שטרית? לא אצלנו

אולי אתם, ילדים, תוכלו למצוא את שטרית?

ביום רביעי בערב – זמן קצר לאחר שברוך קרא חשף בחדשות 10 כי העוזרת של מאיר שטרית טענה שהטריד אותה מינית – הועלו פולו-אפים לסקופ היוקרתי כמעט בכל אתרי החדשות. למרות שהידיעה הבלעדית שודרה בערוץ 10 כבר בפתיחת המהדורה, בשמונה בערב, המתחרים בחדשות ערוץ 2 לא מצאו לנכון לפרגן לקולגות ולדווח על ההתפתחות המרעישה עד למועד סיום המהדורות בשעה תשע. ההתעלמות נמשכה גם לאחר מכן באתרי mako ו"רשת", שמקבלים את הדיווחים החדשותיים שלהם מהישות המתקראת "חדשות ערוץ 2 אונליין". רק בשעה 22:11, יותר משעתיים אחרי החשיפה של קרא, פורסם סוף סוף סטטוס חשוב בנושא של עמית סגל. לקח אפילו עוד יותר זמן עד שעלתה סוף סוף ל-mako ידיעה חדשותית מתבקשת על הפרשה.

בעוד שצופי המהדורה המרכזית של חדשות 2 וגולשי mako איחרו לקבל את המידע החם בשל מה שמסתמן כקנאת סופרים מצדם של הקולגות מחדשות 2, נראה שקוראי "מעריב סופהשבוע" קופחו למחרת מסיבות אחרות לגמרי.

מ"מעריב השבוע" נמסר בתגובה: "כל מה שקשור ונאמר כאן על 'מעריב השבוע' מוכחש. כל ההחלטות ב'מעריב השבוע' מתקבלות על פי שיקול הדעת של העורכים".

 כל עיתון והפגישה שלו

מה באמת התרחש בפגישה שהתקיימה ביום רביעי בין הנשיא הנבחר רובי ריבלין לבין ראש הממשלה שלא רצה בו, בנימין נתניהו? תלוי איזה עיתון קוראים. ביום חמישי הקדישו גם "ידיעות אחרונות" וגם "ישראל היום" את כפולת העמודים הפותחת לתיאור המפגש המסקרן. ב"ידיעות" (למעלה) סיפר ריבלין על פגישה טעונה תחת צל כבד, שבמהלכה פרק את כל מה שהיה לו לומר על התנהלותו של נתניהו. לפי ריבלין, הפגישה הסתיימה ללא חיבוקים (בניגוד גמור להרגלו של הנשיא הנבחר, פרטים נוספים אצל הקונספירטור). לעומת זאת, ב"ישראל היום" (למטה) תיארו מקורבי ראש הממשלה פגישת פיוס נינוחה, שהתנהלה "באווירה טובה מאוד" ושבסופה יצא הנשיא הנבחר ב"מצב רוח טוב" כשהוא מעוניין להשאיר את המתיחות בינו לבין נתניהו מאחוריו. שנאמר: כל עיתון והפגישה שלו.  

שלדון נותן באינסטוש

המון מאמצים ולא מעט כסף משקיע "ישראל היום" במלחמת העולם נגד "ידיעות אחרונות". זה התחיל בסדרת האייטמים "אימפריית הרשע של נוני מוזס". אחר כך, בתפנית חדה של 360 מעלות, נולד הקמפיין האגרסיבי נגד "החוק בשליחות נוני מוזס". בנוסף, כפי שפורסם ב"וואלה! ברנז'ה", שכר "ישראל היום" משרד פרסום המתמחה בפעולות גרילה ממוקדות ברשת. ואם זה לא מספיק, הוכיחו אנשיו של מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון, שהם מצליחים בערמומיות לפרסם את מפעלותיו אפילו ב-ynet של המתחרים.

מתברר שזו רק ההתחלה. כמה וכמה סלבים ו/או מיקרו-סלבים העלו בשבוע האחרון תמונות של עצמם באינסטגרם כשהם מעיינים לתומם ב"ישראל היום". חמישה מתוכם הם כוכבת ההווה שיר מורנו, כוכבת העבר מיכל ינאי, פליטי "האח הגדול", האקסים אור דניאל ודור דמרי ואיש הטראנס סקאזי.

אור דניאל, שמעתי שיש לך קשר עקיף למיליארדר אמריקאי.
"איזה מיליארדר? לא הבנתי".

שמו הפרטי שלדון.
"מכירה את השם מהחדשות. זה המקסימום. הוא גר בארץ?".

לא תמיד, אבל הוא חזק בלאס-וגאס.
"אז לא יודעת. יש לך תמונה שלו?".

כבר מאתר ושולח לך. על הדרך גם רציתי לשאול, את מי את אוהבת יותר לקרוא: דרור אידר או גונן גינת?
"אתה בקטע של להסתלבט עליי?".

ממש לא. למה פרסמת באינסטגרם את "ישראל היום"? כמה כסף קיבלת?
"מצחיק. כבר הייתי בסרט הזה".

גוברת ההערכה שאבי אשכנזי לא ממש דייק. פעמיים

טביעתן למוות של הילדות אור קורן וקורל שרי בערב שבועות, בבריכת שחייה פרטית בסביון, הקפיצה לזירת האירוע את כל כתבי הפלילים. למחרת בצהרים כבר היה ל"וואלה!" סקופ מפוקפק, שהופץ בהודעת פוש לסמרטפונים. תחת הכותרת "הערכה: הילדות הורעלו למוות בבריכה בסביון" פרסם אבי אשכנזי, הכתב לענייני משטרה, כי "נחלשת הסברה שהמוות נגרם מהתחשמלות". במקביל, במופת של נחישות ורגישות, העלה "וואלה!" בעמוד הפייסבוק שלו את ההפניה החד משמעית (בתוך מרכאות): "הילדות הורעלו למוות בבריכה בסביון". למחרת בשעה 9:45 הגדיל האתר לעשות כאשר פרסם מבזק לפיו "במשטרת תל אביב גוברת ההערכה כי שתי הילדות שטבעו למוות בערב החג בבריכת השחייה בסביון מתו כתוצאה מהרעלה".

עופר אלון, אתה יכול להעריך מה קרה בבריכה בסביון?
"תראה, אני לא הייתי במקום. אם היית מביא לי תמונה של חדר המשאבות הייתי יכול להגיד לך די בוודאות מה קרה שם. בגלל שלא הייתי שם אז כל הערכה שאני אתן לך תהיה ספקולציה".

אז למה אמרת לאבי אשכנזי שזו הרעלה? אתה לא חושב שזה היה קצת נמהר מצדך בלי להכיר את הבריכה שבה מדובר?
"אבי תיאר לי מה ראו בסרטון ממצלמת האבטחה. התחשמלות זה בטוח לא. אני עדיין חושב שמדובר בהרעלה של גז כלור".

אבל המשטרה, שבדקה את הבריכה יחד עם מומחים ממשרד הבריאות וממכון התקנים, הודיעה חד משמעית שלא מדובר בהרעלה.
"אני לא יודע איך המשטרה בדקה את הבריכה. אין לי מושג".

זו לא הפעם הראשונה שבה אשכנזי מפרסם כותרת נמהרת בפרשות שהסתיימו במוות, שמופרכת די מהר. ב-17 באוקטובר 2009, יום הרצח של משפחת אושרנקו, הוא דיווח באתר nrg כי המשטרה חושדת שהסבתא רצחה את בני משפחתה. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.

אבי אשכנזי, אתה לא חושב שבשני המקרים כדאי היה קצת לחכות?
"לגבי הבריכה בסביון: החוקרים שהגיעו לזירה העלו כמה אפשרויות למה שהתרחש. אחת מהן הייתה שמדובר בהרעלה, אחרת הייתה שמדובר בהתחשמלות והייתה עוד אופציה של שיער שנתפס. עובדה שהמשטרה לקחה דגימות מים ובדקה את הכיוון שעופר הציג על פי התיאור שנתתי לו. המשטרה בדקה שורה של דברים, ובזירות שהן כל כך מורכבות יש כמה אופציות. גם אנחנו דיווחנו שאחד הכיוונים הוא שמדובר בהרעלה והבאנו מומחה שהסביר למה זה יכול להיות. אני חושב שעשיתי עבודה עיתונאית מעל ומעבר. לגבי מה שכתבתי בפרשת אושרנקו: זו הייתה ההערכה הראשונית של החוקרים בזירת הרצח, ורק אחר כך כיוון החקירה השתנה". 

זו לא גברת, זה אדון

תא העיתונאיות מפעיל קבוצת פייסבוק סגורה, שבה חברות (נכון ליום חמישי האחרון) 588 נשים ממגוון כלי תקשורת. ביום רביעי שעבר, בוקר שבועות, פרסמה שם לינוי בר-גפן, שמגישה פעם בשבוע בגלי צה״ל את התכנית המומלצת "יהיה בסדר", את הסטטוס הבא: "חג שמח ליידיז. לפני 16 שנה, כשהגעתי לגל"צ, חיילות לא ערכו תכניות ועל כל חמישה שהתקבלו להיות כתבים מונו שתיים-שלוש כתבות. בשנה האחרונה, כשחזרתי להגיש בתחנה, נדמה לי שחזרתי למקום מאוד שונה ובמובן המגדרי לחיוב: חיילות עורכות והדסק מלא בכתבות חרוצות. יונה לייבזון, שמונתה לראש הדסק הכלכלי, כבר מוכיחה בשנים האחרונות שגם האחוזה הגברית הזו יכולה להישלט בידי אישה מוצלחת. אבל עדיין נותרו שלושה תחומי סיקור שבהם תיארתי לעצמי שייקח עוד זמן רב עד שתגיע שעתן של הנשים: צבא, שטחים ודתות. הבוקר קראתי בידיעה הזו באייס שמונתה כתבת שטחים במקום עידו בנבג'י – ענבל תמיר. אם אינני טועה, היא האישה הראשונה בתפקיד בתחנה הצבאית. תענוג".

למרות שכל פריצת דרך מגדרית ושבירה של תקרת הזכוכית על ידי נשים היא חדשה טובה, לא בטוח שהמקרה שלפנינו ראוי לברכות חגיגיות. ענבל תמיר, מתברר, הוא חייל ממין זכר. לא כתבת, כי אם כתב. 

לינוי בר-גפן, לא רע הספק של ארבע טעויות בסטטוס אחד.
"אוי, איזה מצחיק זה יצא. רק בדיעבד סיפרו לי שענבל הוא כתב ולא כתבת. מגה פדיחה שלי. לגבי הכתבות הצבאיות: אחרי שהעליתי את הסטטוס נודע לי שבתקופה מסוימת היה בתחנה תקן של כתב צבאי שני, ושאת הפונקציה הזו מילאו נשים. לא ידעתי את זה. בנוגע לכתבת השטחים העניין לגמרי פרח מזיכרוני, ובנוגע לכתבת לענייני דתות – ידעתי שסיון מילאה את התפקיד הזה בחדשות ערוץ 2, לא ידעתי שהיא עשתה אותו גם בגל"צ. תשמע, כנראה שלא הקשבתי מספיק לשידורי התחנה. באופן מסורתי התפקידים האלה באמת הלכו לבנים. אני עדיין עומדת על זה שאני נורא שמחה שבגלי צה"ל באמת יותר תפקידים נפתחים לבנות, כי אני זוכרת שבתקופה שאני שירתתי כחיילת בגל"צ זה לא היה ככה". 

ביטלת את המנוי? לא נורא. קבלי תמונת שער

איך יתכן שאשת תקשורת מצליחה שיצאה חוצץ נגד "ידיעות אחרונות" לא הוכנסה באופן מיידי לרשימה השחורה ועוד זכתה השבוע שתמונתה תתפרסם במרומי העמוד הראשון של אותו "ידיעות" ממש, במקום הגבוה והבולט ביותר שיש לעיתון להציע?! תשמעו חירטוט.

מאז זרמו לא מעט מים בירקון. לפיד חולל סנסציה פוליטית וזכה ב-19 מנדטים בבחירות. מואטי, מצדה, הפכה ליועצת התקשורת של המועמד לנשיאות רובי ריבלין ונחלה איתו הצלחה. ב"ידיעות", כידוע, לא שוכחים ולא סולחים (תשאלו את חיים צינוביץ', מיקי רוזנטל וכדומה). אז איך בכך זאת תמונתה של מואטי התנוססה בעמוד הראשון?

דבר הביקורת

הציטוט: ״הם הלהקה הכי גדולה שהצליחה לשרוד את הימים הפרועים ההם ואתמול הם הביאו איתם קצת מהניחוח ההוא, גם אם באיחור של 55 שנה" (חן ליברמן, עורכת התרבות של חדשות 10, על הופעתם של הרולינג סטונס בפארק הירקון, המהדורה המרכזית, 5.6.2014).

המציאות: להקת הרולינג סטונס נוסדה ביוני 1962, רק לפני 52 שנים (ותודה לאיתמר זוהר, "הארץ", שעלה על הטעות).

חן ליברמן, איך את בהיסטוריה של הרולינג סטונס?
"אני מאוד אוהבת את הרולינג סטונס? בשביל מה זה?".

בשביל "מי נגד מי" כמובן. אני שואל כי פספסת כמה שנים בכתבה עליהם.
"הנתונים שעליהם אתה מתבסס הם אכן הנתונים הרשמיים שמסתמכים על עדויות אישיות של חברי הלהקה. מאחר והרולינג סטונס צרכו לא מעט סמים במהלך חייהם, החלטתי להגדיל ראש ולהוסיף שלוש שנים להיווסדם, מתוך הנחה שהם התבלבלו". 

דן מרגלית ממחזר

בין שלל המברכים על בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה בלט השבוע גם פרשן הבכיר של ״ישראל היום", דן מרגלית. אלא שבטור החגיגי (שנפתח במילים "יחי הנשיא ראובן ריבלין"), נכללה גם עצה חברית. "כתום מחיאות הכפיים מבצבצת ההיסטוריה", הזהיר מרגלית. "ביום חגו של הקיסר ברומא, במהלך מצעד הניצחון לכבודו, הושיבו לצידו אדם שתפקידו ללחוש על אוזנו: 'זכור את יום מותך'".

דן מרגלית, על המשא ומתן הקואליציוני עם אביגדור ליברמן, 10.3.2009: "נוהג רווח ברומא, שבהגיע הקיסר אל חגיגות הכתרתו הוטל על אחד מיועציו ללחוש באוזנו: 'זכור את יום מותך'. לא מדובר, חלילה, בעניין גופני. חיוני לזכור כי מי שלא יעצור את דהרת ליברמן עתה, עלול להתחרט על כך בהגיע המפץ הפוליטי הבא".

דן מרגלית, על מאבקו של נוחי דנקנר, 10.12.2013: "אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון אמר לי אתמול כי עלייתו ונפילתו של דנקנר מזכירות את האירועים שבהם המצביא או הקיסר ברומא התקבלו בהתלהבות ובהערצה ובסגידה, ואז ניצב לידם עוזר אישי שלחש על אוזנם: 'זכור את יום מותך'".

דן מרגלית, על נפילתו של נוחי דנקנר, 18.12.2013: "הוא היה הלל בן שחר. בנה דימוי עצמי של מי שהבין לא רק בכלכלת ביתו והחוסים בצל קורתו העסקית, אלא נחשב גאון, מבריק, כל יכול, איש קסמים, ברוך אל. הוא התעלם מהפתגם שכבר הוזכר כאן מהמורשת הרומית: 'זכור את יום מותך'".

דן מרגלית, על שלושה חוקים נפיצים שהקואליציה רצתה להעביר בזה אחר זה, 10.3.2014: "נא לא לשחוק את חומות המגן שהעניקה הדמוקרטיה לאופוזיציה. 'זכור את יום מותך', אמרו לקיסר הרומי ביום נצחונו. ראשי הקואליציה עתה צריכים לחשוב על היום שבו יחבשו את ספסלי האופוזיציה".

דן מרגלית, מתי להערכתך תהיה הפעם השישית שבה תזכיר את האדם שלחש על אוזנו של קיסר רומא לזכור את יום מותו?

"זו סתם הקנטה. תכתוב מה שאתה רוצה". 

ליאור חורב VS אלון בן-דוד VS עמוס הראל ויניב קובוביץ'

בצל הבחירות לנשיאות, נרשמו גם השבוע התפתחויות דרמטיות למדי בפרשת הרפז הבלתי נגמרת: מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי, נחקר כבר פעמיים באזהרה בחשד שהיה שותף לשיבוש חקירה. אחריו נחקרו גם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, ואשתו רונית. ועוד לפני כן, אם מישהו נזקק לעוד תזכורת לכך שהפרשה הסבוכה רחוקה מאוד מלגווע, הוא יכול היה לקבל אותה מהסיפורונצ'יק הבא:

לפני כמעט שבועיים דיווחו עמוס הראל ויניב קובוביץ' ב"הארץ" על חשד שלפיו לשכת גבי אשכנזי העבירה מידע מסווג לעיתונאים. אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10, מאוד לא אהב את הפרסום וביום חמישי שעבר מתח עליו ביקורת נוקבת באתר "העין השביעית". "הייתי צריך לקרוא את הטקסט פעמיים כדי להאמין", כתב בן-דוד. "נושא הדגל של חופש הביטוי והמידע, העיתון שלא היסס לעקוף הוראות צנזורה כדי לחשוף פרשות שהוסתרו, שמתגאה בשבירת כללי 'אוף דה-רקורד' מתדרוכים כדי להציג לקוראיו את העובדות, שעמד מאחורי עיתונאי שקיבל מחיילת אלפי מסמכים מסווגים שגנבה, הוא העיתון שמתקומם נגד מסירת מידע מסווג לעיתונאים?! מי שמוחא היום כפיים למשטרה שחוקרת בנחישות את המידע שמסר הרמטכ"ל לשעבר לעיתונאים, מוטב שיפשפש ברשימותיו לוודא שגם הוא לא קיבל פעם מידע מסווג".

הביקורת הזו הקפיצה את ליאור חורב, יועץ אסטרטגי (שבבחירות 99' עבד עם אהוד ברק, לימים הצ'ילבה הגדולה של אשכנזי). חורב שיגר טוקבק ארוך, והמטיר אש וגופרית על בן-דוד ועל חלק מעמיתיו בזו הלשון: "על פי משנתו העיתונאית של אלון בן-דוד, כתב כלכלי שהיה שותף להרצת מניות באמצעות מקור זכאי לחסינות. מן הראוי היה לבצע הפרדה ברורה בין מי שסיקרו את הנעשה בצבא באמצעות מקורותיהם לבין מי שהיו חלק בלתי נפרד מהקנוניה לקשירת קשר בה נחשדים היום אשכנזי ועדר פקודיו. מיטב 'עמיתיו' של בן דוד שימשו כיועצים במה שכונה לימים פורום חוות רונית. אחרים קיבלו טובות הנאה על מנת שיפגעו בדרג המדיני. אחרים הבטיחו לרמטכ"ל 'הגנה' וסיוע. הסימביוזה הזו בין חלק מחברי 'תא הכתבים' למסוקריהם בולטת היטב בסרטוני קידום המכירות בהם משתתפים חלק מחברי התא למען עסקיו הפרטיים של אבי בניהו (בקרו באתר). לכן, חיסיון מקורות לעיתונאים הוא דבר חשוב. אולם עיתונאים שביקשו לרעות בצד השני של המתרס, אינם יכולים לבקש חיסיון מקצועי על התנהגות זנותית. אגב, מי שמבקשים חיסיון ייטיבו לתהות מדוע בחר המקור להקליטם כאחרון העבריינים והאם נעשה שימוש בהקלטות אלה לצרכי סחיטה של 'עמיתים' אחרים למקצוע".

אלון בן-דוד, תרצה להגיב?
"נדמה לי שהטקסט שפרסמתי היה ברור: זימון עיתונאים להעיד על מידע שקיבלו במסגרת עבודתם הוא מהלך שמסכן את חופש העיתונות והדמוקרטיה. אם יש חשד שעיתונאי נטל חלק או חיפה על עשייה פלילית – יש לחקור זאת עד תום. בהעדר חשד כזה – לא ראוי שעיתונאים יידרשו להעיד על תדרוכים או שיחות רקע שקיימו עם מקורות. פנייה ברוח זאת העברתי יחד עם 15 עמיתים ליועץ המשפטי לממשלה ושמחתי שנשיאת מועצת העיתונות הצטרפה אליה". 

דברים בשם אומרם (1): איך הצלתי את ״ידיעות״ מפשיטת רגל

איך הצלתי את "ידיעות אחרונות" ("ידיעות אמריקה" ונוני) מפשיטת רגל...

אז ככה:

נציגים מטעם נוני פנו אליי בשמו, מזמן, להקים בניו יורק מגזין / מקומון שיצורף לעיתון יום שישי שנשלח לארה"ב מן הארץ. הרעיון, שהאמנתי בו, היה שזה יגדיל את התפוצה, ובעיקר ימשוך מפרסמים / מודעות ויעצים את ההכנסות.

שישה חודשים עבדתי על "דמה", עד שהייתי מרוצה מהתוצאה של הבייבי שלי. כנ"ל היו גם נוני והעורך דאז, משה ורדי.

יצאנו לדרך. העיתון פרץ כאש בשדה קוצים. התפוצה זינקה, המודעות זרמו, והררי מכתבי התודה שקיבלתי צמחו ופרחו. ההתחלה, מבחינתי, הייתה די קשה. את העיתונים הראשונים עשיתי כמעט לבד. "אין תקציב" היה המוטו הנצחי. למזלי, אז בדיוק צדוק יחזקאלי הגיע ככתב "ידיעות" בניו יורק, במנוסתו מבית"ר ירושלים, ונתתי לו לכתוב בטור החדשות. העומס העצום גרם לי להחליט שלא לחכות ל"אישורים" ו"תקציבים" – ובעצמי שכרתי כותבים, גרפיקאית וצלמת. לכולם שילמתי מכיסי הפרטי, בצ'קים (עד היום לא החזירו לי. אבל כבר התרגלתי – גם כשעזבתי את 'ישראל שלנו' – העיתון שבגללו בכלל הגעתי לערוך אותו בניו יורק עם חוזה לשנתיים – המו"ל נשאר שם חייב לי 7,000 דולר. גם אותם לא ראיתי).

גם כשעזבתי את "ידיעות אמריקה" (בדיוק אז אמי נפטרה בארץ) המשכתי לקבלו מדי יום שישי "כמחווה מיוחדת לעורכת המייסדת". אפילו הוצע לי שיכתבו כזה לוגו של "עדה הוז-פלס, עורכת מייסדת" מתחת לכותרת של שם העיתון. ויתרתי.

והנה, לאחרונה, מנהלת העיתון – ויקי סבאן נדמה לי שמה (שלצערי העיתון בהנהגתה הולך עתה מדחי אל דחי) – באמצעות אשר-על-המינויים, החליטה "להפסיק את המינוי החופשי, אך מאפשרת הנחה במנוי חדש בתשלום. כך שיעלה לי 'רק' 150 דולר".

אז ישבתי ועשיתי חשבון (ואפילו נעזרתי ברואה חשבון מוסמך), לבדוק איך ו/או כמה 'ידיעות' ירוויח מהפסקת המינוי שלי. ואכן, התברר לי שכל ההפסדים והחורים שהיו בחובות העיתון לדורותיו – התמלאו לפתע, יד קסמים, למן הרגע בו הופסק המינוי הראוותני והמיותר שלי. יתר על כן, "ידיעות אמריקה" כבר מסוגל היום לוותר גם על הכנסות המודעות, שכן ביטול המינוי שלי כבר "כיסה" להם גם את הדביט המקומי הנצחי.

(עדה הוז-פלס, לשעבר עורכת "ידיעות אמריקה", בעמוד הפייסבוק שלה) 

דברים בשם אומרם (2): ההצעה המגונה של דליה איציק

כבר לא זוכרת כמה פעמים הציעו לי הצעות מגונות, אבל לפחות שלוש מהן עולות שוב ושוב עם חלוף השנים:

יעקב נמרודי הציע לי "לנוח", כדבריו, אצל "הבן שלי עופר בארה"ב", בזמן שכתבתי על פרשת אירנגייט. "את עובדת יותר מדי קשה, למה שלא תיקחי לך חופש?"

הקבלן דודי אפל סיפר לי שהוא מכר לעיתונאית פוליטית דירה בהנחה גדולה, בזמן שכתבתי על הקרבות במרכז הליכוד, על קשריו עם אריה דרעי, אביגדור ליברמן ורובי ריבלין. "אני אהיה המקור שלך, אבל את, את אל תכתבי עליי", הוא הציע, "ככה אני עובד עם עיתונאים". לא תודה, אמרתי לו, והוא הבהיר: "אם תמשיכי ככה, אני אקנה את עיתון 'הארץ'".

ודליה איציק. "את רוצה שאכיר לך את יויו?" – היא שאלה בזמן שכתבתי על עוד קטטה בחצרו של הקיסר פרס. יויו הוא המיליונר יונתן לייטרסדורף, בן זוגה של בעלת רשת מכוני קוסמטיקה וניו-אייג' רונית רפאל, שהייתה גם בעלת הדירה בגן העיר בתל אביב שהיום רשומה על שמה של איציק. "יויו מחפש עכשיו בדיוק פרויקט לתרום לו כסף", אמרה לי איציק. מאוד עדינה הייתה הדליה.

(חנה קים, לשעבר עיתונאית "הארץ", בעמוד הפייסבוק שלה) 

דברים בשם אומרם (3): כל כך קטנות וכל כך חסרות ישע

עכשיו כשאני אבא, אני מגיש את מועמדותי להחליף את חן קוטס-בר/ סמדר שיר/ חגית רון-רבינוביץ ככותב טקסטים טראש שיפים לכל אסון. הנה הפיילוט שהכנתי:

***

הן כל כך קטנות. מזעריות. פיציות. הילדות של כולנו. אנחנו ההורים שנשבענו לשמור עליהן כשלנו. אנחנו שהבטחנו להן שנהיה לידן לעולם לא עמדנו במילתנו. נתנו להן ליפול מהחלון/ להיצלות באוטו/ לטבוע בבריכה/ להיסחף בים/ להיהרג בפיגוע.

כל כך קטנות וכל כך חסרות ישע. מעניין מה הן חשבו ברגעים האחרונים. האם חשבו על הגלידה שלא יאכלו לעולם, על השמלה עם הכתפיות שכבר לא ייקחו איתם לגן. החיבוק שלא יתנו לאמא.

המוח מסרב להאמין והלב לא מצליח לעכל. דמעה ועוד דמעה מצטברות. נושאת תחינה קטנה לאל, לבודהה, לכל מי ששומע. לא עוד מוות של ילדים תמים ורכים. לעולם לא עוד.

(חיים לוינסון, כתב השטחים של "הארץ", בעמוד הפייסבוק שלו) 

חיבוק של רובי

הלכתי והלכתי, ולאן שלא הגעתי, לא באתי. ואז, במפתיע, ביום רביעי בבוקר, הטלפון צלצל. על הקו היה, איך לא, הקונספירטור.

"מגיע לך מזל טוב, הורביץ ידידי", הוא פתח בטקסיות משהו.

"מזל טוב על מה?", השתוממתי.

"יש לך נשיא חדש, לא?",  נזף בי הקונספירטור בהדר בית"רי. "אתה לא שמח, הורביץ? אני ממש מאושר. תדע לך שאם היינו עכשיו ביחד הייתי נותן לך חיבוק חם ואוהב".

"חיבוק חם ואוהב?", נבהלתי.

"איזו שאלה, הורביץ", צהל הקונספירטור. "הייתי נותן לך חיבוק מכל הלב, בדיוק כמו החיבוקים שבזכותם רובי הנשיא המיועד שלנו הגיע כל כך רחוק. תסתכל, למשל, בעמוד הראשון של 'ידיעות'. יודע מה? עזוב. אני שולח לך במייל את הכותרת לטור החגיגי של נחום".

"איזו כותרת מדויקת, נכון הורביץ?", התמוגג הקונספירטור. "ותאמין לי, אני מכיר את נחום עוד מהימים שקראו לו בורשטיין. מילה שלו זו מילה. אם נחום כתב על רובי 'נשיא מחבק', אין לי ספק שהוא יצא לשטח כדי לבדוק את זה באופן אישי ובלתי אמצעי".

"מה זאת אומרת לבדוק באופן אישי?", שאלתי בחשד.

"מה לא ברור, הורביץ", תהה הקונספירטור. "זאת אומרת שנחום התחבק חזק חזק עם רובי ורק אז, לאחר שהייתה לו הוכחה מוצקה ומוסמכת שרובי הוא אכן נשיא מחבק, הוא הלך ופרסם את זה בעיתון".

"הגזמת לגמרי", אמרתי באי אמון. "אני לא מאמין שנחום היה צריך להתחבק עם רובי כדי לכתוב על זה".

"תיארתי לעצמי שלא תאמין", אמר הקונספירטור בשלווה. "לכן קבל בבקשה תמונה במייל".

"אתה רואה, הורביץ?", אמר הקונספירטור בטון מנצח. "בזכות החיבוקים החמים רובי הגיע לאן שהגיע, ובזכות הבדיקות המוסמכות נחום הגיע לאן שהגיע. בניגוד אליך, הוא בודק באופן אישי כל פרט ופרט, גם אם זה אומר שהוא חייב להתחבק בחום עם מושא הסיקור שלו".

"שטויות", אמרתי בביטול. "נחום ורובי מכירים עשרות שנים ולכן זה אך טבעי שהם יתחבקו כשהם נפגשים. אני בטוח שהחיבוק הזה לא היה מטלה עיתונאית, ומשוכנע שחיבוקים כאלה מעולם לא הפריעו לנחום לתקוע לרובי כשצריך".

"בטוח?", פקפק הקונספירטור. "משוכנע?".

"גם בטוח וגם משוכנע", אמרתי בהחלטיות. "אלא אם כן התרחש איזשהו צירוף מקרים".

"די כבר עם הצירופי מקרים", סינן הקונספירטור בזעם עצור. "זוכר מה אמרתי לך בשבוע שעבר, הורביץ?".

"האמת שלא", הודיתי.

"אז אני אשמח לחזור על זה גם השבוע", המשיך הקונספירטור. "אתה לוזר".

"למה לוזר?", נעלבתי.

"קודם כל, בגלל כל צירופי המקרים המטרחנים שלך", המשיך הקונספירטור. "וחוץ מזה, יש לך הגדרה מוצלחת יותר למישהו שאוכל לוקשים?".

"איזה לוקשים?", שאלתי בבהלה קלה.

"נכון שפרסמת לפני שבועיים אייטם לא מאוד גרוע על קומבינת התוכן השיווקי בין 'ידיעות אחרונות' לבין משרד התרבות של השרה הפוטוגנית לימור לבנת?", תהה הקונספירטור, "ונכון שתהית על הקשר בין שלל הפינוקים שלבנת קיבלה מ'ידיעות' לבין עסקת הפרסום והתוכן ש'ידיעות' קיבל לגמרי במקביל?".

"נכון שפרסמתי", עניתי. "אבל לא נכון שאכלתי לוקש. כל מה שכתבתי מדויק".

"ונכון שפרסמת כלשונה את התגובה המזלזלת של 'ידיעות אחרונות', שביטלה בבוז את נכונות האייטם וייחסה לך קשיים בהבנת הנקרא?", הקשה הקונספירטור.

"נכון שפרסמתי את התגובה כלשונה", עניתי בחשש.

"ולא שמת לב שעושים ממך צחוק?", שאל הקונספירטור.

"האמת שלא", השבתי.

"אז האמת שאתה לוזר", אמר הקונספירטור. "תוכל בבקשה להקריא לי את תגובת 'ידיעות', מילה במילה?".

"אני לא בטוח ששמרתי את הניסוח המדויק", אמרתי.

"בדיוק בשביל זה גוגל ואני נמצאים כאן", אמר הקונספירטור, "תרשה לי להקריא לך: "'ידיעות אחרונות' גאה לסייע בעידוד הנוער והציבור לקרוא ספרים ועיתונים. הבעיות בהבנת הנקרא שהולידו את האייטם הזה מוכיחות כי לא יכולנו לבחור מטרה חשובה יותר'".

"עם כל הכבוד", הרמתי טיפונת את קולי, "אני לא מבין מה לא בסדר עם התגובה הזו ולמה אני לוזר".

"אז אולי כדאי שתשאל את אלון", אמר הקונספירטור.

"איזה אלון?", תהיתי. "אלון בן-דוד? אלון גל? אלון עידן? אלון חסן?".

"חזרת לניחושים הקלושים שלך, הורביץ?", לעג הקונספירטור. "כרגיל לא פגעת. התכוונתי כמובן לאלון גולדשטיין, עורך המשנה של 'ידיעות'".

"אלון גולדשטיין?", שאלתי בתימהון. "מה הוא כבר עשה?".

"סוף סוף שאלה לעניין", החמיא הקונספירטור בדרכו. "מסתבר שזמן קצר לפני שהתחיל הקמפיינצ'יק ללימור ולחודש הקריאה מעל דפי 'ידיעות' אלון ביקר במשרד התרבות. מה זה אומר לדעתך? אתה לא חושב שזה האקדח המעשן? שזו ההוכחה הניצחת לכך שכתבות מערכתיות לכאורה ב'ידיעות' על חודש הקריאה, שבתוכן שולב הלוגו של המשרד של לימור לבנת, הן חלק מעיסקה כלכלית?".

"לא בהכרח", אמרתי בהיסוס. "דבר ראשון, אני מכיר את אלון כבר שנים ויודע שהוא חובב ספרות יפה. לכן בהחלט יכול להיות שהוא נוהג לקפוץ מדי פעם למשרד התרבות כדי להביע את דעתו על ספר מעניין ולהחליף רשמים עם גורמים כאלה ואחרים במשרד".

"נניח", רטן הקונספירטור. "ומה הדבר השני שרצית להגיד?".

"הדבר השני", הוספתי באיטיות. "הוא שתמיד קיימת אפשרות לא מבוטלת שהביקור הספרותי של אלון במשרד התרבות, במקביל למו"מ הכלכלי של "ידיעות" על העיסקה לקידום חודש הקריאה, הוא לא יותר מאשר סתם צירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

מיהו באמת האיש הכי עשיר בישראל?

כתבו לאביב הורביץ

>>לכל כתבות המגזין

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר

• אביב הורביץ
• מי נגד מי