אמנון אברמוביץ' מבוקש

אומר זאת כך, יונית: הנני כאן

העיתונאי אמנון אברמוביץ' זכה בשבועות האחרונים לשיחת גישוש ראשונית מגורם בכיר בתאגיד השידור הציבורי, שביקש לבחון האם קיים סיכוי פוטנציאלי שיסכים לחצות את הקווים. לא לגמרי ברור האם זה ישמח או יעציב את מפעילי הפיפל מיטר ברחוב בלפור, אבל אברמוביץ' לא זרם.

אברמוביץ', בכיר הבכירים של חדשות ערוץ 2, החל את דרכו המקצועית בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בזמן לימודי המשפטים שלו. ב-1977 הצטרף ל"על המשמר", שם פרסם טור שבועי מצוין בשם "יעלה ויבוא". עד כדי כך מצוין, שמי שלא קיבל אותו ארבע שנים לפני כן לעבודה ברחוב קרליבך, הציע לו להצטרף לשורותיו במשרה משודרגת. ב"מעריב" הוא שימש כתב מדיני, שליח העיתון בלונדון, פרשן בכיר ובעיקר בעל טור שבועי מוביל ומשפיע שנקרא דו"ח.

בעקבות פרשת האזנות הסתר, עזב את "מעריב" ב-1994, לאחר שגילה כי הוקלט ללא ידיעתו. פרישתו טלטלה את העיתון. חודשים אחדים אחר כך הצטרף כפרשן לתכנית "יומן" של הערוץ הראשון, בעריכתו ובהגשתו של ישראל סגל. הוא פירסם שם שורה ארוכה של חשיפות בלעדיות שהזכורה בהן היא פרשת סוכן השב"כ אבישי רביב שכונה "שמפניה".

בשנת 2003 קיבל הצעות לעבור לערוץ 10 ולחדשות ערוץ 2 וניהל משא ומתן מקביל עם שני הערוצים. בסופו של דבר בחר בחדשות 2 ומאז הוא משתתף קבוע ב"אולפן שישי".

כבר שנים רבות שאברמוביץ' לא ממש אהוד בלשכת ראש הממשלה, בלשון המעטה. לאחרונה התבטא בחריפות בנוגע להתנהלות נתניהו כלפי התקשורת בכלל וכלפי תאגיד השידור הציבורי בפרט. ביום שני האחרון אמר בתכנית "שש עם" כי נתניהו רוצה "תקשורת פרסונלית, אישית ומשפחתית", ומבקש לפגוע בערוץ 2 ובערוץ 10 כדי להשיג ערוצים שהם גרסה טלוויזיונית של "ישראל היום". כעבור יומיים, ברביעי, פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר ברוח דומה שנשא את הכותרת "שר התקשורת והסריסים". וכך כתב, בין היתר: "מנסחי החוקה האמריקאית הנחילו לנו את האמירה, את הערך, שעדיפה תקשורת חופשית בלי ממשלה על פני ממשלה בלי תקשורת חופשית. אם תצלח מגמת הריסוק של נתניהו – נישאר בלי זו ובלי זו".

אברמוביץ', אגב, אינו העיתונאי הבכיר היחיד שקיבל בשבועות האחרונים שיחת טלפון מפתיעה מגורם בתאגיד השידור הציבורי. גורם בדרג הביניים בתאגיד ביצע גישוש ראשוני ביותר, וגם סודי ביותר, אצל הפרשן הפוליטי של חדשות 10, רביב דרוקר. אם אברמוביץ' אינו אהוד בלשכת ראש הממשלה, הרי שדרוקר – חושף פרשת "ביביטורס" ומי שחתום על העתירה לחשוף את השיחות של נתניהו עם מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון, והעורך עמוס רגב – נחשב שם לסדין אדום בוהק.

אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר העדיפו שלא להגיב.

מתאגיד השידור הציבורי נמסר: "אנחנו לא נוהגים להתייחס לשמועות הרבות בעניין מגעים שמקיים, או לא מקיים, התאגיד. בתום הליך ההקמה והגיוסים אנו בטוחים כי ל'כאן' יצטרפו אנשי תקשורת ועיתונאים מצוינים שיובילו שידור ציבורי איכותי, פלורליסטי ועצמאי".

זקוקים לחופשה, או לאשפוז 

האם שר האוצר, משה כחלון, יו"ר מפלגת כולנו וחבר בכיר בקואליציה, אמר כי הממשלה שהוא עצמו חבר בה "צריכה לצאת לחופשה לפני אשפוז?", ואם כן – מתי בדיוק הוא אמר את הדברים ולמי? נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

ביום שני בבוקר, זמן קצר לפני שידור תכניתו בגל"צ, ניהל רינו צרור שיחה טלפונית עם כחלון. במונולוג הפתיחה לתכנית אמר צרור את הדברים הבאים: "סוף יולי אוגוסט. צריך להוציא את הממשלה הזו לחופש, אמר לי הבוקר שר האוצר כחלון, להוציא אותם דחוף מאוד לחופש לפני אשפוז את כל הממשלה". במקביל שיגרו מגל"צ את הציוץ הבא:

אלא שבסוף השעה, לפני אות הסיום של תכניתו, תיקן צרור את דבריו. "אני מבין שיש מהומה לא קטנה סביב הציטוט שציטטתי בתחילת השידור, שיחה ביני לבין שר האוצר כחלון בבוקר", אמר. "הדיון הוא האם שר האוצר כחלון אמר לי גם את שתי המילים 'לפני אשפוז'. אני מוכן לקבל את האפשרות ששתי המילים האלה, 'לפני אשפוז', לא ממש נאמרו לי, אבל אתם יודעים: סוף יולי-אוגוסט. צריך להוציא אותם דחוף מאוד לחופש. את כל הממשלה. דחוף. ואני חושב שגם 'לפני אשפוז' נאמר לי, אבל אני מוכן לוותר על שתי המילים האלה".

למרות ההבהרה המפותלת, בגל"צ לא טרחו לתקן את הציוץ. כמעט כל כלי התקשורת הסתערו על הציטוט החם והנפיץ. הוא טופל בהרחבה גם ב"חמש עם רפי רשף" וגם ב"שש עם עודד בן עמי":

לאחר מכן הגיע סיקור ב"מבט" של ערוץ 1, במהדורה המרכזית של חדשות 10 ובמהדורה המרכזית של חדשות 2:

הציטוט הופיע גם בחלק מהעיתונים שהופצו למחרת. כך נראתה ביום שלישי הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות":

כותרת ראשית דומה הייתה גם ל"מעריב":

האם למרות ההבהרה של רינו צרור, כחלון אמר את הדברים כפי שצוטטו? ובכן, מתברר שלא בדיוק, ובטח שלא מיד. עיתונאים שטרחו לפנות במהלך יום שני ללשכת כחלון, לאחר הציוץ של גל"צ, קיבלו הכחשה גורפת ולפיה המילים ״לפני אשפוז" כלל לא נאמרו לצרור. לאור זאת, ynet ו"הארץ", למשל, בחרו שלא לפרסם אותן. ב"ישראל היום", כצפוי, הדגישו שכחלון הכחיש שאמר את שתי המילים הללו.

לעומת זאת במערכת "ידיעות", לאור הדיסאינפורמציה, ניהלו בשעת ערב מאוחרת שיחה עם לשכת כחלון. בשיחה הזו התבקש כבוד השר על ידי הכתב יובל קרני לחזור על הציטוט כפי שהביא רינו צרור בתחילת תכניתו, והסכים לעשות זאת. אז למה לעזאזל הוא לא הסכים לאשר את הציטוט לעיתונאים מכלי תקשורת אחרים? האם המילים "לפני אשפוז" נאמרו לצרור או לא? איך זה שדווקא "ידיעות" נהנה מן ההפקר? הפתרונים לשר האוצר. ברחוב מוזס, מכל מקום, חגגו את ההישג בקטן כשציינו בגוף הידיעה שכחלון אמר את הדברים ל"ידיעות אחרונות".

עמרי הרוש, דובר השר משה כחלון, בלבלתם אותנו לגמרי. אז בסוף השר אמר או לא אמר את המלים "לפני אשפוז"?

"תמיד כיף לשמוע את רינו משתמש בשפתו הציורית כדי להחיות סיטואציות משעממות במונולוג הפתיחה של התכנית".     

הושג יתרון צבאי, נוצרה תסבוכת מדינית 

איך גרם בנימין נתניהו, בתוך יומיים בלבד, לשני ויכוחים נוקבים בתא הכתבים המדיניים? איך הצליחו העיתונאים, מצידם, לכופף את הלו"ז של לשכת רה"מ? ומי הכתב הוותיק שהדהים את כולם כשתקף את אופן התנהלותו של ביבי? נתחיל, כמקובל, מהאמצע:

ביום שני שעבר קיים נתניהו תדרוך לכתבים הצבאיים בלשכתו בירושלים. בין השאר הדגיש כי בניגוד לטענות נגדו הוא דווקא קיים דיונים ביטחוניים בנושא המנהרות. המפגש עורר תסיסה בקרב כמה מחברי תא הכתבים המדיניים, שלא הוזמנו לתדרוך אצל ראש הממשלה מאז פסח האחרון. חלקם, ביניהם איתמר אייכנר ("ידיעות") וברק רביד ("הארץ"), ראו בהחלטת נתניהו לקיים מפגש דווקא עם הכתבים הצבאיים צעד מתריס נוסף מצדו נגד תא הכתבים שמסקר אותו באופן שוטף. הם טענו כי אילו נתניהו היה עורך גם להם תדרוכים שוטפים אז כמובן שלא הייתה בעיה, אך הזכירו כי רק לפני כחודש וחצי האשים נתניהו כי הכתבים המדיניים כלל לא סיקרו את ביקורו ברוסיה.

לעומת אייכנר ורביד, כתבים אחרים בתא, ביניהם אודי סגל (חדשות 2) ומואב ורדי (חדשות 10), לא מצאו טעם לפגם בהחלטתו של נתניהו לקיים מפגש עם חברי תא הכתבים הצבאיים, למרות מערכת היחסים הטעונה עם הכתבים המדיניים. לשיטתם, זכותו המלאה לעשות זאת. בהמשך התנהל ויכוח האם יש לפנות ללשכת נתניהו ולדרוש פגישת תדרוך גם עם הכתבים המדיניים, אולם לבסוף לא נעשתה פנייה כזו.

כעבור יומיים, ברביעי, התראיין יאיר לפיד לחדשות ערוץ 2 ואמר כי דברי נתניהו לפיהם התקיימו דיונים בקבינט בסוגיית המנהרות אינם אמת. באותו ערב זומנו הכתבים המדיניים בבהילות לתדרוך בלשכתו של נתניהו בקריה למחרת בשעה 16:00. שוב החלו ויכוחים בין חברי התא: חלקם הביעו כעס על כך שנתניהו נזכר בכתבים המדיניים רק כשהוא זקוק להם, אחרים אישרו את בואם, אבל רובם התלוננו על קושי טכני להגיע בהתרעה כל כך קצרה כאשר הילדים נמצאים בחופשה. לבסוף הועברה בקשה ללשכת רה"מ לדחות את המפגש. אנשיו של נתניהו ניסו להתעקש על המועד המקורי מתוך תקווה כנה שדברי נתניהו ייכנסו למהדורות סוף השבוע. רק אחרי שחברי התא הפעילו לחץ נוסף נדחתה הפגישה ליום ראשון האחרון.

בכל השבוע הסוער הזה מי שהפתיע למדי את חבריו לתא הכתבים המדיניים היה לא אחר משלמה צזנה ("ישראל היום"). למרות שעיתונו מאמץ את עמדת נתניהו בכל תנאי ומזג אוויר, הביע צזנה תמיכה עקרונית בעמדותיהם של אייכנר ורביד, ואפילו הצהיר שאי אפשר להקפיץ את הכתבים בהתרעה כל כך קצרה ושלא יקרה שום דבר אם התדרוך עם נתניהו יידחה. עד כדי כך. ואם זה לא מספיק, ביום חמישי שעבר העניק צזנה רוח גבית ל(עוד) ציוץ של חברו למערכת, דן מרגלית, נגד נתניהו:

שלמה צזנה, יכול להיות שלא רק הוברפלד מסתבך?

"אני, כמו חבריי לתא המדיני, שמחים להיפגש עם ראש הממשלה נתניהו בכל עת ולשמוע את תובנותיו והסבריו בכל נושא ועניין".

בלשכת ראש הממשלה נמנעו מלהגיב.

דברים בשם אומרם (1): שלא יעבדו עליכם

חברים ועוקבים יקרים. על רקע הדיון הציבורי סביב התקשורת הישראלית בימים האחרונים אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתה לי אתמול בתדרוך של ראש הממשלה לתא הכתבים המדיניים.

בשלב מסוים נתניהו התלונן שבתקשורת הישראלית אין ריבוי דעות. או במילים שלי – שכל העיתונאים חושבים, משדרים, מצביעים אותו דבר ושכולם נגדו.

הסתכלתי על עמיתיי שישבו סביב השולחן ועל הרשימה הארוכה של השאלות שהם שאלו ושנתניהו כתב על הלוח המחיק שהיה בחדר.

חשבתי לעצמי איך ההרכב האנושי של הכתבים המדיניים השתנה בכמעט עשר השנים שאני בעסק הזה. איך הפך מגוון הרבה יותר.

ראיתי שם את ישראל יוסקוביץ' מעיתון "משפחה", את ניצן קידר מערוץ 7, את רונן פולק מקול ישראל, את אריאל כהנא מ"מקור ראשון", את אמיר תיבון מ"וואלה!". אני יכול להמשיך עוד ועוד אבל לא אציין את שמות כולם. הנקודה היא שכמעט אף אחד בחדר הזה לא חושב אותו דבר ולא מגיע מאותו רקע.

פניתי לנתניהו ואמרתי לו בנימוס שהוא פשוט לא בכיוון ושכל טענותיו נלקחו מדפי המסרים של הליכוד אי שם באמצע שנות ה-90. זו פשוט לא המציאות.

צריך להיות עיוור, בכיין או סתם פוליטיקאי ציניקן ואופורטוניסט כדי לא להבחין בשינוי האדיר שהתקשורת הישראלית עברה בשנים האחרונות.

תא הכתבים המדיניים יכול להיות מגוון יותר (למשל שיהיו בו יותר נשים), אך הוא הכ-ל חוץ מהומוגני. כך המצב גם אצל הכתבים הפוליטיים. אז שלא יעבדו עליכם.

ונכון – כל הכתבים האלה – מימין ומשמאל – מבקרים את נתניהו. הם עושים את זה כי הוא ראש הממשלה. כי זה תפקידם. כי הם מקצוענים.

אל תתבלבלו. את נתניהו לא מעניין באמת שיהיו יותר ימנים, או חרדים או אתיופים בתקשורת. הוא ירצה אפס ביקורת גם אם יחזיר שטחים או ישחרר מחבלים. זה אישי, לא אידיאולוגי.

(ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", בדף הפייסבוק שלו, 1.8.2016)

בלשכת ראש הממשלה נמנעו מלהגיב.

יש דרג ויש קלינטון

האם מנהיג מפורסם שנקלט בעדשת המצלמה כשהוא תופס נמנום קל במהלך אירוע משמעותי ראוי לאייטם כלשהו בעיתון? תלוי מי המנהיג. תלוי באיזה עיתון.

"ישראל היום" מריץ בחודשים האחרונים את דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. עם ובלי קשר החליטו בעיתון להקדיש התייחסות עוקצנית לבעלה של המועמדת שניצבת מול טראמפ בקרב על אמריקה. הסיבה: ביל קלינטון, נשיא ארה"ב לשעבר, נמנם בזמן שאשתו הילרי, המועמדת לנשיאות, נשאה נאום בוועידת הדמוקרטים. ב"ישראל היום" חשבו שמדובר ב"מבוכה עצומה" והקדישו לכך אייטם בולט:

אלא שביל קלינטון, כזכור, הוא לא המנהיג היחיד שצולם לאחרונה מנקר בזמן האזנה לנאום שקשור לבן משפחה מדרגה ראשונה. ב-4 ביולי, במהלך הטקס באוגנדה לציון 40 שנה למבצע אנטבה, תפס גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יקיר "ישראל היום", נמנום חטוף. למחרת פרסם "ידיעות" את התמונה הזאת:

גם "מעריב" פרסם את הצילום:

ומה בנוגע ל"ישראל היום"? שם – הפתעה הפתעה – לא היה זכר לתמונתו של נתניהו מנמנם. את הכבוד המפוקפק הזה שומרים שם רק לנשיאי ארה"ב לשעבר, בעיקר הם משתייכים למפלגה השנואה על שלדון אדלסון.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

תקפת את נתניהו? נפרק אותך. תקפת את "הארץ"? נפנק אותך

מיהו באמת ג'פרי גולדברג? עיתונאי שנוי במחלוקת שנוהג ברשעות וסכסכנות באמצעות חנופה של יהודי חצר? או פרשן בכיר של הירחון האמריקני "The Atlantic" שחשוב מאוד, ואף רצוי, לצטט את דבריו בהרחבה ובהבלטה? תלוי כמובן על מה ועל מי הוא מותח ביקורת.

בינואר 2015 פרסם גולדברג בעיתונו טור שנשא את הכותרת המעט מרומזת "אסון נתניהו". למחרת מיהר דרור אידר לשפד אותו. תחת הכותרת "עלילות גולדברג" כתב אידר כי "הדבר החמור הוא שגולדברג פרסם עלילת דם", והוסיף כי "דבר אחד גולדברג יודע היטב: לזרוע שנאה וארס בין ישראל לממשל אובמה, במיטב המסורת ההיסטורית של יהודי החצר". למחרת רטן אידר על כך ש"העיתונאי ג'פרי גולדברג יורה לעבר בנימין נתניהו, ומיד מצוטט בכל פינה, משל חידש משהו שלא נאמר כבר", והדגיש כי גולדברג נוהג ב"רשעות וסכסכנות באמצעות חנופה של יהודי חצר".

לפני שנה וארבעה חודשים, ערב הבחירות, כתב גולדברג כי לנתניהו יש טיעון אמין בהתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן. התגמול בגיליון המחרת של "ישראל היום" לא איחר לבוא.

ביום שלישי האחרון הפתיע גולדברג פעם נוספת כאשר הפציץ בטוויטר בציוצים מלאי ביקורת חריפה נגד "הארץ". בין השאר צייץ כי "כשניאו נאצים שולחים לי לינקים עם טורים של 'הארץ' על כך שישראל היא מדינת רוע – אני צריך לקחת הפסקה". גולדברג הודיע שיקפיא את המנוי שלו על "הארץ" ובהמשך ניהל ויכוח ארוך ומר עם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ועם כמה מכתבי העיתון. למחרת זכה יהודי החצר הסכסכן והחנפן גם להפניית שער ב"ישראל היום", גם לתמונה מפרגנת וגם לכותרת בולטת.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

בן כספית VS עמוס שוקן

"האם ישראל היא מדינת רשע?", זו הייתה ההפניה באתר "הארץ" למאמר של אווה אילוז שפורסם במוסף של יום שישי. "האם 'הארץ' הוא עיתון אנטישמי?", הגיב גלעד ארדן בשאלה משלו בטוויטר. גם ח"כ ענת ברקו לא התאפקה וצייצה למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, את השאלה האם הוא משוכנע שפרופ' אילוז היא התשובה הציונית ההולמת לסקר TGI האחרון, שבו השיג "הארץ" 3.9 אחוזי חשיפה בלבד. "כשאת מתרשמת מ-TGI תזכרי שהעסקה בין שלדון לציבור היא: אני אממן לכם את העיתון, אתם תקבלו את שטיפת המוח שלי, ועל הדרך תפסיקו לקרוא 'ידיעות', שהוא בכלל אויב (כי כבר קראתם עיתון ו'ידיעות' עולה כסף)", צייץ שוקן בחזרה. "כשהייתה אפשרות שיעבור חוק שיחייב את 'ישראל היום' לגבות 3-4 שקלים, הם טענו שזאת סגירת העיתון. כנראה צדקו". כמה דקות לאחר מכן התפתח הדיאלוג הבא (לא נגענו):

בן כספית: "עמוס, אני איתך לגמרי ואתה צודק בוויכוח הזה. אני רק שאלה אחת: למה הדפסת את 'ישראל היום' במשך שנים?".

ידין דודאי: "אם סייע לקיים את 'הארץ', מה רע בכך? אדלסון היה מוצא מדפיס אחר ולפחות תרם שלא בכוונה לשיח אחר".

בן כספית: "על פניו, זה טיעון הגיוני. כשאתה מחבר את זה לצדקנות ולטהרנות של 'הארץ' – בעיה".

אליק מרגלית: "איזו ברירה הייתה לו, בן?".

בן כספית: "זה הכול בטיעונים לעונש. אלמלא הם היו כאלה צדקנים וטהרנים (ע"ע הצנזורית תמיר) הכול בסדר".

עמוס שוקן: ה'צדקנות והטהרנות' של 'הארץ' לא מנעה ממנו להדפיס במשך שנים גם את עיתון המתנחלים 'בשבע'. הדפוס שלנו הוא חנות להדפסות. מי שרוצה לקנות, אנחנו מוכרים, בלי מעורבות בתוכן. הדפוס שם כדי להרוויח".

בן כספית: "פתאום לכסף אין ריח. נעדכן את רולניק".

עמוס שוקן: "בן, תהיה רציני. 'ישראל היום' קיים כמעט עשור. אז היינו דוחים את הופעתו בשנה, שנה וחצי? עם 30 מיליארד דולר, סכום שאנחנו לא מבינים, כמה זמן היה לוקח לשלדון להעמיד בית דפוס?".

בן כספית: "לא היינו דוחים גם בחצי דקה. אני בעניין העיקרון. הגמישות המוסרית שפתאום גיליתם".

עמוס שוקן: "יש בעיה מוסרית בלהדפיס את 'ישראל היום'? תסביר לי מה היא?".

בן כספית: "זו תועבה. ולא נוגעים או מסייעים לתועבה".

עמוס שוקן: "היית אומר את זה על 'דבר', 'על המשמר' ו'חירות' למשל?".

בן כספית: "עמוס, בוא נתמקד. הקונטקסט הוא 'הארץ' והסטנדרטים שדורש מכולי עלמא, חוץ מעצמו. עזוב, מיצינו".

עמוס שוקן: "יש סטנדרט מוסרי שעל פיו אסור להדפיס את 'ישראל היום'? אני ממש לא מסכים לזה. תסביר לי מהו".

בן כספית: "אנחנו חוזרים על עצמנו".

עמוס שוקן: "זאת העיתונות, לא?".

בן כספית: "לגמרי. אבל עכשיו שבת ואני חייב לגמור את הספר עד מחר".

המנוי אינו זמין (3)

נעבור אל פינתנו בעלת השם הארוך: "עיתונאים, עורכים ויחצ"נים שמנסים להשיג דרך קבוצות הוואטסאפ טלפונים של אנשים שנפטרו". אחרי עקיבא נוביק (שביקש את הטלפון של אסתר שטרייט-וורצל ז"ל אך גילה שהיא אינה זמינה), ואחרי נתי עטר (שביקש את הטלפון של אמנון ליפקין-שחק ז"ל וגילה שהוא מנוע מלדבר), הגיע השבוע תורה של אשת יחסי הציבור רותם טוני שפנתה לחברי קבוצת הוואטסאפ "255 – מאגר מידע":

רותם טוני, תפסת כבר את יוסי?

"את ישי שריד השגתי. חיפשתי את הטלפון של ישי שריד, בנו המוערך. מאחר שחיפשתי במקביל גם שרי חינוך לדורותיהם יצא לי יוסי שריד. טעויות קורות. מקווה שלא פגעתי באיש. יוסי שריד היה אחד משרי החינוך הטובים שהיו פה, ושמחה שהצלחתי להעלות את שמו שוב על אף הדרך. כנראה הוא במחשבותיי".

דברים בשם אומרם (2): על סתימת פיות ומגלגלי עיניים

בימים אלה מתבכיינים לא מעט עסקני עיתונות על שראש הממשלה מנסה להשתלט על השידור הציבורי . למרות כל הדיבורים על התערבות בתכני השידור, עדיין לא הביאו אף דוגמה. אבל נניח שהיו מביאים – מתברר שלא תמיד התערבות כזו מפריעה להם.

בסוף השבוע פורסם ב"ידיעות" ראיון עם ארבעה מפקדים לשעבר של גלי צה"ל. כבדרך אגב, סיפר שם אחד מהם, אבי בניהו, כי בתקופת ההתנתקות, חסם קול ישראל "בהוראה מגבוה" את השמעת קולם של מתנגדי ההתנתקות.

מישהו שמע פעם על ה"הוראה מגבוה" הזו?

מישהו שמע פעם שלעיתונאי קול ישראל הפריעה ה"הוראה מגבוה" הזו?

מישהו מהם התלונן אי פעם על סתימת הפיות של מחצית מהישראלים?

כמו שזה נראה, הערך של "שידור ציבורי בלתי תלוי" לא נורא חשוב למגלגלי העיניים הללו כשמדובר בסתימת פיות של צד מסוים במפה הפוליטית.

ולכן, כשאתם מחפשים עכשיו תמיכה במאבק שלכם – חפשו אותה אתם-יודעים-איפה.

(ולא שזה הסיפור היחיד בהקשר הזה)

(גונן גינת, "ישראל היום", בדף הפייסבוק שלו, 30.7.2016)

הצהרת בלפור (14): האם התאגיד יזכה לגאולה?

היה זה יום בהיר, שמים בלי ענן, כשהבלפוריסט צלצל פתאום. "נו, הורביץ", הוא שאל. "מה תגיד על התאגיד?".

רגע אחד, איפה הקונספירטור?

"יצא לחופשה. מה קרה, רק לך מותר? אז מה תגיד על התאגיד?".

מה כבר נשאר לי להגיד?

"לא יודע, אולי תצטט קטעים נבחרים מדף המסרים? אמרו לי שהוא נשלח אליך ישירות הביתה".

עדיין לא קיבלתי.

"בוודאי שקיבלת, הורביץ. זה הונח במסירה אישית ליד הדלת שלך, כמו בכל בוקר. וכדי שיהיה לך יותר נוח, כל הקטעים החשובים מורקרו. חכה, אני שולח לך את זה גם בוואטסאפ".

אתה באמת מצפה ממני לדקלם את המסרים האלה? כבר עדיף לא להגיד כלום.

"חבל מאוד, כי לבוס דווקא יש הרבה מה להגיד. אין לך מושג כמה פעמים שמענו אצלנו את הנאמבר הסוחף של קובלנץ. ודרך אגב, חוץ מלקעקע על עצמי את המילה 'הבוס' עשיתי הכול כדי להוכיח את הנאמנות שלי לשלטונות".

בלי אטריות מחוממות בבקשה. מדובר בסקופ ישן נושן של קרן מרציאנו התותחית.

"אז אולי תכתוב משהו על התמרון המתוזמר שביצעו שלושה מאנשינו המובחרים ביותר כדי להחיש את החלשת התאגיד ו/או חיסולו?".

מי השלושה?

"מה זאת אומרת מי? מירי שלנו כמובן, ששאלה מה שווה התאגיד אם אי אפשר לשלוט בו; זאב שלנו, שדרש שהתאגיד יפתח את שידוריו אך ורק בירושלים; ודוד שלנו, שפשוט המליץ לסגור את התאגיד. אגב, שמת לב ששלושתם הקפידו על תזמון משותף ויצאו לפעולה הנועזת שלהם ביום ראשון?".

למה זה משנה?

"זה משנה כי התעורר צורך לפעול במהירות נגד התקשורת העוינת, בגלל החשיפה של נועה הקולגה שלך ביום חמישי. הנה, אני שולח לך תזכורת".

נו?

"מה נו, הורביץ?".

בן כספית באמת בדרך לתאגיד?

"בוא נגיד שאנחנו לא רוצים לראות מקרוב את פרצופו בדיוק כמו שהוא לא רוצה לראות את פרצופנו, כך שלפחות בנושא החשוב הזה יש בינינו הבנה הדדית שקטה ואפשר להירגע. זה לא על הפרק".

העיקר שסוכם שהשידורים יתחילו ב-30 באפריל, ואפילו כרמלה המלכה כבר הצטרפה, כך שנדמה לי שאפשר לומר בזהירות המתבקשת שלמרות הקשיים והתלאות, השידור הציבורי סוף סוף בדרך לגאולה.

"שקט, הורביץ", היסה אותי הבלפוריסט בבהלה. "אל תגיד את המילה האיומה הזאת. זה עוד עלול להגיע לאוזניים של הבוס".

איזו מילה?

"גאולה", לחש הבלפוריסט.

עכשיו הגזמת לגמרי. מה הבעיה עם המילה "גאולה"?

"עוד פעם אתה חוזר עליה? תנסה אתה לומר בסביבת הבוס את המילה הזו, ותראה בעצמך מה יקרה. מה, אני צריך לספר לך שהאפשרות שגאולה אבן בדרך לכאן מטרידה אותנו מאוד?".

שנייה אחת, מה זאת אומרת "בדרך לכאן"? אתם חוששים שגאולה בדרך לבית רה"מ? על תקן מה?!

"חס וחלילה, הורביץ, חלילה וחס", הצטמרר הבלפוריסט. "אם טרם הספקת להפנים, 'כאן' הוא שמו החדש של תאגיד השידור הציבורי".

אה, כן. אבל מה הבעיה עם זה? גאולה היא עיתונאית ותיקה ומראיינת מצטיינת. כל גוף עיתונאי יכול להתברך בה.

"יכול להיות, אבל ההעדפה של הבוס היא להתברך כמה שפחות בגופים עיתונאיים, אלא אם כן מדובר בגופי חימום. חוץ מזה, גאולה נשואה לגדעון".

גאולה היא גאולה וגדעון הוא גדעון.

"אנחנו לא צריכים כאן ג.ג הפקות. הרי ממש לא סוד שאנחנו מעדיפים בהרבה את האחים אדרי. וזה לא ששכחנו מי היה שר החינוך החתרן כשקובלנץ קיבל את הג'וב המפנק בחינוכית".

מה זה קשור?

"הכול קשור. ולכן יש תקווה כנה אצל הבוס שמי שנכווה בצוננים, יתעשת בזמן הנכון ויימנע מלקפוא ברותחין. יודע מה, הורביץ? עשה לי טובה: אתה יכול להרים טלפון לגאולה ולגשש קצת בקשר לגישושים?".

אין צורך. כבר עשיתי את זה.

"מה אתה סח. נו, ומה היא אמרה?".

שמונה מילים בלבד: "תודה על הפנייה, אביב, אך לא אוכל להתייחס".

"אוי ואבוי. אני מבין שמחכה לי סופשבוע לא רגוע. התשובה הזו רק תדאיג את הבוס עוד יותר", סיכם הבלפוריסט בתוגה.

ואם כבר תוגה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

הטור של השבוע שעבר: נחום ברנע, כותרת ראשית

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר