לאן נעלמה שרה נתניהו?
איך הזמן טס כשמתמרדים: חודש וחצי חלף מאז שפורסם כי בכירים ב"ישראל היום" החלו להפגין ניצנים ראשוניים של התקוממות נגד משפחת נתניהו. מאז, משבוע לשבוע, הלך המרד ותפס תאוצה. בינתיים התגלו עוד שתי עובדות די חסרות תקדים. האחת: הכתב המדיני של העיתון, שלמה צזנה, לא הצטרף לביקורו של נתניהו באזרבייג'ן ובקזחסטן. השנייה: "ישראל היום" לא פרסם אף תמונה של שרה נתניהו, בעת שזו התלוותה לביקוריו המדיניים של בעלה בשתי המדינות הללו.
האם ב"ישראל היום" הולך ומתגבש קו מערכתי פחות אוהד ומחבק לנתניהו? ימים יגידו. ואם להמר: ימים יגידו שלא. בינתיים, כדי לקבל תמונה מעט בהירה יותר, לא נסתפק הפעם רק במניין האזכורים השליליים שראש הממשלה ו/או רעייתו ספגו לאחרונה מדן מרגלית, ממרדכי גילת ומשלמה צזנה. יש סיסמוגרף מדויק יותר:
בששת השבועות האחרונים, בין 10 בנובמבר ל-21 בדצמבר (רביעי האחרון) – בתקופה שבה ביקורתם של בכירים ב"ישראל היום" עלתה וצפה על פני השטח – פרסם העיתון בגיליונותיו שש תמונות של שרה נתניהו. בחישוב זריז: מדי שבוע, בממוצע, הופיעה ב"ישראל היום" תמונה אחת של אשת ראש הממשלה.
פוליטיקאים רבים היו מאושרים לחתום על חשיפה בסדר גודל כזה, אלא שבמקרה של נתניהו ו"ישראל היום" מדובר בהרעת תנאים משמעותית. הסיבה: בששת השבועות שקדמו לפרסומים על המרד, בין 29 בספטמבר ל-9 בנובמבר, פרסם "ישראל היום" בגיליונותיו לא פחות מ-18 (!) תמונות של שרה נתניהו. כלומר: מדי שבוע, בממוצע, הופיעו בעיתון 3 (!) תמונות של אשת ראש הממשלה.
שורה תחתונה: מספר הצילומים של שרה נתניהו ב"ישראל היום" צנח בחודש פי 3 בהשוואה לחודש וחצי שלפני כן. למעשה הירידה אפילו תלולה יותר: באוקטובר היו חגים, ולכן 18 התמונות של נתניהו פורסמו על פני 31 גיליונות בלבד. לעומת זאת, 6 התמונות שהופיעו בששת השבועות האחרונים נפרשו על פני 36 גיליונות.
נתון מעניין נוסף: מאז 5 בדצמבר ועד היום, במשך 18 ימים תמימים, לא פורסמה ב"ישראל היום" ולו תמונה אחת של שרה נתניהו. ספק אם בשנים האחרונות תמונותיה של אשת ראש הממשלה נעדרו לחלוטין מ"ישראל היום" לאורך תקופה כל כך ממושכת.
דובר ראש הממשלה, רן ברץ, איזו מכת נגד אתם מתכננים לאור דילול מספר התמונות של שרה נתניהו ב"ישראל היום"?
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, אז אני לא יכול להגיב".
אני מדבר על צניחה חופשית מ-18 תמונות ל-6 בלבד.
"תשמע, אני לא עוקב אחרי זה, ואני לא חושב שמישהו עושה את זה, אבל יכול להיות שמספר התמונות פחת בגלל המציאות. ייתכן שבשבועות האחרונים היו פשוט פחות אירועים שצולמו. אפשר לפעמים לחפש גם סיבות הגיוניות, אתה יודע".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
עמוס שוקן VS שרון שפורר, ולהיפך (בפעם המי יודע כמה)
בשבוע שעבר תקף רוני שוקן, בנו של מו"ל הארץ ויורשו הפוטנציאלי, את שרון שפורר, לאחר שזו פרסמה פוסט ארוך ובו בין השאר בישרה לאומה כי היא "בזה לעמוס שוקן ולאוליגרך לאוניד נבזלין", בשל קשריהם עם רני רהב. "טקסט דוחה של הנרקיסיסטית המניפולטיבית שרון שפורר", צייץ אז רוני שוקן. "חוסר הבנה בעיתונות ובמו"לות. עושה רצח אופי לאנשים מעולים, וההמון מריע". גם רני רהב לא נשאר חייב.
עמוס שוקן, לעומת בנו, העדיף שלא להתייחס באופן מיידי לפוסט של שפורר, אבל בחמישי האחרון, כשהשיב לשאלות גולשים באתר "הארץ", שטח את ביקורתו המנומקת על אופן עבודתה הבעייתי בעיניו, ובניגוד לבנו לא נזקק לשם כך לשום שם תואר מעליב. יומיים קודם התארחה שפורר אצל גיא לרר בתכנית "הצינור". כאשר לרר קידם את הראיון בטוויטר, הוכיח שוקן האב שלעיתים מוטב לדקור בסיכה ולא בסכין:
בהמשך תהה לרר מדוע שוקן אינו לוקח את שפורר היום. "היא אחלה עיתונאית, עשיתם דברים גדולים יחד", צייץ. "וזה שתעבוד אצלך עיתונאית משמעותית שכל הזמן מתכסחת איתך היה יכול להיות אחד הדברים המקסימים". שוקן, בתגובה, השיב כי היערכות תקציבית מונעת מהעיתון לעשות דברים מסוימים והוסיף כי "אולי שרון מציגה כך את הדברים, אך ממש לא נכון שהיא כל הזמן התכסחה איתי".
שרון שפורר, התכסחתם או לא?
"אכן קיבלתי החלטה לעזוב את 'דה מרקר', העיתון האהוב עליי ביקום כולו. עיתון עם אנשים מדהימים, בעלי אתיקה שלא נתקלים בה במחוזותינו. אם היו מבטיחים לי שאשאר שם עד גיל פרישה ואוכל לכתוב לי בשקט הייתי עושה את זה, אבל הרגשתי שלא בטוח שזה יקרה, כי שוקן התחיל לעקוב אחרי כל מילה שאני כותבת מקרוב, במיוחד אחרי כתבות שקשורות ללקוח אחד גדול במיוחד של זמיר דחב"ש ורני רהב.
"קשה לבקר את עמוס שוקן, כי הוא באמת המו"ל החופשי ביותר בישראל, והוא באמת נתן גב ל'דה מרקר' בכל המערכות שניהל מול הטייקונים והבנקים החזקים במשק. אני אפילו מבינה למה הוא כל כך נפגע ממני על המילים הקשות שהטחתי בו. ובכל זאת, משהו קרה לו לדעתי בשנתיים האחרונות ואני חושבת שחשוב לדבר על זה. בכל מקרה גם בשנתיים האחרונות, ייאמר לזכותו, הוא מעולם לא פסל לי כתבה, אבל הוא הוציא לי את הנשמה על כל מילה שכתבתי על בנק הפועלים, וזאת למרות שכל העורכים שלי, הבכירים ביותר, היו מאוד מרוצים מהכתבות שלי. הוא נימק את ההתנגדויות השונות שלו בנימוקים מקצועיים, אבל הוא עדיין התנהג באופן מאוד חריג ביחס לכתבים אחרים ולנושאים אחרים.
"הרגשתי שאני תלויה מדי בעמוס שוקן ואם יום אחד הוא ירצה להעיף אותי אז אני אהיה בבעיה, כי מרוב אתיקה שזרמה לי בוורידים ב'דה מרקר' – כבר לא יכולתי לעבוד בהרבה מקומות אחרים. באותה תקופה קיבלתי הצעה מפתה מאוד מרביב דרוקר וגולן יוכפז בערוץ 10, וחשבתי שזה יעזור לי גם לטפל בתלות בעמוס וב'הארץ דה מרקר' וגם לפתח כישורי טלוויזיה ודיגיטל שאולי יהיו חיוניים לעתיד. אבל דברים לא זרמו לצערי כמתוכנן. היה לי קשה לעשות את המעבר מהעיתונות הכתובה למדיום הטלוויזיוני ולא ממש הייתה לי הדרכה, ואז הגיעו גם קיצוצים ופיטרו אותי.
"כשרציתי לחזור ל'דה מרקר' גיליתי שעמוס מטיל על זה וטו. זה גמר אותי, כי 'דה מרקר' הוא מבחינתי אחת האפשרויות היחידות לעשות עיתונות חופשית בישראל. אם לא שם איפה אני אמורה ללכת לעבוד? אצל נוני מוזס ב'ידיעות אחרונות'? אצל שלדון אדלסון ב'ישראל היום'? אצל משפחת ורטהיים ויצחק תשובה ב'קשת' או mako? כל אחד מהם בעל אינטרסים ענפים בכלכלה הישראלית ובעל יחסים מטורפים עם הבנקים הגדולים ובראשם בנק הפועלים, שגם שופך עליהם מיליונים בפרסומים מלבד היותם לקוחות של הבנק. הרי קיבלנו עכשיו עדות מוחצת למגבלות שמוטלות על עיתונאים כשטייקון שתלוי בבנקים מחזיק בעיתון, כמו במקרה של אליעזר פישמן.
"אחרי שהתברר שלא אוכל לחזור ל'דה מרקר' במשך חודשיים הייתי בדיכאון. חשבתי לעזוב את המקצוע, וזה גמר אותי, כי המקצוע הזה הוא אהבת חיי מחד, אבל אני גם צריכה להתפרנס מאידך. בסוף איכשהו קמתי על הרגליים והחלטתי שאנסה להיות פרילנסית, ואולי אפצח את המודל הזה של עיתונות עצמאית ואצליח להתקיים ממנו. אנצל את הבמה שנתת לי פה בתגובה כדי לומר שאני מקווה ששוקן יאפשר לי להמשיך לכתוב ל'דה מרקר' כתבות כפרילנסית".
עמוס שוקן, תרצה להגיב?
"אני מתקשה להבין את שרון שפורר. אם המרקר היה מקום כל כך חשוב לה, ורק אני הייתי הבעיה, מדוע לא באה אלי לאחר שקיבלה את ההצעה מערוץ 10 לשאול מה אני חושב שהיא צריכה לעשות? וגם, מדוע קל לה להבין שערוץ 10 צריך להקטין עלויות, ולכן פוטרה, אבל לא שהארץ צריך להקטין עלויות ולכן לא יוכל לשכור אותה מחדש?".
אותה קומה, אותה תבנית שבורה
אולי היו במהלך השנים פרלמנטרים טובים מיוסי שריד. ומן הסתם גם נואמים טובים ממנו, וייתכן שאף חכמים ממנו. אבל גם יריביו המרים ביותר, והיו לא מעטים כאלה, יודו שלא היה מישהו כמוהו. הוא מסוג האנשים שנאמר עליהם שאלוהים שובר את התבנית מיד אחרי לידתם, כדי שלא יהיה עוד דומה לו. במקרה הזה, אלוהים הצליח במשימה.
(איתן הבר על יוסי שריד, "ידיעות אחרונות", 6.12.2015)
הוא שירת בכל תפקיד אפשרי. הוא מעורב בכל אירוע משמעותי בחיי המדינה. הוא שם, תמיד: החל ממדריך בנוער העובד – ועד ראש ממשלה ונשיא המדינה. פרס הוא מהאנשים שנאמר עליהם שאלוהים יוצר רק אחד בדמותם ובתבניתם – ואחר כך שובר את התבנית כדי שלא יחקו את היצירה.
(איתן הבר על שמעון פרס, "ידיעות אחרונות", 14.9.2016)
רן פקר היה חיל האוויר, וחיל האוויר היה רן פקר. היו בתולדות החיל מפקדים בכירים יותר, אלופי הפלות גדולים יותר. אך לא היה כמוהו. פקר היה יחיד במינו, מסוג האנשים שאומרים עליהם שבורא עולם יצר רק אחד כמותם ושבר את תבניתם מיד לאחר העשייה.
(איתן הבר על רן פקר, "ידיעות אחרונות", 4.12.2016)
איתן הבר, אולי זה הזמן לשבור במעט את אותה תבנית של הספדים?
"אין תגובה".
תוכן שיווקי? אצלנו הוא נעשה בצורה ממותנת יותר (ולכן שלחנו לכם הודעת פוש)
עשרה קבין של צדקנות, טהרנות, סטנדרטים כפולים וסתם צביעות ירדו לעולם. "דה מרקר" נטל כמה וכמה מהם. מצד אחד, "דה מרקר" מרבה לצאת חוצץ נגד פעילות התוכן השיווקי של כלי תקשורת אחרים – תוך שהוא מתריע מפני האפשרות שקוראים תמימים יתבלבלו, רחמנא ליצלן, בין תוכן מערכתי לבין תוכן שמפרסם כלשהו שילם עבורו. מצד שני, אותו "דה מרקר" ממש, למגינת לבם של בכירי המערכת, נאלץ אף הוא לקחת חלק במפגע המשתלם ולפרסם מעת לעת תוכן שיווקי כזה או אחר.
איך "דה מרקר" פותר את הדיסוננס? מספר לעצמו, ולקוראים, שהפרסומים שלו תמורת תשלום נעשים "בצורה ממותנת יותר, תוך שמירה על כללי הפרדה נוקשים בין תוכן מערכתי לשיווקי". נאה דורש? בהחלט. נאה מקיים? לא תמיד. במרץ אשתקד צורף ל"הארץ" מוסף ממומן בשם "סייבר". באותו יום – הפתעה הפתעה – פירסם "דה מרקר" כתבה מערכתית, בת שני עמודים, שהחמיאה לענף הסייבר הישראלי. באוגוסט האחרון הציג "דה מרקר" בהבלטה בהומפייג' שלו מדור חדש לאזרחים ותיקים, מבלי לציין בשום מקום בהומפייג' כי מדובר בשת"פ מסחרי עם בנק הפועלים. "מדובר בשיתוף פעולה מסחרי שמוגדר ככזה הן בעמוד הבית, הן בראש העמוד שמרכז את המידע והן בראש כל כתבה", נמסר אז מ"דה מרקר" בתגובה. "נשמח אם כל אתר יאמץ את הסטנדרטים האלה".
בשבוע שעבר נתן "דה מרקר" עוד דוגמה ל"צורה הממותנת יותר" שבה הוא מפרסם את התוכן השיווקי שלו: ביום רביעי קיים העיתון את ועידת "דיגיטל 2016", שבין נותני החסות המרכזיים שלה הייתה חברת פרטנר. באותו יום פרסם אתר "דה מרקר" את הכותרת הראשית הבאה:
לאחר מכן שיגר הודעת פוש לסלולריים:
למחרת, כמובן, זכה נאומו של מנכ"ל פרטנר לכותרת בולטת גם בעיתון:
שורה תחתונה: כמו mako וכמו כלי תקשורת רבים אחרים (למעט גיליון הדפוס של "ישראל היום", שלבעליו כיסים עמוקים במיוחד), גם "דה מרקר" נכנע מעת לעת לאילוצי התוכן השיווקי. כעת נותר לו רק להיפטר מההתנשאות ומההתחסדות, שמלוות אותו בבואו להטיף לאחרים.
עורך "דה מרקר", סמי פרץ, תרצה להגיב?
"עשרה קבין של המצאות מופרכות ירדו על העולם, אביב הורביץ נוטל כאן כמה מהן, ומאחר ואין לך דבר ממשי להיאחז בו אתה משבץ את המילים צדקנות, טהרנות וצביעות, אה, וגם התנשאות והתחסדות, בתקווה שאם אין בשר בהאשמות אז לפחות משהו מאלה יידבק. לעצם העניין, הסייבר הישראלי הוא נושא שבעיתונות הכלכלית מסקרים בהרחבה, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, תלוי בעניין, וללא שום קשר ליוזמות של המחלקה המסחרית. באשר לכנס הדיגיטל, כל העיתונות הכלכלית סיקרה את היוזמה החדשה של פרטנר. אולי גם היא נרתמה לקדם את הכנס? מה דעתך? הנה, קח שלושה לינקים כשירות חד פעמי. שורה תחתונה: המשך לעמוד על המשמר, אולי יהיה לך משהו קצת יותר ממשי בעתיד. לא נתחייב על כך".
ניסן סלומינסקי? גרסה תמוהה. חיים רמון? תלונה תמוהה
מה משותף לשר לשעבר חיים רמון ולחבר הכנסת בהווה (עדיין) ניסן סלומינסקי? תשובה: נגד שניהם נטען כי הטרידו מינית (כאשר הטענה נגד רמון הובילה לתלונה במשטרה, לכתב אישום ולבסוף להרשעתו במעשה מגונה). מה ההבדל בין רמון לסלומינסקי? תשובה: הראשון חבר של כבוד ברשימת אנשי שלומנו של "ידיעות אחרונות", מאז ולתמיד, ואילו השני – ובכן – לא. איך ההבדל הזה בא לידי ביטוי בטורים של סימה קדמון? תשובה: הנה, לדוגמה, שני ציטוטים, בהפרש של עשור:
לפי סלומינסקי, ההתנהלות הלבבית הידועה שלו התפרשה לעיתים באופן אחר. במילים אחרות: הכול בראש של המוטרדות. אם הוא הצמיד את גופו אל מישהי שהגיעה אליו לפגישה בחדרו בכנסת, ניסה לנשק אותה בכוח על פיה והיא פירשה את זה כהטרדה – זו בעיה שלה. מעניין אם גם כלפי גברים שבאו לבקרו בחדרו הציג סלומינסקי לבביות כזאת.
(סימה קדמון מפקפקת בגרסתו של ח"כ סלומינסקי, "ידיעות אחרונות", 16.12.2016).
המתלוננת, מן הסתם, תצטרך להסביר לשופטת למה הצטלמה באינטימיות כזאת עם אדם שההיכרות שלה איתו הסתכמה באמירת שלום... ההתרשמות הכללית היא של תלונה תמוהה, המהווה עלבון לכל אישה, ומחלישה את הטיעונים הצודקים של ארגוני הנשים ואת הישגיהם בכל מה שקשור להטרדות מיניות.
(סימה קדמון מפקפקת בגרסתה של המתלוננת נגד חיים רמון, "ידיעות אחרונות", 15.9.2006).
סימה קדמון נמנעה מלהגיב.
מקור לא בלעדי מסר
וכעת למה שהולך ומסתמן כפוטנציאל לפינה קבועה למחצה: כמו בשבוע שעבר וכמו בהזדמנויות קודמות, גם בשבוע החולף זכו סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") ויוסי ורטר ("הארץ") לתדרוך מקביל מאותו גורם אנונימי (שלא מאוד קשה לנחש מי הוא), אשר חלק עימם טפח מעולם הדימויים שלו.
סימה קדמון: "בנט התעורר אתמול ליום קשה. מצד אחד ההחלטה של תושבי עמונה שהם לא מקבלים את המתווה לפינוי שקט של המאחז, ומצד שני ח"כ ממפלגתו, המואשם בהטרדות מיניות, שגם הוא לא מתכוון להתפנות בשקט מכיסאו. בנט בוודאי היה אומר שהגיבוש לסיירת מטכ"ל היה יותר קל. או אפילו קורס הטרור שעבר עם שרה נתניהו, כפי שאמר פעם".
יוסי ורטר: "לא יהיה זה מוגזם לומר כי יום האתמול גרם לנפתלי בנט להתגעגע לגיבוש סיירת מטכ"ל, כולל לסדרת השבי הידועה לשמצה. ביום רביעי בלילה הוא הלך לישון עם ההשפלה הצורבת שהנחילו לו האחים היקרים מעמונה. למחרת הוא התעורר לדיווח של הדס שטייף אודות חבר סיעתו, סלומינסקי, שנחשף כמי שנאספו נגדו עדויות רבות על הטרדות מיניות".
תמונה לא מלאה ולא מדויקת
לפני קצת יותר מחודש השיק שלדון אדלסון את אפליקציית החדשות "360", שהחליפה את אפליקציית nrg. להשקה התלווה סרטון המגחך על כל אותם כלי תקשורת "שמאלניים" ומסתיים בסלוגן המכריז כי אפליקציית "360" היא זו אשר נותנת את "התמונה המלאה".
אבל לפני שנותנים את התמונה המלאה, רצוי שהיא תהיה קודם כל מהימנה ומדויקת. ביום שני האחרון שיגרה האפליקציה לסלולריים את הודעת הפוש הבאה:
אריאל כהנא, הכתב המדיני של "מקור ראשון" (עיתון מאותו בית) צייץ במקביל את הסקופ, אבל חטף עד מהרה מקלחת קרה מלא אחר מאשר הראל אורבך, בעלה של אילנה דיין:
איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. למחרת השביתה יצאה לדרך, וב"360" נאלצו לעדכן את התמונה (המלאה).
אריאל כהנא, תרצה להגיב?
"אני שמח שגם הראל אורבך עוקב אחריי, אפילו ללא קשר לשיוכו המשפחתי".
מ"360" נמסר בתגובה: "אנחנו שמחים שהורדת את האפליקציה החדשה שלנו, 360 - התמונה המלאה, ומקווים שאתה נהנה ממנה. אכן נפלה טעות מצערת בידיעה. כתבנו הנמרץ קיבל הודעה ממקור מהימן, אך התברר שגם המקור הוטעה. מבאס. אבל אף שהפעם זה לרעתנו, אנחנו, כמו תמיד, מרוצים שהפושים שלנו מגיעים לפני כולם".
האם מערכת "הארץ" עושה מספיק כדי למנוע טוקבקים בעייתיים? תלוי
בחמישי האחרון, לרגל חגיגות 20 שנה להיווסדו של אתר "הארץ", התפנה המו"ל, עמוס שוקן, מלהשיב לשאלות ו/או הצקות של צייצנים בטוויטר, כדי להשיב לשאלות ו/או הצקות של גולשים באתר.
לקראת סוף השיחה שאל ניב, אחד הגולשים, האם לא הגיע הזמן לבדוק את נושא התגובות לכתבות, והאם מערכת "הארץ" עושה מספיק כדי למנוע הסתות ודיסאינפורמציה בטוקבקים. "מסכים, צריך לדון מחדש במדיניות הטוקבקים, בפרט כשאין לנו כסף ליותר משמרות בקרה לפני הפרסום", השיב שוקן. "עשינו שינוי בשבועות האחרונים, לפיו טוקבקים של מנויים עולים מהר יותר באתר, וכל הגולשים יכולים לדווח על טוקבקים שמהווים לדעתם תוכן פוגעני, והם עוברים בחינה נוספת על ידי עורך".
אלא שלמרות המחסור התקציבי, שאינו מאפשר הוספת משמרות בקרה כדי למחוק תגובות פוגעניות שכבר הועלו (כמו, למשל, טוקבקים גזעניים כלפי יוצאי מרוקו), מסתבר שמערכת "הארץ" בכל זאת הצליחה לפעול בנחישות, ביעילות ובמהירות יחסית לפחות מול טוקבק סורר אחד, טוקבק מספר 15 של ישות שכינתה עצמה "גל יצחקי, תל אביב". טוב, כמובן, שהטוקבק הזה הוסר. חבל רק שטוקבקים מכוערים ורומזניים אחרים – שאינם עוסקים בדמויות בכירות ומקושרות היטב – אינם זוכים לאותו טיפול החלטי וזריז.
ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: אני צובט את עצמי. אין מצב
הטקסט הזה מתפרסם היום בביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר על סרט של יואב לימור נגד התבוללות. רוגל אלפר כותב שלימור הוא להבדיל כמו היטלר. ההבדל היחיד הוא שהיטלר היה רוצח המונים...
חוץ מההבדל הזעיר הזה הם אחד לאחד?
אני קורא את זה עם הקפה בבוקר וצובט את עצמי. לא יכול להיות. לא יכול להיות שאלפר כתב את זה, ואם כתב לא יכול להיות שזה הודפס, הרי יש עורך בעיתון "הארץ". אין מצב.
(אמנון לוי בדף הפייסבוק שלו, 21.12.2016)
רוגל אלפר, תרצה להגיב?
"לא".
במידת האפשר וככל הניתן
אתמול בצהריים שכבתי במיטה, צלחת מעופפת במרפסת נחתה, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"תגיד לי, הורביץ", הוא נזף. "עד מתי תמשיך עוד עם הקמפיין המגוחך שלך? באמת 'ישראל היום' ונתניהו כבר לא?".
"לא אמרתי שהם כבר לא", מיהרתי לתקן. "אבל לא מן הנמנע שייתכן שאולי נרשמה בתקופה האחרונה התקררות נקודתית מסוימת ביחסים הבילטרליים בין שני הצדדים".
"שטויות", ביטל הקונספירטור. "אם היחסים כבר לא מה שהיו, כמו שאתה מנסה בדוחק לטעון כבר חודש וחצי, אז איך תסביר את העובדה שביום רביעי בשעה 12:17 ביבי העלה פוסט רותח שבו תקף שוב את נוני בגלל הכותרת הראשית הזו, וכעבור פחות משעה, ב-13:05, 'ישראל היום' מיהר לגבות את הבוס בהודעת פוש בהולה?".
"נו, טוב, את זה קל מאוד להסביר", עניתי בשלווה. "גם אם היחסים אינם כתמול שלשום, ברור ששני הצדדים יצופפו שורות אל מול האויב המשותף".
"אתה הוזה, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "אבל זה לא חדש. מספיק לחזור לטור שלך משבוע שעבר. זוכר מה כתבת שם?".
"לא כל כך", נאלצתי להודות.
"ברור שלא, למה שתזכור?", התרגז הקונספירטור. "כתבת פיסקה שלמה על כך שהביקורת שמפנים בכירי 'ישראל היום' כלפי ראש הממשלה בזמן האחרון גדולה באופן משמעותי מזו שהייתה בזמנו לבכירי 'ידיעות' כלפי אולמרט וכלפי חיים רמון. מצלצל לך מוכר סוף סוף?".
"בהחלט, עכשיו נזכרתי", נאנחתי בהקלה.
"אז תדע לך שהפיסקה הזו כל כך שקרית ונבזית, שלא לומר הזויה", התרתח הקונספירטור. "בסוף בסוף, אתה מתעב את 'ידיעות'. עכשיו באמת הבנתי את זה".
"מה פתאום מתעב?", התגוננתי. "לחלוטין לא. המקסימום שאסכים לומר, וגם זה רק אם תדחק אותי לפינה, זה שאני משתדל לשנוא את כולם, במידת האפשר וככל הניתן".
"ממש", נהם הקונספירטור. "אז אולי תסביר לי בבקשה, הורביץ, ובאותה הזדמנות גם לקוראים המתמעטים שלך, איך מה שכתבת על היחסים החמים בין 'ידיעות' לאולמרט מסתדר, למשל, עם הכותרות הבאות ש'ידיעות' פרסם בתקופת אולמרט והפרשות שלו? הנה, שולח לך את הוכחות חותכות:".
"קיבלתי כבר כותרות כאלה גם בעבר", פיהקתי קלות. "ועדיין, לא תצליח להתכחש לעובדה ש'ידיעות' פינק את אולמרט לאורך שנים".
"אבל 'ידיעות' פרסם נגד אולמרט הרבה כותרות, ו'ישראל היום' עדיין לא פרסם נגד ביבי אפילו כותרת אחת", ירה הקונספירטור. "שלחתי לך רק חמש דוגמאות, אבל יש עוד המון כאלה".
"אל תגזים", אמרתי.
"אתה יודע מה? נשבר לי ממך סופית", חתך הקונספירטור. "ביום שבו 'ישראל היום' יפרסם כותרת אחת כזו נגד ביבי, אני אחזור לדבר איתך".
"באמת? רק אז?", שאלתי מוכה יגון.
"או בשבוע הבא", הטעים הקונספירטור. "מה שיבוא קודם".
"רגע אחד", קטעתי אותו. "אבל מה לגבי כותרות של 'ידיעות' נגד חיים רמון? כאלה אין לך לשלוח לי?".
"חיים הוא סיפור לגמרי אחר", פלט הקונספירטור ומיהר לנתק.
ואם כבר סיפורים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור של השבוע שעבר: מי נשך את כף ידו של אליער פישמן?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il