יש חיים אחרי המוות?

הירשת וגם נקמת?

ביום ראשון הקרוב, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, צפוי אלי עזור לקבל לידיו את "מעריב". זה יקרה רק אחרי שבית המשפט המחוזי בירושלים יאשר את המלצת הנאמן למכור את העיתון לעזור תמורת ארבעה מיליון שקלים בלבד. בכך יגיע לקיצו שבוע דרמטי, שבתחילתו אישר בית המשפט למכור את "מקור ראשון" ואתר nrg לשלדון אדלסון תמורת 17 מיליון שקל, ובסופו נותר מו"ל "מעריב" היוצא, שלמה בן-צבי, כשהוא חף מכל נכסיו התקשורתיים.

עזור הוא ללא ספק המרוויח הגדול מאירועי הימים האחרונים. ההפסד שנחל בסיבוב הקודם במאבק שניהל מול שלמה בן-צבי על השליטה ב"מעריב" הולך ומתברר כדבר הכי טוב שקרה לו. איך שורר ערן צור (למילותיו המקוריות של רבי שלמה אבן גבירול)? "יום אסוני הוא יום ששוני, ויום ששוני הוא יום אסוני". זה בדיוק מה שקרה לבן-צבי ועזור. בעוד שלפני שנה וחצי שילם בן-צבי על "מעריב" 80 מיליון שקלים והבטיח (אך לא קיים) להעסיק 450 עובדים למשך שנה וחצי, הרי שעכשיו צפוי עזור לקבל את "מעריב" תמורת חמישה אחוזים בלבד מהסכום הזה והתחייבות להעסיק במשך שנה רק 30 עובדים ועוד 20 פרילנסרים.

האם אלי עזור יעשה את הבלתי ייאמן ויצליח לחצות בשלום את שדה המוקשים שבו כשלו שישה מבעלי "מעריב" שקדמו לו? האם אפשר בכלל להצליח לבצע החייאה בגופה שהייתה פעם עיתון יומי מפואר? מצד אחד, לעזור יש קבלות חותכות: עיתון "סופהשבוע" שהקים הולך ונוסק מסקר TGI אחד למשנהו, וכבר בתחילת דרכו הצליח להחריד מרבצו את האריה מרחוב מוזס 2. אפשר רק לדמיין בהנאה אילו קרבות נפלאים צפויים לנו אם וכאשר עזור יחיה את "מעריב", שלא לדבר על בן כספית, רון מיברג, יהודה שרוני, מאיר שניצר, נתן זהבי, ליאורה גולדנברג-שטרן ועוד רבים וטובים אחרים שברחו (או נזרקו) מהספינה הטובעת ושבהחלט עשויים לחזור אליה. מצד שני, "מעריב" כבר הוכיח שהקארמה שלו עד כדי כך גרועה, שגם מי שנחשבו בעבר לבעלי כיסים עמוקים יותר מאלה של עזור (מישהו אמר נוחי דנקנר?) נכשלו ומיהרו להימלט ממנו. מסקנה בהירה וחד משמעית: ימים יגידו.

שלמה בן-צבי, התקשרתי להגיד ביי ביי.
"מי זה?".

אביב הורביץ מ-mako. אחרי שיריבך האחד, שלדון אדלסון, קנה את "מקור ראשון" ו-nrg ויריבך האחר, אלי עזור, עומד לרשת את "מעריב", נראה לי שזמנך ב"מי נגד מי" די קצוב.
"תודה רבה". 

מבחן אמריקאי: מיהו בן כספית

התשובה + התכתבות קצרצרה, תמציתית ובלתי טרחנית בעליל, ממתינים לכם רגע לפני הקונספירטור, אבל כעת לשאלה:

מיהו בן כספית?

א.    עיתונאי ש-6 מהכותרות הראשיות שפרסם בעבר בעיתון "סופהשבוע" לא עמדו בסופו של דבר במבחן המציאות.

ב.     עיתונאי שקרא בהתרגשות לאהוד אולמרט לרוץ לראשות הממשלה, וכעבור שנה וחצי צפה באותו אולמרט ממש מורשע בקבלת שוחד.

ג.      עיתונאי שקבע כי גבי אשכנזי הוא הקורבן בפרשת הרפז, ובקרוב ייאלץ לחזות כיצד אותו אשכנזי ממש מזומן לחקירה באזהרה במשטרה.

ד.     כל התשובות נכונות. 

הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול

כבר ארבע שנים – מאז הצעות החוק נגד "ישראל היום" של מרינה סולודקין ז"ל ויואל חסון יבדל"א – לא נרשמה הסלמה בילטרלית כה סוערת במלחמה העקובה מדיו בין שני היומונים הנפוצים בישראל. הקרבות, כמקובל, מתרחשים בו זמנית הן מעל דפי העיתונים, והן מתחת לפני השטח.

נכון לשעה לא קלה זו, טור הניצחונות של "ישראל היום" ארוך יותר. השבוע הושקו ברחוב השלושה כוסות וויסקי וירטואליות לרגל הרשעת אהוד אולמרט, מצמרת רשימת אנשי שלומנו של המתחרים. סיבה מצוינת להזניק את מטוס הקרב המשוכלל מכולם, אף 35 עמוס רגב, לגיחת ניצחון חגיגית בדמות טור בעל הכותרת המרומזת: "'ידיעות', מקלט המושחתים" (שני ציטוטים לדוגמה: "בכירי הכותבים ב'ידיעות אחרונות' פרסו רשת מגוננת על האיש שלהם" ו"לנוני זרועות ארוכות, ושליחים ונציגים בכלי תקשורת נוספים"). בקרוב – כשהמשטרה תזמן לחקירה באזהרה את גבי אשכנזי, עוד חבר בכיר (בדימוס) בקבוצת המצ'ופרים של "ידיעות" – יוכל "ישראל היום" לסמן לעצמו וי נוסף.

אלא שכל זה רק הפרומו. כל העיניים נשואות לדבר הגדול הבא: מה יעלה בגורל הצעת החוק, שמקדמים שבעה חברי כנסת משבע סיעות שונות, כדי למנוע את הפצתם של עיתונים בחינם, להיטיב עם "ידיעות" ולפגוע ב"ישראל היום"? באמצע מאי, לאחר הפגרה, תונח ההצעה על שולחן הכנסת. לאחר מכן, עוד בטרם ההצבעה במליאה, היא תוגש לוועדת השרים לענייני חקיקה, אשר אמורה לגבש את עמדת הממשלה ביחס להצעת החוק.

בחינת עמדותיהם של 13 חברי ועדת השרים לענייני חקיקה מגלה כי נכון לעכשיו מסתמן קרב צמוד בין התומכים בהצעת החוק למתנגדים לה, שעשוי להיות מוכרע על חודו של קול. שישה מצדדים באיסור חלוקת עיתונים חינם: שרת המשפטים, ציפי לבני (יו"ר הוועדה); שר האוצר, יאיר לפיד (אלא אם יחליט לפסול את עצמו, לאור קרבתו היתרה למקום עבודתו הקודם, שבו מועסקת עד היום רעייתו ליהיא); שרת הבריאות, יעל גרמן, ושר הרווחה, מאיר כהן (חייליו של לפיד); וכן השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', ושרת העלייה והקליטה, סופה לנדבר (פקודיו של אביגדור ליברמן, שכל כך אוהב את "ישראל היום" עד שהוא נוהג לכנותו בחיבה "פראבדה").

שני השמות האחרונים בוועדת השרים לענייני חקיקה הם שר הפנים, גדעון סער, ושר התקשורת, גלעד ארדן. לכאורה, אין שום סיכוי שיצביעו בניגוד לעמדת ראש הממשלה. לפני ארבע שנים שניהם הצביעו נגד הצעת החוק הפוגעת ב"ישראל היום". מצד שני, גם סער וגם ארדן פועלים לתחזק קשרים אישיים עם גורמים בכירים ברוב כלי התקשורת בישראל, ובכללם כמובן "ידיעות".

על יחסי הקירבה המסוימים בין גדעון סער ל"ידיעות" ("אנחנו תמיד נהיה שם ונשמיד את כולם", אם לצטט את שמעון שיפר), כבר נכתב כאן וכאן. ומה עם גלעד ארדן? מתוקף תפקידו כשר התקשורת הוא זוכה, כמקובל מימים ימימה, ליחס חם ואוהד ב"ידיעות" (פרטים והרשמה אצל – לפי סדר עלייתם לבמה – משה שחל, לימור לבנת, בנימין בן-אליעזר, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, דליה איציק, אברהם הירשזון, אריאל אטיאס ומשה כחלון). אמנם הקירבה של ארדן לראש הממשלה הייתה אמורה לכאורה לשלול ממנו חברות במועדון אנשי שלומנו, אבל לאור התקדים המעניין של מקורב אחר לנתניהו, סגן השר אופיר אקוניס, מתברר שיש מצב לסוג של זיגזג.

וכך, ביום שלישי האחרון, התנוסס על השער האחורי של "ידיעות" תצלום מבוים ומחמיא של שר התקשורת, כשהוא רכוב על גלשן גלים מפונפן. תחתיו פורסם כיתוב תמונה ליקוקי. תחת הכותרת "שר בין הגלים" תיאר האייטם, בין השאר, כיצד "עם כל העיסוקים שיש לו על הראש, מוצא השר ארדן את הזמן לרדת כמה פעמים בשבוע לים", פירט איך "חוץ מחתירה הוא גם מתאמן בחדר כושר" וקינח בציטוט של ארדן לפיו "אחרי אימון כזה אני מגיע לעבודה עם מחשבות צלולות וחדות". (ואם כבר זיגזג, ארדן הצליח השבוע למכור במקביל את אותה סחורה רטובה – כבוד השר מדגמן גלישת גלים – גם ל"אנשים" מבית "קסטינה" המשודרת ב"קשת").

בוודאי שאלתם את עצמכם מה פורסם בשער האחורי של "ישראל היום" בדיוק באותו בוקר שארדן כיכב בשער האחורי של "ידיעות". ובכן, אין כמו מקריות. "ישראל היום" הקדיש את המיקום הנחשק ללא אחר מאשר גדעון סער. בצילום נראה שר הפנים כשהוא אוחז בידו השמאלית את ידה של אשתו, גאולה אבן, ושניהם מרעיפים חיוכים מאוהבים זה כלפי זה, בעוד שבידו הימנית סל-קל שבתוכו בנם המשותף דוד. כל האושר הזה זכה לאייטם דביק שפתח את העמוד, כשהמוטיב המרכזי בו הוא גזרתה החטובה של אבן.

איך היטיב לשיר יובל בנאי? ניפגש במאי.

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

איזו מין אישה גדולה, שרה

עד כמה "ישראל היום" אוהב את שרה נתניהו? עד מאוד, כמובן. כיצד החיבה שהוא רוחש לה באה לידי ביטוי? בהיחלצות לטובתה של אשת ראש הממשלה כאשר אחיה תוקף אותה ב"ידיעות אחרונות", או כאשר אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה מספר כיצד שרה נתניהו מיררה את חייו, ביירוט ראיון עם שנואת נפשה, חברת הכנסת איילת שקד, וכמובן בפרסום עשרות צילומים ואייטמים מחמיאים של הגברת הראשונה, חשובים פחות או מעט. שניים מהם, למשל, הופיעו בזה אחר זה, יום אחר יום, בשבוע שעבר. ביום חמישי, תחת הכותרת "עמותת 'עזרת אבות' מבשלת אירוע מוצלח למען הקשישים", פורסמה ידיעה שנפתחה בכך שנתניהו תכבד בנוכחותה את ערב ההתרמה למען העמותה. למחרת האייטם הנוצץ, ביום שישי, פרסם העיתון כיתוב תמונה. במרכז הצילום נראתה כמובן לא אחרת מאשר אשת ראש הממשלה, כשהיא מוקפת בשפים ממסעדות צמרת בארץ ובעולם אשר הכינו את הסעודה לכבוד האירוע.

ביום שלישי האחרון, 1 באפריל 2014, מלאו בדיוק חמש שנים למועד שבו בנימין נתניהו קיבל מידיו של אהוד אולמרט את ראשות הממשלה. הזדמנות חגיגית למחצה לבדוק באיזו תדירות ובאיזה אופן סוקרה שרה נתניהו עד כה על ידי "ישראל היום". ובכן, להלן התוצאות הלא מפתיעות:

בחמש השנים האחרונות הופיעו ב"ישראל היום" לא פחות מ-208 אייטמים ו/או מאמרים שבהם הוזכרה אשת ראש הממשלה. ל-110 מהפרסומים הללו צורף גם צילום מהודר של הגברת הראשונה. מתוך סך הכתבות, המאמרים והידיעות שבהם הוזכרה שרה נתניהו, 167 (80.3 אחוזים) היו חיוביים כלפיה, 40 (19.2 אחוזים) היו ניטרליים, ואייטם אחד בלבד (0.5 אחוזים) היה שלילי.

מעבר למקרה יוצא הדופן הזה, הנה מספר דוגמאות לכותרות הנשכניות שהמטיר "ישראל היום" על שרה נתניהו לאורך השנים: "ראש הממשלה ורעייתו ציינו 21 שנות נישואים", "שרה נתניהו למען ילדי זרים", "מישל אובמה לשרה נתניהו: תודה על המתנות הנדיבות", "מאות מכתבי תמיכה בשרה נתניהו הגיעו ללשכת ראש הממשלה מאז פרסום תחקיר הנסיעות", "שרה נתניהו יזמה סיוע לקשיש שביתו נהרס", "שרה נתניהו נפצעה – והמשיכה בפגישה". ועוד. ועוד.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

אלון בן-דוד VS עמית סגל

החלטת אתר "וואלה!", ביום שישי האחרון, להסיר את הטור המשובח שכתב אלדד יניב על פואד בן-אליעזר, הולידה במוצאי שבת יוזמה של אנשי תקשורת שהופצה בפייסבוק ובטוויטר. "כעיתונאים שעוסקים מתוקף תפקידם בתחום הפוליטי ובקשרי הון שלטון, אנחנו משוכנעים שיש חשיבות ציבורית עליונה בהמשך פרסום הטורים", כתבו בין השאר רביב דרוקר, ברוך קרא, נדב פרי, קרן נויבך, נדב איל, אורי משגב, בן כספית, ברק רביד ועמית סגל. "כבעלי חשבונות בפייסבוק ובטוויטר עם למעלה ממאה אלף עוקבים במצטבר, אנחנו מודיעים לפיכך כי במידה שלא יימצא גוף תקשורתי שיפרסם את הטורים של אלדד יניב, נעלה אותם מדי שבוע בחשבונותינו ברשתות החברתיות, כדי שהעדות החשובה הזו תמשיך להתפרסם".

אלון בן-דוד: "מי מנע ממך עד היום לפרסם או לתחקר את מה שאלדד כותב?".

עמית סגל: "ראה מה שכתבתי לחיים. היה פולו-אפ, גם אם לא מספק. כעת יש סכנה שכלל לא יתפרסם. מסכים שצריך לדאוג ליתר עיסוק. מצטרף ליוזמה?".

אלון בן-דוד: "אני אמנם רק 29 שנה עיתונאי, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה עיתונאים נאבקים כדי שכלי תקשורת אחר יפרסם סיפור טוב".

עמית סגל: "אני רק 13 שנה עיתונאי, אבל לראשונה רואה עיתונאי שלא רוצה שסיפור טוב בכלל יתפרסם".

אלון בן-דוד: "רוצה? תפרסם! אתה מופיע לפחות בשני ערוצים. מי מונע בעדך?".

עמית סגל: "ערבבת בין פולו-אפ לבין הפרסום עצמו. למרבה הצער אי אפשר להקריא 3,000 מילה במהדורה המרכזית כל שבוע. אלדד התראיין אצלי לא מעט בנושא".

אלון בן-דוד: "גם אתה וגם אני סיכמנו דו"חות של 50 אלף מילה בכתבה של שתי דקות. זה לא תירוץ".

עמית סגל: "שוב אתה מדבר על פולו-אפ. פנה לאלדד יניב, והוא יספר לך שלא רצה כתבה כזו אצלי כי העדיף את 'וואלה' שהעניק לו במה רחבה".

עמית סגל: "איני מנכ"ל ערוץ 2, כפי שאינך מנכ"ל ערוץ 10. אם לך מותר לקטר על 'סיקור משתלח של נתניהו' בערוצך, גם לי מותר להביע עמדה".

אלון בן-דוד: "לא מנכ"ל ולא בן מנכ"ל. אני עיתונאי. בלתי סביר בעיניי שמתפרסמים סיפורים מדהימים של אלדד, ואתה נאבק כדי שמישהו אחר יפרסם".

עמית סגל: "אני חש שכושר הביטוי שלי מוגבל מכדי להסביר משהו בשבעה אופנים שונים. נקווה שאלדד ימשיך להתפרסם, ואם לא יצליח אצלי, אפנה אותו ל'שישי'".

אלון בן-דוד: "תודה. ובכלל, כל סיפור טוב שמגיע אליך – אשמח שתפנה ל'שישי'".

עמית סגל: "אלדד 0523436409. מצפה לראות בשישי הקרוב רבע שעה איתו. תעדכן שאקליט, כי אני שומר שבת". 

לידיעת הקוראים רון ירון ועמוס רגב

גם בפסח הקרוב נידרש למוספי החג. מעיון במודעות הקידום העצמי שפרסמתם עד עתה מסתמן כבר עכשיו נוק-אאוט ל"ידיעות". ניפגש בשבוע הבא. 

היה היו שני חברים (וכתבת אחת ששילמה את המחיר)

ביום שבת תמלא שנה למותו בטרם עת של אמנון דנקנר, האיש והאגדה. מאז נטישתו הפתאומית אמנם קצת יותר משעמם כאן בלעדיו, אבל איך אומרים הפולנים? אילו הוא היה חי, הוא ממילא כבר היה מת. חמישה ימים לפני יום השנה לפטירתו של המנוח, ביום שני האחרון, הורשע חברו הקרוב, אהוד אולמרט, בקבלת שוחד. מעניין מה דנקנר החי, שבסיבוב הקודם המליץ בחום למשה לדור להתאבד, היה אומר עכשיו על פרקליט המדינה לשעבר, כמו גם על הרשעתו המהדהדת של חברו, קריסת "מעריב" ושאר עניינים שעל הפרק.

לדנקנר אמנם זכויות רבות בעולם העיתונות, אבל הטיפול המפנק שהעניק לאהוד אולמרט בעת שהיה עורך "מעריב" לא היה מזכה אותו בפוליצר. אסתי אהרונוביץ' וגידי וייץ כבר תיארו בעבר ב"הארץ" כיצד יזם כתבת דיוקן מקיפה על אולמרט. כאשר עמרי אסנהיים, שהחל לעבוד על הכתבה, גילה שדנקנר מסיר ממנה קטעים ביקורתיים, הוא ביקש לעזוב והוחלף במרב בטיטו, שהגיעה ל"מעריב" כמה חודשים לפני כן. בסופו של דבר פורסמה כתבת ענק מפרגנת ומסורסת, בשני חלקים, שצנזרה את הביקורת והציגה את אולמרט כמעט כסופרסטאר.

זה לא הסיפור היחיד. השבוע, ביום הרשעתו של אולמרט, העלתה פגי סידור, כיום כתבת ב"ג'רוזלם פוסט", סטטוס לפייסבוק שבו תיארה כיצד לפני 11 שנים, בעת שהייתה הכתבת המוניציפלית של מקומון "מעריב" בירושלים, השפיעה חברותם ההדוקה של דנקנר ואולמרט באופן דרמטי על חייה. לא נגענו:

בעלי היה חולה וכבר לא עבד (ומת כעבור זמן לא רב), שלושה ילדים עדיין בבית. הרגשתי שעולמי חרב עליי.

מצאתי כעבור מספר ימים עבודה במקומון קטן, בו היו יותר פרסומות מכתבות. הסכמתי – אילוצי פרנסה – לכתוב שם. נהגו בי בכבוד, שילמו בעין יפה. לא נעים, לא נורא – נראה לי יותר חשוב לפרנס את משפחתי בכבוד מאשר להרים את האף.

כעבור חודשיים, שלחתי שאילתא בקשר לכתבה שהכנתי לשר התמ"ת, אהוד אולמרט. קיבלתי תשובה בכתב באמצעות הדוברת, עם סיומת מעניינת: "השר אהוד אולמרט מברך אותך על דרכך המקצועית החדשה". ללמדך שהאיש ידע, ויתכן שאף ביקש במפגיע מחברו דנקנר להיפטר ממני.

זה פרצופו האמיתי של האיש שהשופט רוזן הרשיע הבוקר: גם מרושע, גם אכזר.

הייתי בסך הכול כתבת במקומון ועשיתי את עבודתי בצורה מקצועית. אולמרט לא אהב – בלשון המעטה – את הביקורת המקצועית והמוצדקת (עובדה שמעולם לא הגיש תביעה נגדי), והשתמש בחברו כדי לחסל אותי מקצועית.
לכן, בניגוד גמור לדרכי, זאת הפעם אני מרשה לעצמי קצת שמחה לאיד. טוב שיישב בבית הסוהר. אין לי ספק שכשיסיים את המאסר הוא ירחיק מעבר לים. וטוב שכך, כי כולנו, גם הפחות טובים שבנו, ראויים למשהו יותר טוב מאהוד אולמרט.

יומיים אחרי העלאת הסטטוס הזה רואיינה סידור בתוכנית "סדר יום", עם קרן נויבך. בסופה שודרה תגובת יועץ התקשורת של אולמרט, בזו הלשון: "מקומם עד מאוד שהגברת סידור מרשה לעצמה בין השאר להשתלח באדם שנפטר. מסתבר שבימים אלה הכול מותר בדרך להוסיף עוד קיסם למדורה. מעבר לכך אין לנו כל כוונה להתייחס". 

ג'ונתן פולארד: המרגל שתקע אותי (1)

נכון למועד כתיבת שורות אלה (יום חמישי בבוקר) המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים שוב במשבר עמוק. לפיכך, גם פסטיבל שחרורו הקרוב לכאורה ("עוד לפני פסח!") של ג'ונתן פולארד בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים מבתי הכלא בישראל, הולך וגווע. לא נורא, הקרקס המדיני הנודד עוד ישוב מן הסתם לפקוד אותנו. עד אז, קבלו את הפסטיבל התקשורתי שהתנהל במקביל אליו:

הסיבוב הנוכחי בעניינו של המרגל הכלוא החל ביום רביעי שעבר. הכתבת המדינית של גלי צה"ל, אילאיל שחר, פרסמה לראשונה ביומן הבוקר כי ארצות הברית מציעה לשחרר את פולארד תמורת שחרור אסירים והמשך המשא ומתן המדיני. בתוך זמן קצר היא נתקלה במקבץ ציוצים ספקניים מאת הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד ("ביקשתם את תגובת האמריקאים לדיווח?", "רגע – אני רוצה להבין – אבו מאזן יוותר על דרישותיו ויאריך את המשא ומתן בחינם רק כי ביבי קיבל את פולארד?", "מצטער, אבל הדיווח לא סביר", "מישהו מאמין שהאמריקאים ישחררו את פולארד בלי מסמך מסגרת אלא רק בשביל עוד שיחות סרק?"). באותו יום אף העלה רביד אייטם שבו הביא הכחשות אמריקאיות לדיווח בגלי צה"ל.

בינתיים – בין החשיפה בגל"צ לאייטם ב"הארץ" – הבליח עוד סקופון, הפעם מאת אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של אתר "וואלה!", שחשף במוצאי שבת כי ישראל מוכנה לשחרר 400 אסירים תמורת הארכת המשא ומתן. באותו ערב פרסם רביד את הידיעה, נתן קרדיט (והיה היחיד מבין הכתבים שעשה זאת), אך הוסיף ציטוט של בכיר אמריקאי שציין כי "הדיווח ב'וואלה!' אינו מדויק". יומיים חלפו להם עד שכל הכתבים המדיניים, ורביד ביניהם, התיישרו לפי יששכרוף ו"וואלה!", ופרסמו גם הם על עסקת שחרור 400 האסירים המתגבשת. "למרות שהיה מי שניסה להכחיש ואחרים שאמרו שהדיווח לא מדויק, אל תשכחו איפה קראתם לראשונה על ההסכמה הישראלית לשחרר 400 אסירים כנגד המשך המשא ומתן", צייץ יששכרוף לאור ההתפתחות. בתגובה צייץ לו רביד חזרה שתי מילים: "שיחקת אותה".

ברק רביד, איך תסכם את השבוע הקשה?
"כל הכבוד לאילאיל שחר על הסקופ. ההזמנה לארוחת צהרים עדיין בתוקף.  ולגבי הכתבה השנייה: גם לאבי יששכרוף מגיע כל הכבוד, אך מפאת תקציב האירוח המצומצם אוכל להזמינו לקפה בלבד". 

ג'ונתן פולארד: המרגל שתקע אותי (2)

ואם כבר פולארד: הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, הדהים השבוע כאשר העז להתנגח ישירות (!) בראש הממשלה (!!), בנימין נתניהו (!!!), יקירו של העיתון (!!!!) ומי שאך לפני תשעה חודשים שיגר לצזנה ברכה מצולמת לרגל הוצאת ספרו "מדריך לעיר ירושלים" (!!!!!).

למרבה הצער, הביקורת הנוקבת על נתניהו עדיין לא פורסמה בביביתון, אלא רק בחשבון הטוויטר של צזנה. ביום שני בערב צייץ צזנה (למעלה) כדלקמן: "ראש הממשלה החליט לשחרר 400 אסירים פלסטינים נוספים. כדי לרכך את המסר שוב יוצא ספין מבית המדרש שפולארד משוחרר. פתטי". לא חלפו להן אלא 14 שעות, עד שהתברר שהפעם כנראה לא מדובר בספין. או אז הופיעה חתימתו של צזנה מתחת לכותרת הראשית באתר "ישראל היום" (למטה): "הערכות: פולארד ישוחרר לפני ליל הסדר; נתניהו עדכן את השרים".

שלמה צזנה, למי להאמין? לשלמה צזנה שצייץ ששחרור פולארד הוא ספין, או לשלמה צזנה שדיווח שההערכות הן שפולארד ישוחרר? ועוד שאלה: האם הביקורת שלך על נתניהו בעניין שחרור האסירים צפויה להתפרסם בקרוב גם ב"ישראל היום"?
"כמי שמבקש רק להזיק, נראה שאתה שוב בא לבלבל את הקורא בשוני בין שני מונחים שלבטח מוכרים לך: ידיעה מול דעה. בידיעות שלי תמיד תמצא מידע המבוסס על עובדות. ידיעות המשקפות את המציאות ומביאות דברים בשם אומרם. בדעות שלי תמיד תמצא את דעתי. דעות רבות שלי התפרסמו כפי שהן – אם בעיתון, או נאמרו בראיונות ברדיו, או נכתבו בפייסבוק או בשאר המדיה". 

לא ידיעות וכן נעליים

מה הסיכוי למצוא ב"ישראל היום" פרסומת ל"ידיעות"? טיפ טיפה פחות מאפסי. לעומת זאת, מה ההסתברות למצוא ב"ישראל היום" פרסומת ל"ידיעות" המוטמעת היטב בתוך מודעה למותג נעליים? הרבה יותר גבוה. זה מה שקרה ביום ראשון, כאשר על פני  מחצית ממודעת חצי העמוד שפרסמה רשת החנויות "אלטו איטליה" (בתמונה), הופיעו גם הלוגו של "ידיעות", גם הלוגו של מוסף "ממון" וגם כתבה שפורסמה אצל המתחרים.

אל: בן כספית. הנדון: אהוד אולמרט, גבי אשכנזי ודן מרגלית

את המכתב הבא שלחתי השבוע לעיתונאי בן כספית:

בן שלום,

בדיוק שנה חלפה מאז מכתבי הקודם אליך. האמת? מרגיש כמו נצח. אני טענתי אז ש-6 מהכותרות הראשיות שפרסמת בעיתון "סופהשבוע" (אגב, שאפו על ההצלחות ב-TGI. אולי בכל זאת יש טיפ-טיפה עתיד לעיתונות המודפסת?) לא כל כך עמדו במבחן המציאות. אתה הסברת לי מדוע רובן המכריע דווקא היו נכונות לשעתן, נתת לי עצה להתמקד בעניינים שאני כן מבין בהם, והוספת שהמכתב שלי משעשע במקרה הטוב ומביך במקרה הפחות טוב. שמחתי לשמוע. מעניין אם תהיה משועשע גם הפעם.

אז למה אני כותב לך היום, בן? בעיקר בגלל הרשעתו המהדהדת של אהוד אולמרט. בכל זאת, קבלת שוחד בסכומים כל כך גבוהים זה לא צחוק. אפשר בהחלט לומר שמדובר בתקדים היסטורי מפוקפק: לראשונה ראש ממשלה לשעבר צפוי לשבת בכלא. יום שחור למדינת ישראל? יום חג לשלטון החוק? אני מניח שהכול בעיני המתבונן.

אחת מהפרשות הללו – שבקרוב, בפעם המי יודע כמה, הזרקור יופנה אליה שוב – תהיה כמובן פרשת הרפז, ההולכת ומתבררת אט אט כפרשת גבי אשכנזי. ממש אוטוטו צפוי להתרחש תקדים היסטורי מפוקפק נוסף: לראשונה יזומן רמטכ"ל לשעבר לחקירה באזהרה במשטרה. איך הסיפור הזה ייגמר? האם גם נגד חברך הטוב אשכנזי יוחלט חלילה להגיש כתב אישום? מוקדם (מאוד) לדעת.

וזו הסיבה שאני כותב לך, בן. נדמה לי שעוד בשלבים שבהם מוקדם היה לדעת מה יעלה בגורלם של אולמרט ואשכנזי, אתה תפסת צד ומיהרת לסנגר על שניהם. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.

דוגמאות? בוא נסתפק בשלוש (למרות שיש, כמובן, יותר). נקפוץ לרגע לאוקטובר 2012, אל שלהי כהונתך כפרשן המדיני של "מעריב". משפט הולילנד צבר אז קילומטרז' של שמונה חודשים. זיכויו של אולמרט שלושה חודשים קודם לכן מפרשות טלנסקי וראשונטורס (במקביל להרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות) היה עדיין טרי. שלושה חודשים וחצי לאחר מכן עמדו להתקיים הבחירות לכנסת, ומספר עיתונאים, ואתה ביניהם, השתעשעו ברעיון שאולמרט יתמודד מול נתניהו. וכך כתבת בזמנו: "אני מרשה לעצמי להוסיף כאן את קולי האישי, הצנוע, ולקרוא לך, אולמרט, לחזור. רוץ, אולמרט, רוץ. למה? כי אין הזדמנות אחרת. כי אי אפשר לחכות עוד... אני רוצה שתרוץ כדי שיהיה לנו, ליד ההגה, מישהו חכם, אמיץ, שיודע לקבל את ההחלטות הנכונות, שהידיים והרגליים שלו לא רועדות... מישהו שיחזיר לצעירי המדינה הזו את הסיבות לחלום בה, את התקווה".

שנה וחצי חלפה מאז שכתבת את הדברים הללו, בן. בוא נעצום עיניים לרגע וננסה לדמיין מה היה קורה אילו אולמרט היה מקשיב לעצתך, מחליט לרוץ ונבחר שוב לראשות הממשלה רק כדי להיות מורשע בשוחד לאחר מכן. נדמה שאין צורך להכביר מילים על טיב החלומות והתקווה שהרשעתו הייתה מעניקה לצעירי המדינה הזו.

יכולתי להרחיב עוד בעניין אולמרט, אבל היריעה קצרה. אז נעבור לאשכנזי. כאן אני לוקח אותך למרץ 2012. פרשת הרפז סגרה אז שנה ושבעה חודשים. מי האמין שגם כעבור שנתיים נוספות סופה עדיין לא ייראה באופק. מיד לאחר שהוגשה טיוטת דו"ח המבקר בפרשה, תחת הכותרת "גבי אשכנזי הוא הקורבן", כתבת אז את הדברים הללו: "אני חושב, ויכול להיות שאני היחיד שחושב כך, אבל אמשיך לחשוב כך, שההתעסקות האינטנסיבית בקשקוש הזה, עם המסרונים והטלפונים והקשקושים, היא התחרפנות מוחלטת של המערכת בכלל, ושל משרד מבקר המדינה בפרט... בסיפור הזה יש צד מתוחכם וצד מטומטם, או שיש בו צד מסוכן וצד תם, מה שבטוח, שיש בו קורבן. כמו כל אלה שנתקלו באהוד ברק בעבר, גם גבי אשכנזי לא הצליח לצאת מהאיש הזה בשלום. כן, גם אשכנזי תרם לפרשה הזו את חלקו, אבל לטעמי, כמי שעקב אחר האירועים בזמן אמיתי, הוא היה הקורבן, המתגונן, ולא התוקפן המתכנן".

אלא שהחודשים נקפו להם, בן, ותראה מה קרה: לפני שבועיים נעצרו דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, וראש לשכתו של אשכנזי לשעבר, ארז וינר, בחשד שאספו והפיצו חומר מכפיש על אנשי צבא ופוליטיקאים. על פי רוב האינדיקציות, מי שתיכף הבא שיוזמן לחקירה באזהרה הוא לא פחות ולא יותר מהרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי.

ואם זה לא מספיק, בן, מיד לאחר מכן תקפת את תמיכתו של מרגלית בברק בפרשת הרפז ובכלל. "ברק הוא זה שלא משאיר אחריו, לא בצבא ולא באזרחות, אף פעם, פרוטוקולים או קלטות או עדויות כלשהן", הוספת. "אחרי שנכווה עם אולמרט, דן מרגלית היה אמור להיזהר שבעתיים עם ברק, ובמקום זה הוא נשרך אחרי שר הביטחון באשר ילך, מספק לו שירותי דברור ותקשורת יעילים ונשבע בשמו. אחח, יא דן. האמן לי, זה לא רע לעיתונאי מדי פעם לנסות להתנתק מפטמות השלטון. זו תחושה משחררת, אמיתית, משכרת. נסה את זה פעם".

אלא ששוב, בן, הזמן חלף, והתוצאה המסתמנת, לצערך, היא 0:2 ליריב. נכון לעכשיו, דן מרגלית צדק פעמיים – הן כאשר קבע שאולמרט מושחת, והן כאשר הוקיע את התנהלותו של אשכנזי. אתה, לעומת זאת, עדיין לא הבקעת. לכן, לאור טוריך מהעבר, ובעיקר לאור המצב בהווה, יש לי אליך שלוש שאלות:

1. האם גם היום, לאור הרשעתו של אולמרט, אתה סבור שהוא היה צריך לרוץ בבחירות האחרונות לראשות הממשלה?

2.האם גם היום, לאור חקירתו הצפויה של אשכנזי תחת אזהרה, אתה סבור שהוא היה הקורבן בפרשת הרפז?

3. האם אתה לא קצת מתחרט על כך שרק לפני חצי שנה, בעיתונך החדש "סופהשבוע", כתבת על דן מרגלית כי "הכי נכון היה להתעלם מרכיכת העיתונות הזו ולתת לה להמשיך להתחפר בביבים"?

בברכה,

אביב הורביץ, mako

וזה מה שבן כספית כתב לי בתשובה:

אביב שלום,

1. יקירי, המכתבים שלך ארוכים מדי. נכון, אתה לא איש פרינט ולכן לא צמוד לנפח מוגדר, ואין לך בעיה של נייר, אבל זה לא הופך את הטרחנות למעיקה פחות. לא חוכמה לתאר אירוע באלפיים מילה. חוכמה להעביר אותו במאתיים מילה. אני קורא אותך מדי פעם, ומוצא את עצמי מתקשה מאוד לצלוח את הררי המילים והעלילות המפותלות. כנ"ל לגבי המכתבים. אני, אתה יודע, קצת עסוק. גם עיתון, גם אתר אינטרנט, גם רדיו, גם טלוויזיה. אם הייתי קורא כל מה שאתה כותב, וגם את המכתבים שאתה חופר, לא היה לי זמן לכל זה. לכן הרשיתי לעצמי הפעם, ערב פסח, לרפרף על המכתב החדש ולא לצלול לעומקו. איתך הסליחה.

2. אפרופו המכתב הקודם: נדמה לי שבהתדיינות שהייתה בינינו אז, עלה נושא ה"הקפאה", עליה דיווחתי באחת הכותרות בזמנו. אם אני זוכר נכון, דיווחתי שההקפאה תהיה באג'נדה הבינלאומית. העורך לקח את הטקסט שלי קצת קדימה מדי באותה כותרת, וגם את זה סיפרתי לך. אתה כמובן צהלת והודעת שלא היה ולא נברא, כי אף אחד לא דיבר אז על הקפאה. אחר כך העמדתי אותך על טעותך, כשפרסומים על רעיון ההקפאה שיוצא מהפריזר הופיעו בהרבה מקומות אחרים. נדמה לי שהיום, כשההקפאה מככבת במתווה העסקה החדשה של קרי, אתה מבין שאתה לא באמת מבין את המקצוע שלנו. אגב, העובדה שעסקת קרי כנראה לא תצלח, לא משנה מאומה. ככה זה במקצוע שלנו. אתה יכול לדווח על הלך הרוח הנוכחי, על כוונה נוכחית, על תכניות, על מגמות. לא תמיד זה קורה. לפעמים זה מתפוצץ. דוגמה טרייה: אילאיל שחר החרוצה דיווחה ראשונה בגל"צ על האפשרות שפולארד ישוחרר בעסקה. האמריקאים הכחישו את הדיווח שלה. אגב, הם שיקרו במצח נחושה. עברו כמה ימים, והעסק יצא לאור. אילאיל יצאה גדולה. ואם העסקה תתפוצץ ופולארד יישאר בכלא (זה הכיוון כשאני כותב את המכתב הזה)? האם זה הופך בדיעבד את הסקופ של אילאיל ללא נכון? ממש לא. הסקופ הוא על עצם העלאת הרעיון. האמן לי, בשלושים השנים שלי במקצוע (עוד מעט...) כבר קיבלתי סיפור מראש ממשלה ביום שני, כדי לשמוע אותו (את ראש הממשלה) מכחיש אותו (את הסיפור שנתן לי) ביום חמישי.

3. "חברך הטוב גבי אשכנזי", אתה כותב. על סמך מה? לא הייתי חבר של אשכנזי, אני לא חבר שלו, ולא אהיה חבר שלו. סתם, כי מעולם לא יצא לי להיות בביתו, לאכול איתו צהריים או לבלות איתו. אגב, לכמה מהעיתונאים שרודפים אותו עכשיו, דווקא כן יצא. והרבה. כולל חופשות משותפות ("מצפה הימים"). אני לא חבר של אשכנזי, אני גם לא חבר של אולמרט. גם בביתו של אולמרט לא הייתי מעולם, גם איתו לא אכלתי אף פעם צהריים. כשהיה ראש ממשלה, חטף ממני לא מעט בלא מעט הזדמנויות, והיו לי הרבה מאוד מריבות עסיסיות עם אמנון דנקנר סביב זה (אבל הוא מעולם לא צנזר אותי).

4. לגבי הטענות כאילו התגייסתי להגנתם של אשכנזי ואולמרט וכו', אין לי כוונה לטרחן אותך עכשיו על כמה עשרות עמודים. אם זה מעניין מישהו, אני מניח שלא מעט חומר יפורסם היום בטורי ב"סופהשבוע". עם כל הכבוד שיש לי אליך, הקוראים שלי חשובים לי קצת יותר. מי שרוצה לקבל את דעתי, יודע איפה למצוא אותה. ואני מודה לך על הפרגון בעניין הצלחת "סופהשבוע". זו אכן הוכחה שהפרינט לא מת. וזו גם הוכחה שכל מה שכתבתי במאמר ההוא, שפרסמתי בעמודי הדעות של "מעריב" ביום בו אמורה הייתה השופטת אלשייך להחליט למי היא מעבירה את העיתון, התגשם באופן מלא. אסור היה לשלמה נס להיות המפרק של "מעריב", אסור היה להעביר את "מעריב" לשלמה בן-צבי, הקשר בין השופטת למפרק פסול לטעמי, הקשר בין המפרק לבן-צבי מדאיג, כל העסק כולו היה מסריח מהרגע הראשון, הייתי היחיד שהיה לו האומץ לכתוב את זה בזמן אמיתי, כשאני יודע שבהמשך היום כנראה בן-צבי יהפוך למו"ל מעריב ואולי גם יפטר אותי. והוא אכן פיטר אותי. כמעט מיד.

5. באופן כללי: עם כל הכבוד שיש לי למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט, נדמה לי שאני זכאי לאחוז בדעה משלי. על המתרחש בקריה וסביבה בין השנים 2009-2011 כתבתי ספר. קוראים לו "חמקן". היה רב מכר בשנה שעברה. השקעתי שנתיים מחיי בפרויקט הזה. דיברתי עם עשרות עדים ומקורות עלומים. מכיוון שהמשטרה, הפרקליטות והתקשורת מחפשים את המטבע מתחת לפנס (אשכנזי), אותי עניין יותר המטבע הסמוי, הצד האפל של הירח, המקום בו אין שום עדות ולא נותר שום עד. עד סוף ימיי אהיה גאה על כי הצלחתי לחשוף מה שחשפתי ב"חמקן", ספר שעל סמך ממצאיו אפשר לפתוח בחקירה כמעט בכל פרק. אז למה לא פותחים בחקירה, אתה שואל? שאלה מצוינת. כי במדינה שלנו, יש כאלה שאף פעם לא פותחים נגדם בחקירה, ויש כאלה שפותחים נגדם חקירה חדשה כל שבוע. עם המציאות הזו אין לי כוונה להשלים. מכיוון שלא הייתי אף פעם חבר של אף אחד מהגורמים האלה, ומכיוון שלא עבדתי אף פעם בעיתון של זה ולא הסתובבתי בחצר של ההוא, אני בא לסיפור הזה בידיים נקיות.

6. עניין אולמרט: מאז 1996 היו כאן ארבעה ראשי ממשלה. כולל אולמרט. עקבתי אחרי כל אחד ואחד מהם שנים ארוכות, מטווח אפס. אם הייתי צריך לדרג אותם במדרג השחיתות, אולמרט לא היה מקום ראשון, ולא שני. הוא היה שלישי או רביעי. מה לעשות, אבל כשבן של ראש ממשלה מקבל מיליונים מיזם נדל"ן על גלישה של שעתיים באינטרנט, אין כתב אישום. כשבנותיו של שר בטחון ממשיכות לקבל מיליונים מהחברות שלו גם אחרי שנכנס לתפקיד, אין כתב אישום. כשרעייתו של אותו שר פותחת חברת לובינג הון-שלטון אצלם בבית, אין חקירה. כששר אוצר מכתיב ל"בונדס" איפה הוא רוצה לבלות את החופשה  המשפחתית הבאה שלו, כדי שיארגנו פגישה עם תורמים יהודיים ביומה הראשון ויממנו את כולה, אין חקירה ("ביביטורס"). ואני יכול להמשיך ככה עוד הרבה מאוד זמן. אני מניח, אביב, שגם אתה קורא את הטורים של אלדד יניב. נדמה לי שאולמרט קיבל שם תשומת לב די שולית, ליד המעללים של האחרים, לא? אבל האנרגיה שהוציאה עליו מערכת אכיפת החוק היתה מפילה כל פוליטיקאי באשר הוא. להזכירך, קראתי לו לרוץ אחרי שזוכה זיכוי מהדהד בפרשות שהביאו לפרישתו מתפקיד ראש הממשלה. פרקליט מדינה בשם משה לדור זימן את משה טלנסקי לעדות מוקדמת בהליך שהוגדר על ידי בית המשפט כהפלת ראש ממשלה. מהתיק הזה אולמרט זוכה. מכיוון שלדעתי הוא היה ראש ממשלה מצוין, קראתי לו לרוץ. אני לא חוזר בי. הלוואי שיזוכה בערעור ויוכל לרוץ בעתיד. מותר לי לחשוב ככה? תודה.

7. מה היה קורה לו היה רץ? הוא היה צריך להתפטר עכשיו. אז מה? הרי כבר עשו לו את זה. בדיוק את זה. העיפו אותו על תיק שבגללו זוכה.

8. שמע אביב, מצד אחד אני גאה שאני חי במדינה שבה המשטרה והפרקליטות יכולים להפיל ראש ממשלה. מצד שני, אני מתבייש על כך שאני חי במדינה שבה המשטרה והפרקליטות מנהלים מצוד אנושי של 15 שנה (במקרה של ליברמן) ובסביבות עשרה תיקים (שרובם נסגרו) במקרה של אולמרט, ובסופו של התהליך הזה מביאים לפרישת ראש ממשלה באמצעים פסולים שמקורם בשיכרון כוח ורדיפה אישית. משה לדור מסתובב בינינו כחתן בימים אלה. זכותו. זכותי לחשוב אחרת. אני גאה להיות דעת המיעוט, ואני אחזיק בה גם אם היא תהיה דעת יחיד. לא, אולמרט לא צדיק, וכתבתי פעמים רבות שהוא מתהלך כל חייו באזור הדמדומים החוקתי. בעולם מושלם הוא לא היה מגיע להיות ראש ממשלה. אבל העולם שלנו לא מושלם. התהליכים האלה, שפירטתי כאן על קצה המזלג, הם אלה בדיוק שהביאו אותנו למציאות הקשה בה אנו מוצאים את עצמנו היום: למעט שרה נתניהו ובעלה, אין אלטרנטיבה. אין איש. שממה. מדבר ציה, שמיר ושית. המערכות קברו את כל האחרים, כל מי שהרים ראש חוסל, באמצעים מאמצעים שונים. נכון להיום, אין יועץ משפטי לממשלה, אין נציב שירות מדינה, אין מבקר מדינה, ועוד מעט גם אין תקשורת (עכשיו גם "מקור ראשון" הלך) 

9. אני אשאר. אני מקווה שגם אתה. והסידור הזה מתאים לי. אני אמשיך לכתוב, ואתה תמתח ביקורת.

בן כספית 

זה הטראח שלי

שעון מראה שלוש. מתי, מתי כבר שמונה? שאלתי את עצמי בציפייה כאשר הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"יחסינו הסתיימו ברגע זה, הורביץ", הוא בישר לי בזעם עצור.

"אבל למה?", נבהלתי. "מה כבר עשיתי?".

"מה עשית?", אמר הקונספירטור כשמרירות בקולו. "מעלת באמון, הורביץ".

"איזה אמון?", נחרדתי.

"גם באמון שלי, וגם באמון של הקוראים שלך", אמר הקונספירטור.

"אתה מוכן קצת לפרט?", ניסיתי נואשות להבין. "אין לי מושג על מה אתה מדבר".

"בשמחה", אמר הקונספירטור בכעס. "כבר שבועיים אני מנסה להבין את פשר ההשתלחות חסרת הרסן והמעצורים שלך ב'ידיעות אחרונות'".

"אני חושב שאתה טיפ טיפה מגזים", ניסיתי למתן אותו.

"ממש לא", קטע אותי הקונספירטור. "שאלתי את עצמי: איך זה שאתה, הורביץ, שלא פעם ולא פעמיים כינית את 'ישראל היום' בשם החיבה 'ביביתון', מתנגד פתאום בתוקף לחוק שמבקש למנוע הפצת עיתונים בחינם?".

"נו?", שאלתי בסקרנות הולכת וגוברת. "ומה גילית?".

"כאילו שאתה לא יודע, הורביץ", נבח הקונספירטור. "זה אמנם לקח קצת זמן, אבל ביום שני בערב נפל לי סוף סוף האסימון".

"למה?", שאלתי בהשתאות. "מה בדיוק קרה ביום שני בערב?".

"אל תיתמם", זעמו של הקונספירטור רק הלך וגבר. "לא נראה לך בעייתי מבחינה אתית, הורביץ, שעיתונאית מוכרת ב'ישראל היום' עומדת על במה, מודה לך בחום בפני אולם מלא מקיר לקיר, ואז עשרות כתבים ועורכים נוספים של 'ישראל היום', שהוזמנו והגיעו לאולם, מוחאים כפיים?".

"אה, העניין הזה", הגבתי בביטול.

"כן, העניין הזה", זעף הקונספירטור. " אתה לא חושב שאירוע מדאיג מסוג זה עלול לגרום להטיה חמורה של הסיקור שלך? איפה האינטגריטי שלך, הורביץ? ואיך זה שאין גילוי נאות מפורט ומטרחן בפיסקה הארוכה מנשוא שלך שאתה מתעקש להכניס בסוף כל טור?".

"כי מדובר לגמרי בצירוף מקרים", חתמתי את הדיון. "תגיד, אם אתה כבר מעודכן, עמוס העורך הראשי כיבד את האירוע בנוכחותו?".

"עמוס בהחלט התכוון להגיע להקרנה החגיגית של חגית", עדכן הקונספירטור. "אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להישאר בדסק בשל הסיקור המיוחד והחגיגי אפילו עוד יותר לרגל הרשעתו המשמחת של אהוד. אבל למה אתה בכלל שואל אותי, הורביץ. מה, לא היית שם בעצמך?".

"לא", עניתי בקצרה.

"אז איפה לעזאזל היית?!", התפלא הקונספירטור.

"בבית", השבתי בלקוניות.

"אתה רוצה להגיד לי, הורביץ, שאולם שלם מחא לך כפיים ואתה אפילו לא טרחת להגיע?", התפלץ הקונספירטור. "אכפת לך לספר לי למה?".

"עזוב", התחמקתי בסרבול. "יש לי כל מיני סיבות".

"איזה סיבות?", חפר הקונספירטור.

"סיבות מכאן ועד ניו-יורק", הוספתי וטרקתי.

ואם כבר ניו-יורק, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

ג'ודי וסילבן מול שאר העולם

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר

• אביב הורביץ
• מי נגד מי