמוביץ עזב את 'מעריב', החליט העורך המיתולוגי יעקב ארז שהיא זו שתחליף אותו בטור הפוליטי המרכזי. מסתבר, לפי מה שסימה תיארה, שזמן קצר אחרי שהיא פרסמה את הטור הפוליטי הראשון שלה, כתבה עיתונאית מ'ידיעות' את הדברים הבאים: 'קראתי כבר הרבה שטויות מתלהמות בחיי ועוד אקרא, אך מזמן לא צחקתי כמו למקרא רשימתה של סימה קדמון ב'מעריב', זו שבלכתו ציווה לה אמנון אברמוביץ' את החיים'. סימה סיפרה בנאום שלה שהיא מאוד נעלבה מהעיתונאית הזו".
"אפשר להבין את סימה ואפילו להזדהות איתה", אמרתי בהבנה ובהזדהות. "זו באמת עוגמת נפש לא קטנה".
"תגיד, הורביץ, אתה בעל טור תקשורת או לא?", האיץ בי הקונספירטור. "במקום להבין ולהזדהות אולי תגלה כבר מי העיתונאית שלפני 21 שנים ירתה חץ היישר ללבה של סימה?".
"אין לי מושג", אמרתי בקול נכאים.
"מזל שאני כאן כדי להאכיל אותך בכפית", נאנח הקונספירטור. "זה היה חץ מסילבי קשת".
"ועכשיו סימה הגישה לה נקמה קרה?", שאלתי בתימהון.
"בדיוק, הורביץ", ענה הקונספירטור. "סימה היא לא כמו שאול ואילן, שעוטפים בחום ובאהבה אפילו את מי שפגע בהם בכתבת שער״.
"איזה אילן?", נדרכתי. "לוקאץ'? שילוח? טוביהו? כפיר? לזרוביץ'? יוחסין?".
"רד מהעץ, הורביץ", נהם הקונספירטור. "דיברתי על אילן ישועה, הבוס של 'וואלה!' ועל שאול אלוביץ׳, הבוס של אילן. איך אתה מסביר את העובדה המפתיעה שלמרות שגידי וייץ שחט בעיתון של עמוס את אתר 'וואלה!' שאילן ממנכ"ל, וגם את אילן בעצמו, ואפילו את שאול הבוס של אילן, עמוס המו"ל קיבל ריאיון חגיגי מדוד ורטהיים, עורך 'וואלה! ברנז׳ה'? ואם זה לא מספיק, הורביץ, איך לעזאזל יכול להיות שהריאיון הזה כיכב במשך כמעט שבוע ברציפות במרומי 'וואלה! ברנז'ה'? הנה, תסתכל בעצמך".
"לא יודע", גמגמתי. "יכול להיות ששאול קיבל החלטה אסטרטגית להכיל את המתקפה של 'הארץ', יכול להיות שאילן לא מעוניין בהסלמה ומעדיף על פניה שקט תעשייתי וכמובן שבהחלט יכול להיות שבסך הכול מדובר בצירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתרmako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר