המוציא לאור יצא לאור
גבירותיי ורבותיי, מהפך. ביום שלישי האחרון, בדקה לעשר, הצליח בנימין נתניהו לנצח בנוקאאוט את גדול אויביו. לא, לא קוראים לו יצחק (בוז׳י) הרצוג. שמו ארנון (נוני) מוזס, ובמשך שנים הוא נחשב לאיש החזק בישראל. הכי אניגמטי. הכי משפיע.
לא עוד.
מלחמת הטיטאנים, כפי שכינה אותה לא מזמן נפתלי בנט בשיחה סגורה, הסתיימה בתוצאה מפתיעה. הצעת החוק נגד "ישראל היום" שעברה לפני ארבעה חודשים בקריאה טרומית, המתקפות הבלתי פוסקות של "ידיעות" בכלל ו-ynet בפרט על נתניהו וממשלתו, שפע הפינוקים ליצחק הרצוג ולציפי לבני, הסיקור המגמתי ואפילו הסקרים – כל אלה יצרו את הרושם העז שבנימין נתניהו על סף הפסד גורלי ושדבר לא ימנע מבוז'י להקים את קואליציית נוני.
רק שבדרך להשגת המטרה המיוחלת התעורר צורך מסוים לצלוח את הפרוצדורה המעצבנת הזו שנקראת בחירות. עם סגירת הקלפיות התברר שהעם אמר את דברו. למרבה התדהמה, העם אמר את דברו גם בשידור חי מגני התערוכה, במהלך נאום הניצחון של נתניהו. "הו, הא, מה קרה, נוני אכל אותה", קראו פעילי ליכוד, משל היה מוזס פוליטיקאי יריב, ונתניהו לא ניסה להסתיר את חיוכו. מי היה מאמין שהמו״ל החשאי – שאפילו מספר הטלפון הסלולרי שלו הוא סוג של סוד כמוס – יככב בעל כורחו בכל ערוצי הטלוויזיה. המוציא לאור הוצא לאור.
במשך שנים נתניהו השתלח במוזס בשיחות סגורות. בקמפיין הנוכחי נמאס לו לחטוף ולהכיל. הוא שבר את קשר השתיקה ותקף את מו"ל "ידיעות" באופן חזיתי, בטוויטר, בפייסבוק ובהמשך בקולו. גם נפתלי בנט, איילת שקד, ישראל כץ, יובל שטייניץ ואפילו זהבה גלאון הרשו לעצמם לצאת חוצץ נגד "ידיעות", מה ששיקף שחיקה של ממש בכוח ההרתעה של העיתון.
מנגנון ההרתעה של "ידיעות" שווה פיסקה נפרדת. במשך שנים המסר (לפוליטיקאים / סלבס / יחצ"נים / סוכנים / מפרסמים / פרסומאים ושאר העולם) היה חד כתער: לא כדאי להסתכסך איתנו, משתלם להיות איתנו בסדר. ואם לא? אם לא – נדאג שתצטער/ו. אפקט ההרתעה היה כל כך עוצמתי עד שגם מי ש"ידיעות" התנכל אליו לא הרשה לעצמו להסתכסך עם העיתון והעדיף להתראיין לאחר מעשה לרז שכניק כזה או אחר, רק כדי ליישר את ההדורים. תשאלו את שרון גל, אילן רבינוביץ', בר רפאלי, צביקה פיק, מרגלית צנעני, יולי תמיר, עוזי ארד ועוד כמה וכמה. למה כולם התמסרו לעיתון שפגע בהם? כי עם "ידיעות" מסוכן להסתכסך. בא נתניהו, שהתחנך בסיירת מטכ"ל על ברכי "המעז – מנצח", העז להחזיר מלחמה חזיתית – וניצח (מה חבל שהוא מעז פחות בתחומים אחרים).
בוויקנד הקרוב, בשבועות הקרובים ובחודשים הקרובים נשמע שוב ושוב את המונח "חשבון נפש". למלחמת נוני-ביבי יש שורשים נפשיים והשלכות חשבונאיות. בחודשים האחרונים קידשו ב"ידיעות" את הג'יהאד נגד נתניהו, גם על חשבון ביטולי מנויים ופגיעה באמינות העיתון. חדוות הנקמה גברה על תוגת האקסל.
ב"ידיעות" קיוו למפלת נתניהו בבחירות, שתוביל לפרישתו מהפוליטיקה, שתוביל לסגירת "ישראל היום". החלום הוורוד על ממשלת הרצוג שיושבים בה חברי מערכת "ידיעות" דוגמת לפיד, לבני ואיתן כבל, שיחדשו את ניסיונות החקיקה לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל (ובתרגום לעברית: לפגוע ב"ישראל היום") נגוז.
גם אם היעדים (החלפת נתניהו וסגירת היומון המתחרה) יישארו אותם יעדים, נדמה שנגזר על "ידיעות" לחשב מסלול מחדש. במשך שבע שנים ושבעה חודשים גורסים בקבוצת "ידיעות" ש"ישראל היום" אינו עיתון, אלא כלי תעמולה. מקבץ הכותרות הראשיות של ynet נגד נתניהו ובעד הרצוג בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבוע שקדם לבחירות, היה לא פחות מוטה, מגמתי ואפילו מגעיל ממקבץ הכותרות של "ישראל היום" נגד מוזס ובעד נתניהו. הקו ש"ידיעות" מקפיד עליו שנים, לתקוף את ראש הממשלה ולהעניק רוח גבית ליריביו המשתנים, הסב לעיתון ולמו"ל נזק כבד. 984,966 אזרחים, רבע מהמצביעים ששווים 30 מנדטים, נתנו את קולם לנתניהו. רבים מהם כועסים על "ידיעות", ויהיה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע אותם, בטח בטווח הקרוב, שהוא "העיתון של המדינה".
איך תיאר זאת למחרת הבחירות עמוס הראל ב"הארץ"? "כשבחלק מהסיקור שלו מוסד עיתונאי רציני כמו 'ידיעות אחרונות' מיישר קו, משמאל, עם הסטנדרטים הירודים שלפיהם פועל החינמון של השלטון, בתקשורת הישראלית מתפתחת בעיה. אני מתרשם שלא מעט אנשים ביטלו בחודשים האחרונים את המנוי שלהם לשירות ה-Push של האתר ynet, מתוך תחושה שמישהו מנסה להמאיס עליהם באופן שיטתי כל היבט של החיים במדינה, בטרם ההצבעה בבחירות".
היום שאחרי מציב בפני "ידיעות" דילמה לא פשוטה, והוא נדרש להחלטה אסטרטגית: האם להמשיך במלחמה האובססיבית נגד נתניהו ולהסתכן באובדן האמון של לפחות רבע מהקוראים הפוטנציאלים? או לזנוח את הנקמה בניסיון להגדיל את התפוצה? איזו מטרה חשובה יותר לעיתון ולראשיו: לעשות כמעט כל מה שניתן כדי לתקוף את ראש הממשלה ולהיערך לבחירות הבאות על ידי טיפוח שיטתי של מתנגדיו? או לנטוש את הקו הבעייתי של רשימות מיוחסים ורשימות שחורות ולהעדיף על פניו עיתונות מאוזנת ובלתי תלויה, בתקווה שמבטלי המנויים יחזרו בהדרגה הביתה?
גם אם יחליטו ב"ידיעות" להרפות מראש הממשלה, אין ודאות שנתניהו, אשתו ופטרונו ימהרו להסכים להודנה. שלדון לא פראייר, והוא לא מתכוון להישאר חייב. פרטים באייטם הבא.
שלדון שמח בשביל כל עם ישראל
קשה להפריז באושרו של שלדון אדלסון בשלישי האחרון, בעשר בלילה.
הוא קבע מראש לצפות במדגמי הבחירות, יחד עם אשתו מרים, בביתו של איש העסקים ועורך הדין אייבי נאמן, במרומי "מגדלי נאמן", בצפון הצפוני של תל אביב, לא הרחק מהצריף של השכן שמעון פרס.
אייבי נאמן, איך מרים ושלדון אדלסון הגיבו כשהם ראו אצלך את תוצאות המדגם?
"תגיד לי, הם היו באים אליי אם אני הייתי מספר לך? תודה שהתקשרת".
בניגוד לחשבון הנפש ולחשבון הכלכלי שייאלצו לעשות ב"ידיעות", הרי שכיסיו העמוקים של אדלסון, ניצחונו המובהק של נתניהו וקבורתו הסופית של חוק "ישראל היום", מאפשרים לאיש שמרוויח 1.3 מיליון דולר לשעה (בין שהוא ישן ובין שהוא ער) להמשיך שלא לראות אף אחד ממטר. במילים אחרות: הנקמה ב"ידיעות" תוגש חמה, בקרוב מאוד, בדמות השקעה כספית נוספת של המיליארדר מווגאס בעיתון הבית.
האם השקעתו הקרובה הנוספת של אדלסון ב"ישראל היום" תופנה לאתר האינטרנט החדש כדי לנסות לתת פייט ל-ynet? להגדלת התפוצה בימי חול? לחיזוק גיליון יום שישי? התשובה היא כן, וכן וכן.
"הודות למערכת הבחירות 'ישראל היום' הפך מעיתון שנחשב ללא חשוב, 'חינמון' או 'ביביתון', לעיתון בוגר, שאבחן לעצמו את פלח השוק שלו", אומר דן רביב, יועצו של שלדון אדלסון. "כלומר מתוך הנגטיביות של האחרים הוא הפך להיות עיתון לגיטימי לחלוטין. כמובן שההכרה ביכולתו ובזכותו של 'ישראל היום' לחיות ולגדול רק תוסיף לרצון לחזק ולהגדיל ולגוון את העיתון. 'ישראל היום' לא כאן בשביל מערכת הבחירות, ולא כאן בשביל ביבי".
לא בשביל ביבי? אז בשביל מי הוא כאן?
"'ישראל היום' הוא לא עיתון שנועד לשרת אדם אלא תפיסת עולם. הוא משקף צד אחד במפה הפוליטית הישראלית, בדיוק כמו שעיתונים אחרים משקפים צד אחר של הפוליטיקה הישראלית. הלגיטימיות שלו ברורה לחלוטין, ואם הייתה תקופה שקראו לו 'ביביתון', אז היום אם תרצה יש עיתון שקוראים לו 'בוז'יתון'. כל אחד מהם הוא עיתון בפני עצמו וזכותו להתקיים. 'ישראל היום' עמד עד היום בהצלחה מול מתקפה של שלושה עיתונים לפחות – 'ידיעות', 'מעריב' ו'הארץ' – של שלוש תחנות טלוויזיה עוינות – ערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 1 – של הרבה תחנות רדיו ששיקפו כמעט לגמרי צד אחד של המפה הפוליטית".
לאן תופנה ההשקעה הכספית הנוספת של אדלסון בעיתון?
"אני יכול להגיד לך בעקבות ההישגים של 'ישראל היום' במערכת הבחירות, המגמה היא רק להגדיל ולחזק אותו, וביתר שאת".
אני שומע ששלדון יצא מגדרו כשצפה במדגמים אצל אייבי נאמן.
"אני בשום פנים ואופן לא מגיב לדברים שקרו באירועים פרטיים. אני יכול רק לומר ששלדון אדלסון שמח בשביל כל עם ישראל".
שוב חגים, שוב "ידיעות" מנצח
עם כל הכבוד למיליארדים של שלדון, כסף, מסתבר, לא תמיד יכול לקנות הכול.
אם נניח לרגע את ההטיות הפוליטיות בצד (כלומר בשני הצדדים), איכותו של עיתון נמדדת על פי הסקופים וההישגים שלו ועל פי התוכן שהוא מצליח לספק לקוראיו. על הישגים חדשותיים אין טעם להרחיב את הדיבור. טבלת הסקופים האחרונה (תנצב"ה), שפורסמה בינואר האחרון, לא שיקרה: היו בה 38 סקופים ל"ידיעות", מול שלושה בלבד ל"ישראל היום".
דוגמאות? למה לא. "ישראל היום" מפרסם בסופ"ש הנוכחי (עוד) ראיון עם לוסי אהריש, ומולו "ידיעות" משיג יציאה פומבית מהארון של כתבנו מתן חודורוב; "ישראל היום" מפרסם (עוד) ראיון עם רון שחר, ומולו "ידיעות " מפציץ עם וידוי של שף האלפיון העליון ירון שלו על התמכרותו לאלכוהול ולסמים; "ישראל היום" משוחח (שוב) עם נהג האוטובוס מקו 40 שנפצע תוך כדי מאבק עם מחבל, ומולו "ידיעות" חושף חיסול שהסתבך בפריז ושכמעט הפיל ראש ממשלה בישראל; "ישראל היום" בודק (שוב) 16 יינות, ומולו "ידיעות" שולח את מיטב כותביו לחרוש את שביל חוצה ישראל לצורך פרויקט חגיגי, מושקע ומרשים (פלוס תמונת שער של נחום ברנע בין שמיים וארץ).
בשתי מילים: נוק אאוט. ניפגש במוספי פסח.
איפה טעינו (1): הרצוג יחליף את נתניהו? לא ממש
הבחירות האחרונות לא ייזכרו כשעתו הגדולה של "הארץ" בתחום הנבואות הפוליטיות. שניים מהבולטים שבעיתונאיו – ברק רביד ואורי משגב – נאלצו ביום רביעי האחרון להכות על חטא (ועוד לא הגענו למאמרו המונומנטלי בעמודי הדעות של הכותב האורח, אודי פרידן, שממתין לכם באייטם הבא). שנתחיל? יאללה.
איפה טעינו (2): כחלון ראש הממשלה? ממש לא
ב-6 בנובמבר, כמעט חודש לפני שנתניהו הכריז על בחירות, הופיע בעמודי הדעות של "הארץ" מאמר של הפרסומאי אודי פרידן. תחת הכותרת "האיש שהיה והאיש שיהיה" ניפק פרידן במאמרו שמונה הצהרות נחרצות במיוחד הנוגעות לאופן שבו הבחירות הבאות אמורות להסתיים. פרידן לא פראייר. בבחירות 1996, כשעבד עבור מטה ההסברה של העבודה, התערב מול שמואל הספרי על 2,000 דולר ששמעון פרס יפסיד בבחירות. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. ובכל זאת, במאמרו ב"הארץ" פרידן הרחיק לכת. אגב, כחודש לאחר פרסום מאמרו, המחמיא מאוד למשה כחלון, מונה פרידן – הפתעה הפתעה – למנהל הקמפיין של כולנו, מפלגתו של כחלון. עד כאן הרקע. וכעת הגיע הזמן לספיישל בחירות של "הציטוט מול המציאות":
הציטוט (1): "ביבי מפחד שראש הממשלה הבא לא יהיה הוא... בעצם זאת עובדה גמורה: הוא לא יהיה".
המציאות (1): ביבי ניצח ברוב גדול וירכיב את הממשלה הבאה.
הציטוט (2): "לליכוד צפויה ירידה של 4-5 מנדטים".
המציאות (2): זינוק ב-12 מנדטים, מ-18 מנדטים בכנסת היוצאת ל-30 מנדטים בכנסת הנכנסת.
הציטוט (3): "ליצחק (בוז'י) הרצוג ומפלגת העבודה צפויה ירידה של 2-3 מנדטים".
המציאות (3): העבודה התאחדה עם התנועה וקפצה מ-15 מנדטים ל-24 מנדטים.
הציטוט (4): "ללפיד ויש עתיד צפויה צלילה (8-12 מנדטים)".
המציאות (4): כאן פרידן צדק. לפיד אכן השיג 11 מנדטים, אבל איך אומרת סבתא חיה? גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.
הציטוט (5): "לנפתלי בנט והבית יהודי צפויה עלייה של 2-3 מנדטים".
המציאות (5): מפלגת הבית היהודי איבדה שליש מכוחה וצנחה מ-12 מנדטים לשמונה מנדטים.
הציטוט (6): "לשאר המפלגות לא צפוי שינוי משמעותי".
המציאות (6): כמובן, אם לא סופרים את ש"ס, שירדה מ-11 מנדטים לשבעה, ואת המפלגות הערביות, שטיפסו מ-11 ל-13 מנדטים.
הציטוט (7): "יש כ-22-23 מנדטים. משה כחלון ייקח אותם. אולי לא את כולם".
המציאות (7): כחלון גם לא לקח את רובם, אלא עשרה מנדטים.
הציטוט (8): "כחלון מבין את זה, והוא יוביל את זה. לכן הוא יהיה ראש הממשלה הבא".
המציאות (8): לא נסחפנו בכלל.
שורה תחתונה: מתוך שמונה קביעות נחרצות במאמרו, פרידן דייק באחת בלבד.
"אביב. אביב. ראשית כל בדרך כלל 'ציטוט מול מציאות' מתייחס לעיוות של המציאות. אתה מתייחס למאמר שנכתב לפני ארבעה חודשים וחצי. חודש לפני שהוכרזו הבחירות בכלל. ואם בליל הבחירות עצמו כל הסוקרים טעו, אז מה נלין עליי אם נניח טעיתי לפני רבעון? אני צופה כרגע ב-cnn, כשהפרשן מבהיר שמה שקרה אמש בישראל הוא מטורף בכל קנה מידה ובלתי ניתן לחיזוי. אבל עזוב שטויות. הרי בעצם רציתי לשים זרקור על כחלון. אדם שנעלם מהעין לשנתיים ועומד לחזור לזירה הפוליטית משום מקום.
"לגבי הציטוטים:
1. נתניהו לא היה ראש ממשלה עד ארבעה ימים לפני הבחירות. אז פתח בקמפיין מדהים/גבלסי, תלוי מאיזה פוזיציה מדברים. נתניהו דיבר על ערבים שנוהרים בהמוניהם, והמוני ישראלים ימניים בבסיסם יצאו להגן בגופם על ראש הממשלה. אם אתה שואל אותי, בעצם ארבעה אחוז מצביעים שהיו אמורים להישאר בבית ויצאו להצביע נתניהו גרמו למהפך.\
2. אכן הייתה שחיטה של מפלגות הלווין בימין. מבנט נלקחו ארבעה מנדטים, שלושה מכחלון, שלושה מליברמן ושלושה ממפלגת יחד שלא עברה את אחוז החסימה.
3. תחזית המנדטים לעבודה הייתה לפני האיחוד עם ציפי. וצריך להודות: היה כאן הישג לבוז'י.
4. בול. לא טריוויאלי כלל. הימור נועז על צלילה במנדטים של לפיד שהסתבר כמדויק. ולגבי השעון העומד: אני מצפה ממך ליותר.
5. נו, מי יכול היה לצפות שבנט יעשה כאלה טעיות מפגרות. מסתתר תחת רבנים לבנים ושם בחוד כדורגלן מזרחי, וחוזר בו.
6. מפלגות ש"ס ויחד הגיעו לכמעט עשרה מנדטים. היו חסרים ליחד כמה אלפי קולות כדי לעבור את אחוז החסימה.
7. כאן העיקר. כחלון לקח עשרה (!) מנדטים. אחד פחות מלפיד כוכב העל. ולכחלון היו כבר 13 מנדטים, אבל שלושה חזרו לנתניהו שצעק הצילו. ההישג של כחלון הוא עצום. בעצם כחלון הוא היחיד שניצח מלבד נתניהו.
"וממש לפני סיום: הסתבר שאזרחי ישראל מעדיפים את הר הבית על פני בית ממשי לעצמם ולילדיהם. אז שיפסיקו לקטר על מחירי הדיור. וחוץ מזה, כבוד הוא לי שאתה עוקב אחרי מאמר שלי, ביחוד שהוא בתפוצה של בטאון הגטו. שבת טובה".
איפה טעינו (3): דברים שטועים משם
לקראת בחירות 92' יצאו רון מיברג ואמנון דנקנר בשליחות "חדשות" לחרוש את ישראל. בסדרת כתבות משובחת הצליח הצמד לנבא את המהפך ואת עליית רבין. בבחירות 2015 דנקנר למרבה הצער כבר לא איתנו ומיברג, שמשביח עם הזמן, גר כבר עשור במיין הרחוקה והמושלגת. הנה חמישה ציוצים שלו – מתחילת החודש, עוד לפני נאומו של נתניהו מול הקונגרס – ועד אחרי הבחירות.
הראשון שזיהה
מי שדווקא לא טעה ושמר על דעה עקבית לפיה נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, גם כשתדמיתו של ראש הממשלה הייתה בשפל, הוא פרשן חדשות ערוץ 2, אמנון אברמוביץ'. ביום שני האחרון, ערב הבחירות, שודרה בתכנית "אנשים" כתבתו של דרור גלוברמן על עמית סגל. במהלך הכתבה, נפגשו סגל ואברמוביץ' וניהלו את השיחה הבאה:
עמית סגל: "רגע, בוא אני אקריא לך. זה מאוד מצחיק: ב-19 בפברואר סימסתי לו: 'עדיין ביבי ראש הממשלה לדעתך?'. הוא אומר 'כן. גם לפי האנליזה שלך על הסקרים'. כתבתי לו: 'נכון, אבל בתנאים איומים'. אז הוא אומר לי: 'ברור, הוא יהיה אסיר בממשלתו'. ואז, ב-22 בפברואר, אני כותב לאמנון: 'מה דעתך על ההתפתחויות האחרונות? זה עדיין ביבי?'. הוא אומר: 'עדיין ביבי, אלא אם יחליט לפרוש מטעמי תשישות'. אחרי יומיים כתבתי לו: 'למרות החקירה והמבקר?'. אמנון כותב: 'כן, שתי שריטות בכנף'. יום שלישי: 'עדיין ביבי לדעתך?'. הוא כותב: 'כן, לא יעזור לכם'".
אמנון אברמוביץ': "הבקבוקים? עדיין ביבי. מני נפתלי? עדיין ביבי. כל אירוע מדצמבר, כל שבוע, עמית שואל אותי: 'עדיין ביבי?'. אני אומר לו: 'עדיין ביבי'. קודם כל – תבדילו: יש משאלת לב ויש ניתוח מקצועי. את משאלת הלב נעזוב בצד. לגבי הניתוח המקצועי, אני אומר עדיין ביבי". יממה אחרי ששודרו הדברים התברר שאברמוביץ' צדק בגדול.
אמנון אברמוביץ', נתניהו יהיה גם ראש הממשלה הבא הבא?
"חן חן על הפרגון. אני מעז לצפות פני עתיד קרוב, לא רחוק".
בפראות, בזלזול ובחוסר כבוד
הרבה לפני המדגמים ותוצאות האמת, סולקו ממעון ראש הממשלה כתב חדשות 10, עמרי מניב, וצוות הצילום שהתלווה אליו. מניב מיהר לצייץ על כך וגרף 210 פיברוטים ו-192 ריטווטים. כעבור פחות משעה שלח עופר גולן, דובר מטה הליכוד, את תגובת המפלגה לקבוצת הוואטסאפ "ליכוד – תא כתבים פוליטיים". בליכוד נמנעו מלפרט מה בדיוק עולל יניב שהצדיק את סילוקו. מיד לאחר ההודעה התפתחה בקבוצת הוואטסאפ הסמי-שיחונת הבאה:
עמרי מניב: "ענק!".
ספי עובדיה: "מה עוללת?".
עידו בנבג'י: "הוא ניסה להגניב את ציפי ללשכת ראש הממשלה".
נדב פרי: "עשה חורים בשטיח".
בן כספית: "אומרים לי שעמרי מניב במעצר מנהלי אצל עמוס רגב. פיזר אבק".
מאוחר יותר העלה ברוך קרא לטוויטר ציוץ להגנתו של הקולגה: "לפי שיחה שערכתי עם עמרי מניב, ואני מאמין לו, ההודעה של ניר חפץ בדבר מה שהתרחש בבית ראש הממשלה היא שקרית לחלוטין. הצלם התבקש להפסיק לצלם ויזואליה, וכך היה. הם חיכו 45 דקות לסיום ראיונות אחרים ואז ניר חפץ יצא, אמר להם שהם הפרו כללי אתיקה וביקש לסלקם. עצוב".
ניר חפץ נמנע מלהגיב ספציפית לדבריו של ברוך קרא ובחר לשגר שוב את תגובת הליכוד: "צוות של חדשות 10 בהובלת הכתב עומרי מניב, שהוזמן למעון הרשמי בירושלים כדי לראיין את ראש הממשלה לבקשת ערוץ 10, התנהג בתוך בית ראש הממשלה בפראות, בזלזול ובחוסר כבוד תוך הפרת האתיקה העיתונאית והכללים המקובלים. הציבור צריך לשאול את עצמו האם היו מעזים לנהוג כך לפני ראיון עם מנהיג מדינה בתוך הבית הלבן או בדאונינג 10? ברור כי התנהגות שערורייתית זו בתוך המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל מן הליכוד בנימין נתניהו, ביום הבחירות, הינה חלק ממסע תקשורתי שהתנהל בניסיון להחליף את ממשלת הליכוד בממשלת שמאל, ניסיון שלא צלח".
עמית סגל VS בן כספית
פרשת עמרי מניב לא הייתה ההיתקלות היחידה בין נתניהו לחדשות 10 בשבוע האחרון. קדמו לה תביעתו של ראש הממשלה מוקדם יותר בבוקר הבחירות כי בן כספית לא יהיה נוכח באולפן "אורלי וגיא" בעת הריאיון שהעניק להם נתניהו, ודרישתו ביום חמישי שעבר שרביב דרוקר לא יראיין אותו. הדרישה הזו גרמה לפרשן "מעריב", בן כספית, לפרסם בדף הפייסבוק שלו קול קורא לכל כלי התקשורת להצטרף לחברים בבית הוורד ולהכריז כי לא יראיינו את ראש הממשלה. כפי שנוכחנו לדעת, הקריאה של כספית לא ממש הזיזה לאף אחד, כולל לעיתון שלו עצמו, שפרסם למחרת הסטטוס (ובהסכמתו של כספית) ראיון של גיל הופמן עם נתניהו. מה שכן יצא מכל הסיפור זה עימותונצ'יק בטוויטר בין כספית לבין הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל. שנתחיל? יאללה.
בן כספית: "אני קורא לכל התקשורת החופשית לבטל הראיונות עם נתניהו לאלתר. הגיע הזמן לעשות מעשה. קדימה, ערוץ 2. זה הרגע שלכם. אתמול הוא איים עליכם. זה הרגע. יאללה, עמית. דבר עם אבי וייס. זה המעשה הנכון. זה פשוט המעשה הנכון. לא לשדר ראיון איתו".
עמית סגל: "בואו לא ניתמם: לפיד מסרב להתראיין ב'הארץ'. האם ערוץ כלשהו סירב לראיינו עקב כך? כנ"ל אולמרט ושות'. החרמת מרואיין היא לא הפתרון. שאלות קשות כן".
בן כספית: "להחרים כלי תקשורת זה לא להחרים עיתונאי".
עמית סגל: "צודק. קבל תיקון: לכן לא ראיינת את בנט שתבע דיבה את דרור פויר?".
בן כספית: "מה הקשר דרור פויר? מותר לתבוע דיבה. שרה תבעה אותי ומותר לראיין אותה".
עמית סגל: "הקשר הוא שהקולגיאליות מחממת הלב מגיעה בדרך כלל באופן סובייקטיבי".
בן כספית: "די עם זה. באמת. בכל פעם שאני חוטף דיבה אני מצפה ממך שלא תראיין את התובע? אתה מקשיב לעצמך?".
עמית סגל: "הנה עוד פוליטיקאים שהחרימו את דרוקר. סירבת לראיין את כולם?".
בן כספית: "אתה מיתמם. זה ראש ממשלה ארבעה ימים לפני בחירות. לא עוד סכסוך. ראש ממשלה שכופה את עצמו אחרי ששתק. ומאיים על הערוץ שלך".
עמית סגל: "אתה מיתמם. אשמח לדוגמה יחידה שבה החרמת פוליטיקאי כי החרים קולגה שלך".
"צר לי שמאילוצי זמן ועבודה לא הבחנתי ששאלתו האחרונה של סגל לא זכתה למענה. מה גם שהיה צריך לשים קץ להתכתבות הזו מתישהו. בכל מקרה, אנפק את הדוגמה שלי אם יסופר לי מתי היה בעבר מקרה רלוונטי. הכוונה לראש ממשלה מכהן שמתעלם מהתקשורת הישראלית (למעט זו שנמצאת בשליטתו) תקופה ארוכה, ואז – שלושה ימים לפני בחירות – פוצח במסע ראיונות לבקשתו, ואז אוכף על ערוץ תקשורת מי יראיין אותו תוך שהוא מחרים עיתונאי על רקע אישי. אני לא זוכר מקרה כזה בתקופתי. חשתי רצון לסייע לדרוקר ואני גאה בזה. יש כאן נסיבות מיוחדות. יש שני עיתונאים בישראל שהכניסו את ידם אל תוך האש בכל הקשור לענייני משפחת נתניהו. דרוקר הוא אחד מהם, ואני השני. אנחנו נרדפים על הרקע הזה. צריך וחשוב לזכור את זה. אגב, כעבור ארבעה ימים עברתי אני את אותו זובור באולפן ערוץ 10, כשראש הממשלה לא הסכים שאהיה נוכח באולפן כשמגישים אחרים מראיינים אותו. במקרה הזה פיניתי את עצמי מרצוני. יכול להיות שהבנתי את הפרינציפ במקרה הקודם. לא ציפיתי שמישהו יסייע לי והאחרון שאצפה ממנו לסיוע כזה יהיה עמית סגל.
"אם כבר מדברים: המקרה הדומה היחיד שאני יכול לשלוף מהזיכרון הוא המקרה של יואב גלנט וקלמן ליבסקינד. אני, בתחילת הדרך של תחקירי קלמן, הייתי בכלל בצד של גלנט. הוא היה אלוף פיקוד, אני עיתונאי רלוונטי, האמנתי לגרסתו שליבסקינד נטפל אליו בעניינים שוליים. אחד הדברים שפוצצו אותי הייתה העובדה שגלנט בכלל לא הסכים לדבר עם ליבסקינד. קלמן פנה אליי שאנסה להשיג לו תגובה מלשכת האלוף, שפשוט התעלמה ממנו. ברגע שהבנתי את זה, נפל לי האסימון. אחר כך התברר שגלנט גם ניסה (והצליח) להדיח את ליבסקינד ממילואים בגלל התחקירים, אבל זו כבר פרשה אחרת".
בלי לערב הורים? עם לערב הורים!
ואם כבר בן כספית, קבלו שאלה פילוסופית: האם ראוי לשלוף מתהום הנשייה התבטאות שלילית אך בלתי אקטואלית של אבא על בנו ולהוציא אותה מהקשרה בניסיון להטיל דופי בבן? אם שואלים את בן כספית התשובה היא שתלוי באב ותלוי בבן.
לפני שבועיים חשף אורן פרסיקו באתר "העין השביעית" כי שרה נתניהו הגישה תצהיר לבית משפט השלום בירושלים שדן בתביעה ישנה שלה נגד כספית ו"מעריב". בתצהיר ציטטה נתניהו מכתב ששיגר בעבר יצחק כספית, אביו של בן כספית, ללשכת ראש הממשלה. "אני חייב להודות שאני משלם מחיר כל אימת שבן כספית מועד בלשונו (לטעמי) ומשתלח בראש הממשלה הנוכחי ולשעבר, שאני אישית כה תומך בו, מצעדו הראשון בפוליטיקה שלנו עד עצם היום הזה", כתב בין השאר כספית האב. "את איגרתי זו אני כותב אחר שקראתי את מאמרו של בן ב'מעריב' שהנימה המרכזית בו קוממה אותי עד לחור שבאוזון... שהרי איך זה ייתכן שהגנים שלי, שבנו את תשתיתו של בכורי, כה מתבלבלים אצלו לעתים עד כדי כך? מה שמנחם אותי קצת זו העובדה המקזזת שאצל בן יש גם יתרה ניכרת של כישרון ויכולת ביטוי בכיוונים חיוביים יותר, המאזנים משהו את הנפילות המילוליות".
בתגובה לשימוש במכתב של אביו בתצהיר מסר כספית לנתי טוקר ב"דה מרקר" כי "רק אישיות מטורללת והזויה לגמרי יכולה לקחת מכתבים אישיים כאלה של אב, ולהשתמש בהם בתביעת לשון הרע נגד בנו".
מלים כדורבנות. זה לא מנע מכספית, רק שבוע אחר כך, לעשות כמעט אותו דבר לנתניהו ולכתוב, בין השאר, כי "אפילו אביו המנוח, פרופסור בן-ציון נתניהו, אמר בראיונות עיתונאיים שביבי לא מתאים להנהגה. מתאים להיות מספר 2, לא מספר 1. שר חוץ אולטימטיבי, לא ראש ממשלה".
אפשר כמובן לטעון כי אין דין מכתב פרטי כדין ראיון בעיתון, וכי יש חשיבות ציבורית לחוות דעתו של נתניהו האב על בנו. אלא שההסתמכות של כספית על בנציון נתניהו ז"ל סלקטיבית. נכון שבספטמבר 1998, במהלך הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, הודה אביו בראיון לארי שביט ב"הארץ" כי ייתכן שבנו היה מתאים יותר להיות שר חוץ מלהיות ראש מדינה. אבל באפריל 2009, לאחר שנתניהו נבחר בפעם השניה לתפקיד, התראיין בנציון נתניהו לשרי מקובר-בליקוב ב"מעריב" וקבע כי בנו מתאים בעיניו לכהן כראש ממשלה, שר חוץ ושר אוצר גם יחד. "הפעם אני חושב שביבי מתאים להיות ראש ממשלה", הוסיף נתניהו האב. "אני מרוצה מאוד שהוא נבחר כי האחרים לא ראויים לתפקיד ראש ממשלה". מהציטוט הזה, שפורסם בעיתונו "מעריב", כספית התעלם.
בן כספית, תרצה להגיב?
"אביב, לצערי לא דומה המשל לנמשל. אביו של ראש הממשלה אמר מה שאמר על בנו יותר מפעם אחת (לצערי אני לא יכול לפרט). כשמדובר בראש ממשלה מכהן, יש כאן זכות מובהקת של הציבור לדעת. לדעה של אב שגידל את בנו על הכשירות שלו לתפקיד ראש הממשלה יש חשיבות ציבורית עצומה. במקרה שלי, מדובר בתביעת לשון הרע שהגישה אשת ראש הממשלה נגדי. במשך חמש שנים לא בוצעה שום פעולה בתביעה, למעט הפרסום הראשון. פתאום, לפני בחירות, מרעננים את התיק ומגישים תצהירים. הקטע המוזר הוא שמכתבי ההערצה של אבי לנתניהו (כתבתי וסיפרתי עליהם לא מעט) אינם רלוונטיים כלל לתביעה, בה יהיה צורך להוכיח עניין פרטני מסוים שאין לאבי שום קשר איתו. מישהו שם מאמין שמכתבים כאלה יכולים לסייע להוכיח האם חצרן בבית ראש הממשלה הורחק מתפקידו או לא? אנחנו בשלב הטיעונים לעונש?".
גבירותיי ורבותיי, מהפך
האם ראש הממשלה הנצחי, בנימין נתניהו, הוא רטוריקן כובש, צ'מפיון שיונק מהמוזה של הומרוס? או שמא מדובר במחולל נזקים, שיורק על הנשיא אובמה? תלוי מתי שואלים.
במשך ארבע שנים, מאז הקמתו של "ישראל היום" ועד אמצע 2011, שימש חמי שלו כפרשן המדיני של "ישראל היום" ובחלק מהזמן גם כמשנה לעורך העיתון. מאז 2011 ועד היום, שלו הוא פרשן "הארץ" בארצות הברית. בקדנציה שלו ב"ישראל היום" הזכיר שלו את השם המפורש "נתניהו" ב-27 ממאמריו. בתקופתו ב"הארץ" נקב שלו בשמו של נתניהו בלא פחות מ-217 ממאמריו. יותר מפי שמונה. ב"הארץ" שלו נוהג לעקוץ, לקטול ולשחוט את התנהלותו של נתניהו הרבה (הרבה) יותר מכפי שעשה זאת (והוא לא ממש עשה זאת) ב"ישראל היום". לזכותו של שלו ייאמר שגם בתקופתו ב"ישראל היום" הוא לא ממש הירבה לפרגן לנתניהו, אלא פשוט מיעט להזכיר אותו, ואם כבר עשה זאת – זה היה לרוב באופן אגבי.
מי זוכר היום שלפני נצח, כלומר שבועיים, ויומיים נאם ראש הממשלה בקונגרס. הנאום ההיסטורי למחצה סיפק הזדמנות לבדיקה משוונית קצרצרה:
חמי שלו, פעם: "וזה מה שהיה לנו השבוע בוושינגטון: דו-קרב רטורי מאלף, על פי מיטב המסורת האמריקנית, בין שני בעלי מלאכה מן המעלה הראשונה, אלופים של אירוניה ואמנים של מטאפורה, אשפי השאלה הרטורית וספציאליסטים בפאוזה דרמטית, דוברים רהוטים שכישרונם הוא, בראש ובראשונה, מתנת אל, מבית היוצר של קליופה, בתו של זאוס והמוזה של הומרוס, אלילת השירה והרהיטות. שהרי אובאמה ניחן, אי אפשר להכחיש, בכישרון הרטוריקה המלודית של מטיפים שחורים, בעוד נתניהו יונק ממסורת ציונית-ז'בוטינסקאית מפוארת שרואה בהרצאה הכובשת ובטיעון המשכנע כלי נשק מרכזי במאבק הציוני. המצ'-אפ בין השניים, חייבים להודות, היה מרתק מאין כמוהו, סופר-קלאסיקו אורטורי בין שני צ'מפיונס ברטוריקה" (על נאום נתניהו בקונגרס ופגישתו עם אובמה, "ישראל היום", 27.5.2011).
חמי שלו, כעת: " אם מישהו יבקש יום אחד להפוך את הפרוטוקולים של זקני ציון לסרט, הקטע הפותח כבר מוכן. ראש ממשלת ישראל מהלך קסם על מאות חברי קונגרס אמריקאים, המריעים לו כאילו הוא קיסרם והם לגיונותיו. במרחק קילומטרים בודדים משם יושב מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, מתוסכל, עצבני וחסר אונים, מנסה להעמיד פנים שהרוק שהוא סופג הוא גשם" (על נאום נתניהו בקונגרס וזעמו של אובמה, "הארץ", 6.3.2015).
חמי שלו, פעם: "צעדיו של נתניהו מוכיחים, למי שעוד זקוק להוכחה, שהמציאות חזקה מכל אידאולוגיה, שניהול מדינה זו לא תכנית ריאליטי אלא ריאלפוליטיק, ושדברים שרואים מכאן לא רואים משם איננה רק סיסמה צינית שהמציא אריאל שרון, אלא תיאור מדויק של המראה הנשקף מלשכת ראש הממשלה (על התנהלותו של נתניהו, "ישראל היום", 27.11.2009).
חמי שלו, היום: "כל השיקולים האלה, כמובן, בטלים בשישים לעומת הצורך החיוני של נתניהו לשנות באמצעות הנאום את המגמות המעמידות בספק את סיכוייו לשוב לראשות הממשלה אחרי הבחירות. נזק, שמזק, איראן, שמיראן, קודם כל צריך להיבחר" (על התנהלותו של נתניהו, "הארץ", 3.3.2015).
חמי שלו, דברים שרואים משם לא רואים מכאן?
"אין תגובה".
דברים בשם אומרם (1): הציבור החצוף סירב, במפתיע, להתיישר עם הקביעה של "הארץ"
שלוש לפנות בוקר, כשעמודת המנדטים של הליכוד כבר נשקה ל-30, נכנסתי לאתר "הארץ" ועיניי נפלו על מאמר של מבקר הטלוויזיה שלו, רוגל אלפר.
"יונית לוי ועמיתיה באולפן ערוץ 2 – אמנון אברמוביץ', רינה מצליח ועמית סגל – הכריזו מיד עם פרסום תוצאות המדגם על ניצחון חד משמעי של נתניהו וביטלו כל אפשרות שהרצוג יצליח להרכיב ממשלה או שכחלון, לשון המאזניים, לא יילך עם נתניהו. הם טענו שכדי שהרצוג יוכל להקים ממשלה צריך לכופף את חוקי המתמטיקה.
"זה נמהר ולא מדויק. אבל הגנים הממלכתיים והעסקיים של חברת החדשות של ערוץ 2 מכתיבים לה התייצבות מידית לצד מי שמצטייר בעיניה כראש הממשלה הבא".
הנה, בשתי פסקאות, תמצית סיפור כישלונה של התקשורת הישראלית בבחירות האלה. יושב לו מבקר טלוויזיה מאוכזב בליל המדגמים. הציבור החצוף סירב, במפתיע, להתיישר עם הקביעה של עיתונו, עוד בבוקר הבחירות, ש"עידן נתניהו מתקרב לקיצו". האיש, שפסגת הקריירה המקצועית שלו היא איום לא ממומש לרדת מהארץ, מאוכזב.
במסווה של ביקורת טלוויזיה הוא כתב מניפסט נגד הציבור: מערכת החדשות היחידה בישראל שזיהתה בעשר בערב שהסיפור נגמר חוטפת כי היא סובלת מ"גנים ממלכתיים ועסקיים"; מתחרים שעד אמצע הלילה עוד בנו להרצוג קואליציות מאיימן עודה, ליברמן ושני חדי-קרן, הם האלטרנטיבה האמיצה והבועטת. הצופים בחדשות 2 הם, לשיטתו, עדר טיפש.
אני לא כותב את זה כי מפריע לי מה כותב רוגל אלפר, בעל טור שאני דווקא מחבב. אלא בגלל המסר הסמוי, מסר שהוא סיפור בחירות 2015: לעזאזל העובדות, לעזאזל הציבור. אלפר קיווה, בסתר ליבו, לשבת מול הטלוויזיה ולקבל מציאות מדומה: לא אולפן וירטואלי כמו שבנינו ברחבה, אלא עובדות וירטואליות. ואם העובדות לא נעימות, איך אמרה הבוקר הכותרת הראשית של הארץ? "המסקנה: צריך להחליף את העם".
אמרתי במהלך הבחירות, ואני חושב גם עכשיו, שחלקים נרחבים מאוד בתקשורת הישראלית קפצו בבחירות האלה מהיציע והפכו לשחקני כדורגל (וכן, לא רק מצד אחד). הנזק האדיר שנגרם לתקשורת הישראלית בגלל ניסיון לייצר מציאות, ואלפר הוא רק דוגמא, יהיה קשה מאוד לתיקון. והערה אחרונה: אפשר למתוח ביקורת על הדיוק במדגמים. אבל לדבר על כישלון הסקרים והמדגמים במקום על כישלון התקשורת זה כמו שדו"ח אגרנט יעסוק לא במחדל מלחמת יום הכיפורים, אלא בטריות מנות הקרב בקו בר-לב. שתפו בבקשה.
(עמית סגל בדף הפייסבוק שלו, 18.3.2015)
רוגל אלפר, תרצה להגיב?
"אני מתבטא בעניינים אלה רק בעיתון 'הארץ'. יום טוב".
דברים בשם אומרם (2): שמונה תהיות קטנות
שמונה בעיות שהיו לי עם המאמר של רוגל אלפר על אלי ויזל:
1. מה הקשר בין השיער שלו, גופו ה"מקשיש" והרזה, והתדמית האינטלקטואלית שלו לבין העובדה שהוא בחר להיות בקונגרס בזמן נאומו של נתניהו? אם היה שמן, צבוע-שיער, בלתי-משכיל וצעיר – אז זה כן בסדר?
2. למה הוא צריך "לצאת מהחיים" של אלפר? האם הוא בחיים שלו? באיזה אופן בדיוק? האם עצם זה שהוא מפציע על מסך הטלוויזיה של אלפר, ועוד באופן אקראי כאדם בקהל, אז זה כבר אומר שהוא "בחיים" של הכותב?
3. האם יהודי שאינו חי בישראל אינו רשאי להביע עמדה בעניין האיום האיראני? ואם כך – האם כל יהודי ארה"ב צריכים "לצאת מחייו" של אלפר?
4. האם ויזל לא קנה לעצמו את הזכות לקבל כבוד בקונגרס, עם או בלי קשר לנתניהו?
5. למה ה"קלות" שבמחיאות הכפיים לויזל היא כל כך "בלתי נסבלת"?
6. אם מחליפים את המילים "אלי ויזל" ב"רוגל אלפר" – המאמר יותר טוב?
7. האם ב"צא לי מן החיים" בעצם מבקש אלפר שהקשיש הנודניק, הרזה והניצול-שואתי הזה, עם הנובל המעפן שלו ומחיאות הכפיים ימות כבר?
8. האם יתכן שהשנאה לביבי כבר כה חזקה שהיא "ביי-אסוסיישן" – כלומר, כל מי שעומד מאחורי, מצדדי או ליד נתניהו הוא טינופת שצריך להכחיד?
(אבנר הופשטיין בדף הפייסבוק שלו, 8.3.2015)
רוגל אלפר נמנע מלהגיב.
דברים בשם אומרם (3): מקור עמוק בגוגל
אז היום ב"מקור ראשון", פרסם התחקירן הנמרץ של העיתון אריאל כהנא ידיעה מרעישה, על פיה הוגש נגד ציפי לבני כתב אישום בגין עבירות בניה ב-92' (!)
אז כהנא, ראשית, ברוך הבא למועדון עבירות הבניה. אחרי הבומבה על ציפי, נראה מה תגלה על זמביש.
שנית, בידיעה שלך אתה כותב "מן המסמך לא ברור כיצד הסתיימה הפרשה וגם בלשכתה של ציפי לבני מסרבים להשיב האם עד עצם היום הזה הוסדרה הבניה הלא חוקית".
אז קבל תיק ממקצוען. א. כתב אישום לא הוגש, בגלל שלתובע היו הערות על הדוח של הפקח. ב. ציפי הסדירה את הבניה.
איך אני יודע? האם יש לי מקור עמוק בעיריית תל אביב? האם שילמתי לחוקר פרטי? האם הודלף לי החומר מלשכת לבני? לא. פשוט הכנסתי את הגוש חלקה שמופיע במסמך שלך, ועשיתי גוגל!!!!!!!! הופה!!!!!!
נ.ב. אם תעלעל בפייסבוקי תמצא גם ראיות להפרת בנייה של יצחק הרצוג.
(חיים לוינסון בדף הפייסבוק שלו, 16.3.2015)
אריאל כהנא, תרצה להגיב?
"אני מודה ללוינסון על הפולו אפ, ושמח שאישר את הגילוי אותו הבאתי כי המועמדת לראשות הממשלה ציפי לבני ביצעה עבירות בנייה. אגב, הידיעה פורסמה ב-nrg ולא ב'מקור ראשון'. כדאי לדייק".
בעד ביבי נתניהו, נגד שרה נתניהו
"דני גולדשטיין, בני גולדשטיין, דני גולדשטיין, בני גולדשטיין", פיזמתי בדרכי חזרה מקלפי 953 המהודרת שבתיכון קוגל בדרום חולון לאחר שמימשתי את זכותי וחובתי. הסלולרי צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"למי הצבעת, הורביץ?", הוא חקר.
"הצבעתי כמובן למען הדמוקרטיה ולמען ישראל טובה יותר", עניתי.
"אין לך את זה ביותר פומפוזי?", רטן הקונספירטור. "למה לא צייתת לקריאה של קלמן לעיתונאים לחשוף לאיזו מפלגה הם נותנים את קולם?".
"אשמח לעשות זאת", אמרתי. "הצבעתי לבוז'י".
"השתגעת, הורביץ?!", התחלחל הקונספירטור. "למה גילית למי הצבעת?! מה עם העיקרון המקודש של חשאיות ההצבעה?!".
"אבל הרגע דרשת ממני לחשוף למי הצבעתי", התבלבלתי.
"מה פתאום אני?", התנער הקונספירטור. "זה קלמן. ואם קלמן היה אומר לך לקפוץ מהגג, היית קופץ? אין לך אופי, הורביץ? ואם כבר אופי, מתי תפתור סוף סוף את הבעיה שיש לך בנוגע לראש הממשלה?".
"אתה מדבר על ביבי?", התפלאתי. "אין לי שום בעיה איתו שלאזרחים אחרים אין".
"לא, אני מדבר על אהוד", אמר הקונספירטור. "אתה מוכן לפינה הקבועה שלנו? ובכן, 21 ימים חלפו מאז שאביב הורביץ הבטיח בטורו להגיב למתקפה של 'ידיעות', לאחר שהעיתון הוכיח לכאורה כי נהג באולמרט באופן מאוזן וראוי, והתשובה הנגדית שלך עדיין לא הגיעה. מה יהיה, הורביץ?".
"יהיה טוב", הבטחתי.
"בטוח?", שאל הקונספירטור בתקווה. "בכל המישורים?".
"בהחלט", אמרתי בהיסוס.
"נחמד מצדך לומר את זה, גם אם אתה לא ממש מתכוון", אמר הקונספירטור. "אגב, למה שילבת בטור שלך שני סטטוסים נגד רוגל? אחד לא הספיק? מאיפה זה בא? מדובר בניסיון נקמה נואל? יכול להיות שזה קשור איכשהו לעובדה שרק לפני שמונה ימים רוגל כיסח את דרור גלוברמן על לא עוול בכפו בגלל פינה טלוויזיונית שאתה אחראי לה?".
"מה פתאום", הכחשתי בתוקף. "שני הטקסטים נגד רוגל היו מנומקים וכתובים היטב. שניהם עמדו בקריטריון המחמיר למדי לכניסה לטור, ולכן מדובר בלא יותר מצירוף מקרים".
"שמענו עליך", רטן הקונספירטור בקוצר רוח. "אגב, אם כבר צירופי מקרים, ראית איך ג'ודי עבדה בשביל ביבי ביום הבחירות? היא גם קפצה לאולפן הבוקר של קשת וקראה להצביע לליכוד, גם דילגה בערב לאולפן חדשות 10 ודיברה טובות על הליכוד וגם מיהרה למחרת לאולפן הבחירות של קושמרו בחדשות 2 כדי לחגוג את ניצחון הליכוד".
"ראיתי הכול", אמרתי בעייפות. "אבל איך זה קשור לצירופי מקרים?".
"לא קשור", הודה הקונספירטור. "אני פשוט מקדים תרופה לתשובה הדלוחה והצפויה שלך. השאלה היא, הורביץ, אם אתה חושב שביבי יגמול לסטיב על מאמציה של ג'ודי".
"אני מניח שאולי", פיהקתי קלות.
"והגברת הראשונה תרשה לביבי לעשות את זה?", הקשה הקונספירטור.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי בחשד.
"לשפע הציוצים של ג'ודי נגד שרה עד לא מזמן", ענה הקונספירטור בשלווה. "הנה, קבל דוגמית לכמה מהם, ותאמין לי – יש עוד".
"נו, מה אתה רוצה?", התפלאתי. "ג'ודי דווקא מפרגנת לשרה על כך שהיא גרמה לביבי לשנות את דעתו".
"על סרקזם שמעת, הורביץ?", נחר הקונספירטור.
"האמת שלא", עניתי.
ואם כבר נחירות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר