רוני, מה הכותרת שלך?

מכל מה שיודעים זו אכן הייתה התמונה (אבל היא השתנתה)

רוני, נדמה לי שהשאלה שנשאלת עכשיו בכל בית זה האם המחבלים ידעו או לא ידעו שיש ילדים באוטו ואיך הילדים יצאו כמעט בלי פגע?

"מכל מה שמצאו שם בשטח המסקנה החד משמעית היא שהמרצחים ראו את הילדים, ידעו שיש ילדים והחליטו לא לפגוע בהם. זו מן גישה, גם אצל מרצחים כאלה, של לומר 'אנחנו יורים במתנחלים. אנחנו לא חיות אדם שהורגים ילדים'. אולי מן איתות: בדומא עשיתם כך, אנחנו נוהגים אחרת. קשה לי לייחס להם איזו אנושיות רבה מדי, אבל מכל מה שיודעים זו אכן הייתה התמונה".

(רוני דניאל משוחח עם דנה ויס, "אולפן שישי", 2.10.2015)

אנחנו פותחים, רוני, בכותרת שלך מהשעה האחרונה – הידיעה על כך שכוחות הביטחון עוצרים את אנשי חמאס שככל הנראה אחראים לרצח של איתם ונעמה הנקין זכרם לברכה.

"זה כבר לא ככל הנראה. זה בוודאות. הם הודו במעשה בחקירה... מה שקרה שם במהלך הירי, הם ירו ובטעות כנראה פגעו באחד מחבריהם. זה מה ששיבש את פעולתם. יכול להיות שזו הסיבה שהם לא ירו והרגו ורצחו גם את הילדים, כי במצב הזה הם נאלצו להסתלק במהירות ולהביא את הפצוע לבית החולים".

(רוני דניאל משוחח עם ליאור פרידמן, "המהדורה המרכזית", 5.10.2015)

מיד לאחר הדיווחים של רוני דניאל ב"אולפן שישי" גילה הפרשן הצבאי הניצי של חדשות ערוץ 2, בדרך כלל יקיר המתנחלים, איך זה לחטוף מצד ימין של המפה הפוליטית. עשרות אנשי ימין התנפלו על דניאל בשל הדברים שאמר, וביתר שאת במוצאי החג – לאחר שהתברר שטעה. איך היטיבה לצייץ העיתונאית טל שניידר? "הכעסים אצל פעילי ימין ברשתות על רוני דניאל, זה הכי הפוך על הפוך שנתקלתי בזמן האחרון".

רוני דניאל, אתה לא חושב שהדיווח החד משמעי שלך ב"אולפן שישי" היה קצת נמהר ונחרץ מדי.

"אל תעניק לי ציונים מה נמהר או לא נמהר: אם העובדות חשובות – זו הייתה ההערכה של מאוד בכירים במערכת הביטחון אחרי סיור במקום האירוע".

חגי אוזן VS לינוי בר-גפן (ולהיפך)

את חג שמחת תורה שזה עתה חלף בילו גם לינוי בר-גפן, עיתונאית ומגישה, וגם חגי אוזן, לשעבר עיתונאי וכיום מנהל אמנים, בקיומה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כאשר הפליאו להחמיא איש לרעותו בפייסבוק. איך זה קרה? נתחיל, כמובן, מהאמצע: ביום שני פרסם עיתונאי ערוץ 10, חיים הר-זהב, פוסט המתייחס לאירוע המכוער שבו אוהדי בית"ר ירושלים נעצו גרזן בראשו של אוהד הפועל תל אביב ופצעו אותו קשה. הר-זהב יצא חוצץ נגד הטוענים כי האוהד הותקף לא בגלל אהדתו להפועל, אלא בשל סכסוך עבריינים. לפוסט צירף צילום מסרון שקיבל מ"חבר שעבד איתי פעם", אשר טען בפניו כי פציעת האוהד אינה קשורה להיותו אוהד כדורגל. "הדבר המשמח היחיד בהאשמת הקורבן זו העובדה שמי שמחפשים תירוצים עלובים ומופרכים לפחות לא איבדו את הבושה", הוסיף וכתב הר-זהב. "הם מחפשים הנמקה כלשהי להתנהגות הבהמית של האנשים מהצד שלהם".

עד מהרה הזדהה חגי אוזן בתגובות לפוסט כאותו חבר ששלח את המסרון להר-זהב. "אתה פשוט לא לומד מטעויות וממשיך להסיק מסקנות תוך כדי ביטול מוחלט של הליכי חקירה ומשפט", כתב אוזן. "רוץ חיים, רוץ. בשבילך הכול ברור. הפצוע הוא עבריין בעל רקע פלילי מוכח. יש לו היסטוריה של מעצרים ועבירות אלימות. ככל שהחקירה מתקדמת גוברת ההערכה שאין קשר ישיר לכדורגל ובטח לא לפוליטיקה". בשלב הזה נכנסה לתמונה לינוי בר-גפן והגיבה לאוזן, מה שגרם לטוויסט בעלילה ולדיאלוג המדמם הבא (לא נגענו):

לינוי בר-גפן: "לא קצת בעייתי שאתה מבקש לא להסיק מסקנות בלי חקירה ומשפט אבל במקביל נותן תיאור די מפורט של המניעים, ההיסטוריה של הנפשות המעורבות ונסיבות המקרה? אתה מחלטר כחוקר בימ"ר בזמנך הפנוי?".

חגי אוזן: "לא נתתי שום פירוט של המניעים. רק רקע. יש לי עוד המון פרטים שלא כתבתי ומשם מגיע הביטחון שלי לגבי המקרה. אני בניגוד אלייך לא מחלטר כעיתונאית שלוקחת קרדיטים על כתבות שהיא לא ממש עשתה. או נגיד ראיונות עם אנשים שלא ממש פגשת ואת רק מציגה את זה כאילו שכן...".

חיים הר-זהב: "חגי – הגזמת. צא החוצה לנשום אוויר ותחזור אחר כך".

חגי אוזן: "אולי הגבתי בהגזמה להגזמה. רק התעוררתי משינה וכבר לינוי מאשימה אותי בחלטורה. כדאי באמת להזכיר לה איך היא 'מראיינת' אדם חרדי שבחיים לא היה מסכים להתראיין לאשה ועושה עוול גם לעיתונאי שבאמת ראיין אותו וגם למרואיין. זוכרת גברת בר-גפן? איזה כיף שהפייסבוק סוגר לך פינות".

חיים הר-זהב: "חגי – אתה שוב צריך אוויר. צא לנשום".

חגי אוזן: "מצחיק שחרטטנית תגיד עלי שאני חלטוריסט. מעניין איך אתה היית מגיב לגניבת קרדיט כעיתונאי".

לינוי בר-גפן: "חגי, קפוץ לי. זה הכי גבוה שתגיע ושדרוג לעומת האנשים שאתה קופץ להם כיום".

חגי אוזן: "לינוי, את יכולה לשבת בשקט, לשקר ולגנוב קרדיטים כי מי אנחנו בשבילך? קטנים. הכי קל לדרוך עלינו. עיתונאית בגרוש וחצי. את מוזמנת לתבוע אותי דיבה אם האמת כל כך חשובה לך".

לינוי בר-גפן: "אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר, חגי, אבל הקסם האישי שלך כרגיל עושה את העבודה".

חגי אוזן: "ברור שלא יהיה לך מושג. את דורכת על אנשים בלי לשים לב. תזכורת קטנה: את ממש ראיינת את אותו ראש משמרת צניעות בבני ברק, נכון? אבל כרגיל, את עושה את העבודה בעיניים שלך".

לינוי בר-גפן: "ביום שבו אקבל עצות על עיתונות ומוסר ממישהו שטוען שהוא עיתונאי ולמעשה מתפרנס מיחצנות אנחנו נשב על אותו ענף אתי נמוך. בינתיים, צר לי לבשר לך, מה-שמו התראיין תחת כל מיקרופון אפשרי והמשיך להציק לי טלפונית עם בקשות לראיונות עוד הרבה חודשים אחרי. אבל אני יכולה להבין למה אתה מרגיש שנדפקת, זו ברירת המחדל שלך".

חגי אוזן: "עוד פעם את והחירטוטים שלך. כדאי לך להיות מעודכנת. אני לא עיתונאי כבר כמעט שנתיים וגם לא מתפרנס מיחצנות. אני מנהל אמנים. למרות זאת, את 'מה שמו' אני ראיינתי ואת נכנסת לאולפן עריכה והקלטת את עצמך כאילו את ראיינת אותו. הוא התקשר אלייך כדי להוכיח לאנשיו שהוא לא נפגש איתך. את שיקרת. נקודה".

לינוי בר-גפן: "אתה מתכוון לדיל שהיית מודע לו שבו נשלחת כדי שהוא יוכל להעמיד פנים שלא התראיין לאישה למרות שניהל איתה אינספור שיחות והציע את הדיל הזה? ובכן, אכן היית מכשיר הקלטה מהלך. עיתונאי? בוא לא ניסחף. אגב, כל הזעם והחימה האלה לא מטשטשים את תחילת העילה להתכתבות הזו: הקנטת את חיים שהוא כותב מידע שרק שוטר/שופט יכול לתת רק כדי שתוכל לפזר מידע משל עצמך. המידע שלך לא יותר מבוסס משלו. עכשיו תמשיך לפזר עשן רק כדי לחפות על זה".

חגי אוזן: "שקרנית. הסינק הזה הגיע כתוצאה מכתבה שעשיתי לחדשות המקומיות בהפקת 'קודה תקשורת'. כתבה שאני הגשתי וערכתי. מכשיר הקלטה מהלך אפילו לך לא הייתי מפרגן. מהשקל וחצי ששמתי עלייך היה נשאר לי עודף".

לינוי בר-גפן: "טוב, הדיאלוג איתך באמת משובב נפש, אבל קצת ירוד לטעמי, אז אני מציעה לך להמשיך בקריירה המצליחה שלך כמנהל אמנים ומקווה שהיא תהיה משגשגת כמו הקריירה שלך בעיתונות".

חגי אוזן: "לא ירוד כמו לשקר ולגנוב קרדיטים. זאת הרמה העיתונאית שלך. יש לך הרבה מה ללמוד ממני. אבל לפני קודים עיתונאיים אתיים יש דברים בסיסיים יותר ללמוד: לא לשקר ולא לגנוב. אגב, הלוואי שהקריירה שלי בניהול אמנים תשגשג באותה מידה שהיא שגשגה כעיתונאי. מתאים לי קיסריה. למעשה, זה אוטוטו קורה".

דן מרגלית VS ניר גונטז' (ולהיפך)

לפני שבועיים הצליח כתב מוסף "הארץ", ניר גונטז', לתפוס לשיחת טלפון קצרה ובלתי פורמלית את נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור. גונטז' התעניין בשאלה מה בדיוק נוהג לשלוח משרדו של רני רהב אל כתובתה של כבוד השופטת (שנכללה ברשימת 400 מובילי דעת קהל שהורכבה במשרדו של היחצ"ן) ועורר את חמתה של נאור, ואחר כך את חמתו של רהב.

ביום שישי האחרון הצטרף גם דן מרגלית לרשימת התוקפים את גונטז', כאשר בסוף טורו השבועי ב"ישראל היום" כתב כי "מישהו ב"הארץ" בשם ניר גונטז' מטלפן ומשוחח עם אנשים. רוצים או לא רוצים – הוא מפרסם זאת בעיתון. ברגע שטילפן אלי לפני זמן מה סגרתי בנימוס מה תקיף את השיחה, והוא החל להסביר לי מה זו עיתונות, אבל נואש ממני וחדל. נשיאת העליון מרים נאור הייתה מנומסת ממני. היא שאלה אותו כיצד הגיע אליה שלא באמצעות הדוברת, ומצאה את הלא־שיחה הזאת מודפסת ב'הארץ'. השיא היה שהאיש רצה לדעת מדוע נשיאת העליון מקבלת כרטיסי 'שנות טובות' מרני רהב, שמייצג גורמים עתירי הון במשק. היא אמרה לו בעדינות, שלא יבלבל לה את המוח ולא קיבלה דבר בעל ערך מרהב, אבל הוגה הדעות גונטז' סיכם: 'אני מוכרח לומר שגם העניין הזה של שופטת בית המשפט העליון, שמקבלת 'שנות טובות' ממשרד יחסי ציבור, גם הוא מוזר בעיניי'. קראתי ודמיתי את עורכי 'הארץ' גרשום שוקן וחנוך מרמרי, שהיה לי לכבוד לעבוד תחתם, מוצאים על שולחנם חומר עיתונאי עם הגיג כזה, ותהיתי באיזו תנופה היו משליכים אותו לאשפה. אך לא ב־2015, צבטתי את לחיי וקראתי כי מה ש'מוזר' בעיניו של גונטז' בסוגיה של כרטיסי 'שנות טובות' ראה אור בעיתון לאנשים חושבים".

כעבור שעות ספורות הגיב גונטז' בדף הפייסבוק שלו. הוא כינה את מרגלית "האיש הפחדן שמרשה לעצמו לכתוב ב'ישראל היום', כמעט תמיד, רק דברים שמתאימים לעורך העל של העיתון, בנימין נתניהו", והוסיף: "אכן צלצלתי אליו לפני כמה שבועות. רציתי לשאול אותו מדוע ציוציו הביקורתיים (והילדותיים) בטוויטר כנגד ראש הממשלה אינם מוצאים מקום בטוריו המעפנים בעיתון ההוא. הוא, כמי שבוודאי אינו יכול להסביר את הדיסוננס, ניתק את השיחה. לפני כן הקניט ואמר: 'אתה זה שמפרסם את מה שאומרים לו'. השבתי לו שאכן כך, כל עוד לא עומדת דרישה של המרואיין לאוף רקורד, זה מה שאני עושה, להבדיל ממנו שמקיא דברי רכיל מפי מקורות רוצי דבר, ושלא כמוהו איני יוצא למסעות צלב (פרשת הרפז) בעד מי שמדליף לי, או נגד כאלו שאינם משתפים עמי פעולה. דן מרגלית הוא סוס-עיתונאי-זקן, מניפולטור, נקמן, צדקן וילדותי. זקנתו מביישת את נעוריו, ביג-טיים. שיהיה בריא. נ.ב: מרגלית היה יכול לפנות לבתו שנמצאת גם כן ברשימת 400 המצ'ופרים של רני רהב ולבדוק איתה האם מדובר אמנם רק בשנות טובות שהאחרון שולח והיא מקבלת".

דן מרגלית, תרצה להגיב?

"מי שטוען כי איני מותח ביקורת על נתניהו ב'ישראל היום' אינו דובר אמת".

אנחנו לא שופר של אף אחד וגם ממחזרים יופי יופי

בניגוד למרבית אזרחי ישראל צמאי החופשות, יש במערכות העיתונים מי שמעדיפים שכמה שיותר חגים יחולו בשישי ושבת, לשם צמצום או מניעת הוצאתם לאור של מוספי החג. הסבר קצר: בסופי שבוע ממילא יש מוספים, כך שכאשר ערב החג חופף ליום שישי מתייתר הצורך לייצר עוד גיליון חגיגי שיופץ יום או יומיים לאחר סוף השבוע. ליל הסדר הקרוב, למשל, צפוי לחול בערב שבת. שמחה גדולה. לעומת זאת, בחגי תשרי האחרונים לא היה לעורכי המוספים הרבה מזל: כולם, מראש השנה ועד האחרון שבהם, נפלו על ימי אמצע השבוע.

בזמן שבערוצי הטלוויזיה השונים פושה בערבי החג מגפת השידורים החוזרים, בעיתונים מתאמצים בדרך כלל לחדש ולסקרן. אלא שבגלל ריבוי החגים באמצע השבוע, הגיעו העיתונים לערב שמחת תורה כשהם על שאריות אדי הדלק האחרונים שלהם. הקטין לעשות "מעריב", כשפרסם את מוסף החג "ושוב איתכם", ואף העז לכנות אותו "גיליון מיוחד". הקונספט החדשני: לבדוק מה שלום 14 דמויות מוכרות שמעט נשכחו בשנים האחרונות. בתחתית תוכן העניינים של המוסף, באותיות זערוריות, אמנם צוין כי "חלק מהכתבות פורסמו במדור 'איפה הם היום' שמפורסם באופן קבוע במגזין היומי", אלא שבדיקה נוקדנית של כל 14 הראיונות העלתה שאת המילה "חלק" יש להחליף במילה "רוב": לא פחות משמונה מהכתבות (57 אחוזים!) כבר פורסמו ב"מעריב" בעבר. וכך, באופן שללא ספק הצדיק את הכותרת "ושוב איתכם",  קיבלו קוראי "מעריב" ראיונות ממוחזרים של יעקב בר-און עם אסתר רוט-שחמורוב, חיים אורון, אברהם פורז, צביה גרינפילד, שבח וייס, דורון מזר, רן אלירן וחברי להקת "בנזין".

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

לאחרים? אסור. לנו? דווקא מותר (2)

וכעת לפינתנו האהובה: עיתונים המטיפים גבוהה גבוהה לאחרים לעשות את מה שאינם חולמים לבצע בעצמם. נפתח ב"ידיעות אחרונות". רק ביום שלישי שעבר, יומיים לפני 1 באוקטובר, בישר העיתון לקוראיו כי למרות ירידת המע"מ הצפויה מחירי העיתון יישארו ללא שינוי, ופרסם את המודעה הבאה:

אלא שהמודעה הזו לא מנעה מהעיתון, כעבור שלושה ימים בלבד, לבוא בטענות על כך שירידת המע"מ כלל איננה מורגשת בבתי העסק ובתחבורה הציבורית:

ב"גלובס" התלוננו על כך שלמרות ירידת המע"מ מחירי הלחם לא עודכנו בזמן:

אבל לא היססו להותיר על כנו את מחיר הגיליון המודפס, תוך שימוש בתירוץ הנלוז למחצה של "עלייה בתשומות הייצור":

ואם כבר ההיתלות בטענת "תשומות הייצור", מעניין שגם ב"מעריב" – הפתעה הפתעה – מחיר התשומות הללו זינק בדיוק ביום שבו ירד המע"מ:

ומה לגבי "הארץ"? תזכורת: זו המודעה שהופיעה לפני שלושה שבועות בראש העמוד הראשון של העיתון:

אלא שבחמישי שעבר, יום הורדת המע"מ, פרסם "דה מרקר" שני עמודים שניתחו מדוע למרות ירידת המע"מ רוב המחירים לא יעודכנו.

שנאמר: מי שחמאה מרוחה על ראשו בל יסתובב בשמש הקופחת.

ומה לגבי "ישראל היום"? הוא אמנם מחולק חינם, ואף נלחם על זכותו להמשיך לעשות זאת, אבל קוראים המעוניינים שהעיתון יגיע ישירות לפתח בתיהם משלמים דמי משלוח חודשיים. והנה ביום חמישי שעבר היה "ישראל היום" העיתון היחיד שפרסם את המודעה המתבקשת הבאה:

אז נכון שתודה לשלדון שהביאנו עד הלום, אבל בכל זאת: צל"ש.

תמונה אחת שווה שני אייטמים

איזה אייטם הולם יותר תמונה של אדם מפוחד, המטפס בבהלה על גדר כאשר חולצתו קרועה? ביום שלישי בבוקר פירסם "ישראל היום" המודפס את התמונה בצמוד לאייטם על מנהלי "אייר פראנס" אשר נאלצו להימלט מעובדי החברה שמפגינים נגד הקיצוצים (למעלה). אלא שבאותו בוקר הופיעה אותה תמונה ממש באתר "ישראל היום", כשהיא צמודה לאייטם על גל של מיליוני מהגרים ופליטים השוטף את אירופה (למטה). ההקשר הנכון של הצילום, אגב, הוא הפגנת עובדי "אייר פראנס".

מ"ישראל היום" נמסר בתגובה: "טעינו. נתקן". 

חשבון פשוט

ביום שלישי שודרה במהדורה המרכזית כתבה נרחבת ובה, בין היתר, השוואת מחירים בין ישראל ללונדון. הממצאים המפתיעים שהתגלו: מישהו מקרב אנשי מחלקת הגרפיקה של חדשות 2 לא ממש חזק בחשבון, כפי שניתן להסיק מפעולת חיבור פשוטה של המחירים בתל אביב שהוצגו בטבלה.

דברים בשם אומרם: שוקן נגד "הארץ"

מאמר מצוין! אבל מתי כבר ייפסק הנוהג הנפסד הזה ב"הארץ" לציין שרביב דרוקר הוא עיתונאי בערוץ 10? מישהו באמת חושב ב"הארץ" שיש מישהו שלא יודע? גילוי נאות – הכותב הוא בעל מניות בקבוצת "הארץ" (יש מישהו שלא יודע גם את זה?).

(הילל שוקן, מבעלי "הארץ", בדף הפייסבוק שלו, 4.10.2015)

מיהו ראש ארגון הפשיעה המוכר? גלוש לאתר המתחרה

השבוע האחרון סיפק (עוד) הוכחה לכך שבעידן הנוכחי ספק אם צווי איסור פרסום שמוציאים בתי המשפט שווים את הנייר שעליו הם נכתבים: ביום שלישי לפנות בוקר ערכה המשטרה מבצע שבו נעצרו עשרות חברי ארגוני פשע, ביניהם גם העבריין שלום דומרני.

בשעה 6:07 בבוקר שלחה דוברות משטרת לכיש עדכון במייל לכל העיתונאים הרלוונטיים על מבצע המעצרים הנרחב שאירע זמן קצר קודם לכן. לעדכון צורף צו איסור פרסום שהוטל על כל פרט מפרטי החקירה וכן על עצם קיומה של החקירה. עד מהרה נחלקו אתרי האינטרנט לשניים:mako , "הארץ" ו"נענע 10" (בתמונה למעלה) הסתפקו בכינוי "ראש ארגון פשע בדרום" ו/או "ראש ארגון פשיעה מוכר". לעומתם ynet, "וואלה!" ו-nrg (בתמונה למטה) מיהרו לפרסם את שמו של דומרני.

ניפגש בגבעת הקפיטול

אחרי החגים יתחדש הכול, ניסיתי לנחם את עצמי ללא הועיל עם תום חופשת החג האחרונה כשבנוסף לכל העומס גם הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ, כבר התחלת לארוז?", הוא שאל במפגיע.

"תפסיק להציק לי", עניתי בעצבנות. "מעמדי ב-mako איתן מאי פעם".

"התחלת לארוז או לא התחלת לארוז?", תהה הקונספירטור בחיוך מבשר רעות.

"אתה יודע משהו שאני לא יודע?", השבתי בזעף. "חורשי רעתי שוב שואפים לשגר אותי לדרום חולון בכרטיס לכיוון אחד?".

"חס וחלילה, הורביץ", התגונן הקונספירטור. "בסך הכול התעניינתי בנימוס אם גם אתה התחלת לארוז לקראת הטיסה המפנקת בשבוע הבא לוושינגטון המעתירה, והאם גם לך הזמינו חדר בהילטון?".

"מה יש לי לחפש בוושינגטון?", השתוממתי.

"ומה יש לאודי סגל, למשל, לחפש שם?", סינן הקונספירטור. "עובדה שבכל זאת שמו מופיע ברשימת הנוסעים לוושינגטון בסופ"ש הבא".

"אודי סגל כתב מדיני", הזכרתי לו. "בטח יש לו כמה פגישות דחופות עם גורמי ממשל בכירים בגבעת הקפיטול שהוא לא יכול לדחות".

"מה אתה סח, הורביץ", גיחך הקונספירטור. "ואם אני אגיד לך שזה בכלל לא הסיפור ושאודי הוזמן אחר כבוד לכנס במלון הילטון שבוושינגטון על ידי ארגון שנקרא הקהילה הישראלית-אמריקאית?".

"אז אני אגיד כל הכבוד לאודי על כך שהוא מחובר גם לקהילה הישראלית וגם לקהילה האמריקאית", הצהרתי.

"מה אתה סח, הורביץ", נהם הקונספירטור. "ואם אני אספר לך שאודי הוא ממש לא העיתונאי היחיד שיזכה בוויקנד לטיסה פלוס לינה מפנקים בוושינגטון על חשבון ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית, ושחוץ ממנו הוזמנו גם ירון דקל, דנה ויס, בן-דרור ימיני, רינה מצליח, נדב איל, בועז ביסמוט, דרור אידר, אמנון לורד, יניב הלפגוט ודליה בן-ארי?".

"אז אני אגיד שאני מקווה שבסוף השבוע הקרוב יישארו גם קצת עיתונאים בישראל", הפטרתי בשלווה.

"מה אתה סח, הורביץ", התלהט הקונספירטור. "ואם אני אעדכן אותך ששניים מהספונסרים הראשיים של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית הם לא פחות ולא יותר מהמיליארדרים שלדון אדלסון וחיים סבן?".

"אז אני אגיד שבטח מדובר בלא יותר מסתם צירוף מקרים", סיכמתי.

"תגיד, הורביץ, גם כשמאכילים אותך בכפית זה כבר לא עוזר?", התעצבן הקונספירטור. "לא נראה לך טיפה'לה בעייתי ששני טייקונים שמעורבים עד צווארם בעולמות ההון-שלטון-מזרח-תיכון משלמים על טיסה ובית מלון לבכירים בתקשורת הישראלית?".

"האמת שלא חשבתי על זה ככה", גירדתי בראשי.

"זו הבעיה איתך, הורביץ, שאתה לא חושב", התעצבן הקונספירטור. "אם היית עושה את הפעולה הפשוטה הזו כבר מזמן יכולת להתקדם ולקבל משרה בכירה של שדר זוטר ברדיו".

"למה שארצה להיות שדר זוטר ברדיו?", שאלתי בתימהון.

"כי אז היית לפחות מרוויח שכר עתק של 25,000 שקל לשעה", התלהב הקונספירטור. "ואני כבר לא מדבר על מגיש תכנית יומית, שיכול להרוויח 300,000 ש"ח לתכנית. הנה, זה פורסם ב'גלובס' בכתבה שפירטה את גובה השכר בענף התקשורת. תסתכל בעצמך".

"אני חושש שנפלה כאן שגיאת הגהה קלה", הסתייגתי.

"ואני חושש שהגיע הזמן לסיים את השיחה", כעס הקונספירטור וניתק.

ואם כבר 25,000 שקל לשעה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתרmako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

טעות, טועים, טעינו

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

• אביב הורביץ
• מי נגד מי
• רוני דניאל