כל אחד והטראמפ שלו

מציאות מתעתעת

מי זוכר שאי שם בתקופה הכלקוליתית, כלומר באמצע פברואר, במהלך ביקור נתניהו בארצות הברית, פרסמו אתרי "הארץ" ו"וואלה!", מיד עם תום מסיבת העיתונאים עם הנשיא טראמפ, את הכותרות הבאות:

במקביל לשתי הכותרות הללו העלה רועי שרון, אז עדיין כתב השטחים של חדשות 10 (ומי שגויס לאחרונה לשמש כתב צבאי בתאגיד, רגע לפני שנתניהו החליט לחסל את מחלקת החדשות שלו) את הציוץ הנחרץ הבא, שזכה לריטווט נחרץ לא פחות מהקולגה עמית סגל:

זו הייתה רק מנת הפתיחה. שמעון ריקלין, שהתלווה לביקורו של נתניהו בוושינגטון, פרסם מאמר ב"מקור ראשון", שבו – עד כמה שהדבר עלול להישמע לרבים לא אופייני למזגו המפויס – תקף גם הוא את התקשורת העוינת. "התחלתי לשמוע את הדיווחים בישראל ונדהמתי", כתב. "במקום להדגיש את מערכת היחסים האישית שנרקמה בין שני האישים, הפרשנים דיווחו על לחצים להפסקת הבנייה. במקום לדבר על ההישגים של הביקור, הם עסקו באמירה של נתניהו בתדרוך, ולפיה הוא 'בוחן' את ריסון הבנייה ביהודה ושומרון. הפרשנות הזו והדיווחים הללו אוששו אצלי את התחושה שיש עיתונאים שעדיין לא הפנימו שיש ממשל חדש בארצות הברית, שונה כל כך מהממשל הקודם. הם מדברים יותר מנהמת ליבם מאשר ממה שקרה במציאות. בכוונת מכוון הם מתעסקים בזוטות ולא בבשורה ההיסטורית שיצאה מהמפגש: רעיון שתי המדינות הוא מהיום והלאה רק אפשרות, ולא כורח".

אלא שבשבוע שעבר, חודש וחצי אחרי מסיבת העיתונאים ההיא, החליט הקבינט המדיני-בטחוני, בראשותו של נתניהו, להיענות לבקשת טראמפ מאותה מסיבת עיתונאים, ולהגביל באופן משמעותי את הבנייה בהתנחלויות. שורה תחתונה: הכותרות ששרון וסגל יצאו כנגדן היו דווקא מדויקות, ואפילו חזו פני עתיד, ומי שדיבר מהמיית ליבו היה דווקא ריקלין בכבודו ובעצמו, שצובר תאוצה גם ב"מי נגד מי" וגם ב"ארץ נהדרת".

שמעון ריקלין, תרצה להגיב?

"לא חוזר בי מאף מילה. ההסכמות בין הממשל החדש לנתניהו מאפשרות לישראל לבנות בכל יישוב, בגושים או מחוץ להם. רוצה להזכיר שהכותרות  דיברו על הקפאה, אחרי זה על בנייה בגושים. דבר מזה אינו נכון. מי שרוצה להשוות בין ממשל אובמה לממשל טראמפ בנושא הבנייה טועה. ההחלטה כמה ואיפה לבנות נמצאת בסופו של דבר בידי ראש הממשלה, וזה בדיוק מרחב התמרון שהוא רצה. ומדובר על מרחב תמרון גדול מאוד, שלא מזכיר במהומה את ימי אובמה. אני בטוח שהטור הזה, שהתחיל לעקוב אחריי באדיקות משום מה, ידווח על הבנייה ועוצמתה כאשר תהיה ביו"ש, כפי שאני משוכנע שאכן יקרה. ועוד דבר: ניסו לספר לנו מאז שהייתי בארצות הברית שמערכת היחסים בין נתניהו לטראמפ אינה טובה, וזהו עוד קשקוש מבית היוצר של יצרני החדשות".

רועי שרון, תרצה להתייחס?

"כשנשיא ארה"ב אומר לראש ממשלת ישראל 'מדינה אחת או שתיים - מה שתרצו', ובכך סותר את עמדת  הממשל האמריקני שהיתה מקובלת מזה שנים - זה בעיניי (ובעיני אתרי חדשות רבים בעולם) כותרת הרבה יותר דרמטית".

עמית סגל, תרצה להוסיף?

"בתור עונש על אורך האייטם וטרחנותו תוזמן להשתתף בטקס חנוכת היישוב החדש למפוני עמונה".

ומה שטוב זה שבכל מקרה אוכל להגיד: אמרתי לכם

כיצד תסתיים פרשת תיק 2000, שבמרכזה המגעים הבל ייאמנו בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, שחשודים כעת שנטלו חלק במו"מ בל ישוער: הטלת מגבלות על "ישראל היום" (מצד נתניהו) בתמורה לסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet (מצד מוזס)? מוקדם לדעת, אבל דבר אחד בטוח: בין אם היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, יחליט בסופו של דבר להורות על הגשת כתבי אישום, ובין אם יגיע למסקנה שהחקירה לא העלתה ממצאים פליליים, תמיד יוכל עמית סגל, הכתב הפוליטי של חדשות ערוץ 2, להתגאות כי היטיב לחזות זאת מראש.

ב-8 בינואר, היום שבו גיא פלג חשף את מפגשי נתניהו-מוזס, שוחח סגל עם עודד בן-עמי בתכנית "שש עם", שם ניתח את הפרשה במילים הבאות: "זה נשמע מגעיל, זה דוחה, אבל אל"ף, זה לא קרה. בי"ת, במבחן התוצאה יהיה מאוד קשה לתפור את הסיפור המאוד צבעוני הזה, על מפגש לילי במקום לא ברור, לכתב אישום על ניסיון לתת ולקבל שוחד. זה בעצם העניין העיקרי שם".

ב-23 במרץ, יום חמישי לפני שבועיים, חשף גידי וייץ ב"הארץ" כי באחת השיחות המוקלטות שבין ראש הממשלה למו"ל "ידיעות", הודיע מוזס לנתניהו שנושא נפתלי בנט "טופל", ואף הציג בפניו אייטם שתקף את בנט. באותו יום צייץ עמית סגל כך:

דוקטור עמית ומר סגל, יש לך תירוץ טוב יותר מאשר "אמת לשעתה"?

"מה לא ברור במילים 'אולי גם'?".

ברק רביד (עם רוח גבית של ירון דקל) VS רינו צרור

שבוע חלף מאז שראש הממשלה ושר האוצר גיבשו ביניהם מתווה עקום, שעל פיו החדשות והאקטואליה יילקחו מתאגיד השידור הציבורי לטובת תאגיד נפרד שיוקם בעתיד (?). בימים האחרונים רבים תקפו את המתווה הזה, ובצדק. אחד הבולטים שבהם הוא רינו צרור, שלא היסס לצאת נגד ההחלטה ההזויה גם בתכניתו בגל"צ וגם בחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלו.

אלא שבאחד מציוציו הנוקבים חטף צרור ריקושט מברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ", על כך שהוא תוקף את נתניהו אך נמנע מלומר מילה נגד כחלון. רביד שיתף את הציוץ של צרור והוסיף ציוץ סרקסטי משלו. בהמשך, למרבה ההפתעה, אף זכה לרוח גבית מירון דקל, מפקד התחנה שבה משדר צרור, אשר פיברט את ציוצו:

מכאן ואילך התפתח בין צרור לרביד הדיאלוג הבא (לא נגענו):

רינו צרור: "כיף למצוא אותך מצפה. מתחילים בראשון. במחולל. ומשם הלאה. יש לך גם דד ליין?".

ברק רביד: "למה אתה מתחמק מהשאלה?".

רינו צרור: "התכוונתי למה שאמרתי. אני לא עובד אצלך. אבל תנוח, עד מחר תמצא גם את זה".

ברק רביד: "מעניין מה רינו צרור היה אומר למרואיין בתוכנית שלו, שהיה מתחמק משאלות קשות ובסוף אומר לו שהוא לא עובד אצלו".

רינו צרור: "אני מרואיין שלך עכשיו? התבלבלת קצת?".

למחרת העלה צרור פוסט נוסף, שבו קיטרג על נתניהו וסינגר על כחלון:

בתוך שעתיים שלח רביד ריקושט נוסף:

רינו צרור, תרצה להגיב?

"ברור. ואני חוזר. נתניהו חולל את הכאוס, כחלון ניסה לעצור ונכשל".

הדרדסים נוהרים אל הקלפי

לפני חמישה חודשים, בנובמבר 2016, פירסם "הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "ההסתה מחלחלת", שנפתח במילים הנוקבות הבאות: "ענן רעיל של שנאה מרחף מעל חלקים גדולים בחברה הישראלית. יש פוליטיקאים המטפחים אותו ומתפרנסים ממנו, רבים אחרים שותקים אודותיו". קצת חבל שבשבוע שעבר, בתוך פחות משתי יממות, תרם גם "הארץ" את חלקו לענן השנאה הרעיל, כאשר הציג שתי אוכלוסיות במדינת ישראל, המזרחים והחרדים, באופן סטראוטיפי ודי מגונה.

המקרה הראשון אירע בשלישי שעבר, בשעות הערב. אתר "הארץ" העלה אז מאמר של דימיטרי שומסקי. הטקסט מתח ביקורת על האליטה האינטלקטואלית המזרחית משום שלדעת שומסקי היא איננה יוצאת מספיק נגד בני עדות המזרח המביעים שנאה כלפי ערבים. המאמר זכה לכותרת המבישה הבאה:

כדאי להזכיר: לאחר שנתניהו הודיע ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה", משום ש"המצביעים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי", תקף אותו מאמר המערכת של "הארץ", ובצדק, וכינה את הדברים הללו "הסתה". אלא שכותרת כזו, במחילה מ"הארץ", לא טובה בהרבה מהדברים שאמר אז ראש הממשלה. לזכות "הארץ" ייאמר כי מיד לאחר פנייתו של הפעיל החברתי תום מהגר לגורם בעיתון, הוחלפה הכותרת.

המקרה השני החל יום קודם: בשני שעבר שלח משרד יחסי הציבור של כרמל רבינוביץ' ואריה ברק מייל אל כתבי הקולנוע והבידור. תחת הכותרת "דרדסית? לא בבני ברק" סיפר המייל היחצ"ני כי חברת השילוט "מרקעים חוצות זהב" החליטה להסיר את דמותה של דרדסית משלטי הפרסומת של סרט האנימציה "דרדסים: הכפר האבוד" אשר נתלו בבני ברק, וזאת כדי שלא לפגוע ברגשות החרדים. בימים שלאחר מכן פירסם "הארץ", באובססיביות ראויה לציון, לא פחות משמונה אייטמים, טורים, כתבות ואיורים בנושא .

מיד לאחר הפרסומים הראשונים הצהיר דובר עיריית בני ברק כי הדרישה להסרת השלט כלל לא הגיעה מהעירייה. עיתונאים שונים, ובהם יאיר אטינגר מ"הארץ", הסבירו מדוע השלט כלל אינו מפריע לאוכלוסיית בני ברק והניחו כי מדובר בספין יחצ"ני שנועד אך ורק לשיווק הסרט. למרות זאת, פירסם "הארץ" בחמישי האחרון את הקריקטורה היומית הסטראוטיפית והלעגנית הבאה, שחוטאת למציאות:

עורך "הארץ", אלוף בן, תרצה להגיב?

"מחמיא לנו שלדעת 'מי נגד מי', כותרת שגויה שהוסרה כעבור זמן קצר מאתר 'הארץ' שווה במשקלה ובהשפעתה הציבורית להסתה הנמשכת של ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים נגד מגזרים בחברה הישראלית ויריבים פוליטיים בשנתיים האחרונות".

ומה יקרה בשנת 2027? נמתין בציפייה דרוכה

ליובל יועז יש נטייה קלה לסבך את עצמו בסוג של פדיחה פעם בעשר שנים (עם עדיפות מובהקת לשנים שמסתיימות בספרה 7). איך ומתי זה קרה לו? תשמעו סיפור:

ביום שבת, 1 באפריל 2017, הופצה בסמארטפונים של אנשי תקשורת רבים הודעה מאת "דוברות האגף למלחמה בשחיתות". ההודעה בישרה על "הקמת יחידה מיוחדת למלחמה בשחיתות". עוד נאמר בה כי "בכוונת גורמי אכיפת החוק להקים סיירת מבצעית למאבק בשחיתות הפוליטית", וכי "היחידה החדשה תפעל בשלב הראשון תחת פיקודו של מפקד בדרגת ניצב בדימוס".

למחרת, בראשון, צייץ יובל יועז כך:

"לפי דעתי בלעת משהו ששייך ל-1 באפריל, או בקיצור: פייק ניוז", מיהר לצייץ ליועז הכתב לענייני משטרה של "ישראל היום", איציק סבן, אבל יועז שמר על אופטימיות וצייץ חזרה "נחכה ונראה". אלא שבמשטרה הכחישו השבוע את הפרטים.

נקפוץ עשור אחורה: בליל ה-12 בנובמבר 2007 אירעה ליועז, אז הכתב המשפטי של "הארץ", תקלה מצערת. באותו לילה החליטה הוועדה לאיתור פרקליט המדינה הבא למנות לתפקיד את עו"ד משה לדור. למחרת, מטבע הדברים, פרסמו גם טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" וגם שני מזרחי ב"מעריב", כותרות ראשיות על המינוי החדש. יועז, לעומתן, פרסם ידיעה צנועה הרבה יותר לפיה "בשל חילוקי דעות: בחירת פרקליט המדינה נדחתה". זמן קצר לאחר מכן הוצע תפקיד הכתב המשפטי של "הארץ" לתומר זרחין, ובהמשך נפרד יועז מ"הארץ" ופנה לעשות חיל בעיתונים אחרים.

נדלג עוד עשור לאחור, אל המילניום הקודם: בליל 22 במרץ 1997 הייתה אמורה הזמרת גרייס ג'ונס להופיע בנמל תל אביב. יועז, אז כתב קול ישראל, נשלח לסקר את ההופעה ולהכין כתבה למהדורת יומן הבוקר שלמחרת. כשהשעות נקפו וג'ונס עדיין לא עלתה לבמה, עזב יועז את המועדון והקליט כתבה שבה תיאר בצבעוניות את הופעתה של הזמרת מבלי לצפות בה, מתוך הנחה אופטימית שג'ונס תגיע בהמשך הלילה והכתבה ממילא תשודר רק בבוקר, אחרי האירוע.

אלא שאז התרחשה תקלה שלא נלקחה בחשבון: באישון לילה החליטה ג'ונס לבטל כליל את הופעתה, בנימוק שהמפיקים לא שילמו את מלוא הסכום שהובטח לה. כל זה קרה, כמובן, הרבה לפני עידן הסמארטפונים. יועז לא התעדכן בהתפתחויות וכתבתו על הופעתה של ג'ונס שודרה כמתוכנן למחרת ביומן. בעקבות הפדיחה הושעה ממחלקת החדשות של קול ישראל, והוצע לו לעבור להגשת תכניות מוסיקה. הוא סירב בנימוס וכעבור כחודשיים החליט לעזוב את עבודתו ברדיו.

יובל יועז נמנע מלהגיב.

מתי בפעם האחרונה מיחזרת מדור של העיתון המתחרה?

בסוף השבוע התגאה "ישראל היום", בעמוד השער שלו, במדור חדש. המדור, "מתי בפעם האחרונה", שובץ בכפולת העמודים האחרונה של מוסף "שישבת". שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של העיתון, ראיינה בו את טוביה צפיר. הפורמט: רק שאלות שמתחילות במילים "מתי בפעם האחרונה" (ניקית את הבית/ בכית/ הפיצו עליך שמועה מטורפת וכו'), פלוס שאלה אחת בלבד שמתחילה במילים "מתי בפעם הראשונה".

רעיון נחמד? לא נכחיש זאת. מדור חדש? הוותיקים מבין קוראי המוספים השבועיים יכלו לחוש דז'ה וו. עד אמצע העשור הקודם (וליתר דיוק: עד מאי 2006) פורסם ב"7 ימים" מדור שבועי קבוע בשם "מתי בפעם האחרונה?". הפורמט: זהה לגמרי לזה שפורסם השבוע ב"ישראל היום". הנה דוגמה למדור שפורסם ב"ידיעות" במרץ 2004, ושבו ראיינה שירה חדד קרוב משפחה מדרגה ראשונה של טוביה צפיר:

ברוך רון, כיום עורך המשנה של "ישראל היום" ועורך מוסף "שישבת",  כמי  שעבד ב"ידיעות" בתקופה שבה פורסם אותו מדור ממש ב"7 ימים״, תרצה להגיב?

"העובדה שאף אחד לא זכר את המדור ההוא, מלבדך כמובן, אומרת דרשני".

לא לריב, יש מספיק אורן חזן לכולם

וכעת היישר לפינת הסוגה העלית: ביום שני בצהריים פרסמה אפרת וכטל באתר pplus את הכותרת המשמחת הבאה:

אלא שגם באתר "וואלה! סלבס" פרסמה ליהי עטר בכר כותרת כמעט זהה:

מי משתיהן פרסמה ראשונה את הסקופ? כמה טוב שיש גוגל:

ב-pplus נמנעו מלהגיב.

יועז הנדל VS יונתן אוריך

לא נוותר כמובן גם על קרב הטוויטר השבועי. הפעם ניצבים משני צדי המתרס  ד"ר יועז הנדל, לשעבר ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, ויונתן אוריך, מנהל מערך הניו-מדיה של בנימין נתניהו, שהיכרותו עם ראש הממשלה החלה לאחר שירותו המשותף עם יאיר נתניהו בדובר צה"ל. עילת ההתגוששות: תגובת הליכוד למתקפה של נפתלי בנט על כך שנתניהו החמיץ הזדמנות לבטל את פתרון שתי המדינות:

מיד לאחר שאוריך צייץ את תגובת הליכוד, התפתח בינו לבין הנדל הדיאלוג הקסום הבא (לא נגענו):

יועז הנדל: "תגובה מבישה. מתאימה לטוקבק ארוך ולא למפלגת שלטון".

יונתן אוריך: "אמנם בששת חודשי כהונתך נהגו אחרת, אבל, איך אומרים אצלכם: נגמרו הימים".

יועז הנדל: "הכנסת לי. למדת את נוסח הגבורה הזה בשירות האמיץ שלך ושל המקורב בדובר צה"ל?".

יונתן אוריך: "לא, דו"צ קצת חלשים. זה מגיע מהרבה 'האזנות רשת', ניתוח מילות מפתח והנעת מסות של קהל ברשתות החברתיות. סליחה שלא מספיק מעודן לטעמך".

יועז הנדל: "אז כן, פעם ראשי ממשלה הקיפו את עצמם ביותר מזה".

יונתן אוריך: "ברור גבר, אין יום ראשון במשרד שלא אומרים בישיבות צוות: 'איפה הימים של יועז הנדל, איך הוא היה חתיך, חכם, איכותי, ישראלי ונבון'. מתגעגעים!".

יועז הנדל: "שמח לשמוע. תקפידו על מנהל תקין ועל כללי השילוב הראוי מצה"ל, אז אנשים כמוני יישארו".

יונתן אוריך: "הצעה מעניינת. חומר מקורי שלך או טיפ מהבוס נוני?".

יועז הנדל: "מקורי שלי. אני לא משמש כמגבר לבן של האדון".

קרב ההנהונים הגדול

דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך, אבל דווקא אז הטלפון צלצל. על הקו הקונספירטור.

"אתה לא מתכוון להגיד משהו?", שאלתי אחרי כמה שניות של דומיה מעיקה.

"מעט מאוד", קיצר הקונספירטור. "מישהו אמר לי השבוע שהשיחות בינינו ארוכות מדי. חוץ מזה, תמונה אחת ממילא שווה אלף מילים, לא? אז קבל אחת:".

"ומה בדיוק אני אמור לעשות עם הציוץ הזה?", גיששתי.

"תחקיר", ירה הקונספירטור.

"תחקיר?", הופתעתי.

"כן, הורביץ, פעולה עיתונאית בסיסית שלמרבה הצער זרה לך", התעצבן הקונספירטור. "זוכר את ההנהונון של ריקלין מול שרה נתניהו במטוס? הנה, שולח תזכורת:".

"ברור שאני זוכר", הכרזתי. "ריקלין אפילו הבטיח שהריאיון ישולב בסרט 'יחסים בינלאומיים' שעושים בערוץ על המסעות שלו עם ראש הממשלה".

"סרט שמשום מה עוד לא שודר", הזכיר הקונספירטור. "בכל מקרה, זה לא הנושא. ראית את הריאיון של רינה מצליח עם גיל עומר באולפן? קבל תמונה גם משם:".

"ראיתי, ראיתי", אמרתי בקוצר רוח. "עדיין אני לא מבין איזה תחקיר יש להרים כאן".

"אז כרגיל אאכיל אותך בכפית", נאנח הקונספירטור. "פשוט תספור כמה הנהונים היו לריקלין מול שרה וכמה הנהונים היו לרינה מול גיל, ותראה מי ניצח. מה כל כך מסובך? תעדכן אותי כשאתה מסיים".

כעבור שעה קלה חזרתי לקונספירטור, עם הממצאים.

"נו, הורביץ?", הוא הסתקרן. "מה גילית? מי ניצח בקרב ההנהונים הגדול?".

"אז ככה", כחכחתי בגרוני. "בשיחה עם שרה, שנמשכה דקה ו-25 שניות, ריקלין הנהן לא פחות מ-54 פעמים. זה אומר שהוא הנהן בכל שנייה וחצי בערך".

"ומה לגבי רינה?", חקר הקונספירטור.

"אצלה הריאיון היה ארוך הרבה יותר, ונמשך לא פחות מ-15 דקות ו-11 שניות", פירטתי. "בזמן הזה רינה הנהנה 29 פעמים, שזה אומר שהיא הנהנה בכל 31 שניות בערך".

"אז מה המסקנה שלך?", נדנד הקונספירטור.

"תראה, זה מסובך", התלבטתי. "על הנייר ריקלין הנהן יותר, אבל יש לו נסיבות מקלות: קודם כל, אל תשכח שהקילומטרז' של רינה בטלוויזיה גדול בהרבה משל ריקלין; וחוץ מזה, רינה ישבה באולפן ולא צולמה כל הזמן. לך תדע כמה עוד היא הנהנה כשהמצלמה התמקדה רק במרואיין והצופים לא ראו אותה".

"אפשר לקבל שורה תחתונה, הורביץ?", נבח הקונספירטור.

"אפשר לסכם ולומר ששני הצדדים באו להנהן ויצאו מהונהנים", עניתי בכובד ראש. "אם כי קיימת ישנה כמובן אפשרות נוספת".

"שהיא?", תהה הקונספירטור.

"שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי וניתקתי.

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לטור משבוע שעבר: למה "הארץ" חייב התנצלות לגלעד ארדן?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il