אופנת סגל (1): ראש עיריית ירושלים הבא, עופר ברקוביץ' (או שלא. תלוי מתי שואלים)
האם הפרשן הפוליטי של "החדשות" (והפרשן הפוליטי הטרי של "ידיעות"), עמית סגל, חזה שמשה ליאון יהיה ראש עיריית ירושלים? או שמא הפרשן הפוליטי של "החדשות", עמית סגל, דווקא סבר שעופר ברקוביץ' יהיה ראש עיריית ירושלים? התשובה הנכונה היא גם וגם.
בשלישי האחרון, שעה ו-38 דקות לאחר סגירת הקלפיות, העלה סגל את הציוץ הבא:
כעבור 11 דקות עבר סגל מהימור להכרזה נחרצת:
תשע דקות אחר כך לקח הפרשן הפוליטי רבע צעד לאחור:
ובחצות ו-40 דקות, כשהכול נגמר, לא שכח גם לצחוק מעט על עצמו:
דקה לפני אחת בלילה הפיק סגל לקחים:
14 דקות לאחר מכן, ב-1:13 בלילה, העלה סגל ציוץ נוסף, שבו ניסה למזער את הנזק ולתרץ את ההכרזה שנכשלה. "להגנתי אגיד רק: צפו בקטע הבא", כתב וצירף קטע וידאו שלו מהמהדורה המרכזית ששודרה יממה לפני פתיחת הצבעת הסיבוב השני בבחירות לרשויות המקומיות. "ליאון נראה כרגע בעמדת יתרון", סיכם סגל באותו קטע:
אלא ששעה ורבע לפני הציוץ הזה, כשנראה היה שהכול עדיין פתוח, שיתף אליק מרגלית, עורך משנה במהדורה המרכזית של "החדשות", את ההכרזה של סגל כי ראש עיריית ירושלים הבא הוא עופר ברקוביץ', וצירף את הציוץ המתחנף למחצה הבא:
עמית סגל, תרצה לסכם?
"טוויטרי מגמגם בעד עצמו".
אופנת סגל (2): הצבעה בקבינט בעד הפסקת האש – פה אחד (או שלא. תלוי את מי שואלים)
תוצאות הבחירות בירושלים לא היו המקרה היחיד השבוע שבו נאלץ סגל לחזור לציוץ מוקדם יותר שלו ולתרץ אותו. כך צייץ בשלישי אחר הצהריים ל-407,060 עוקביו (שמספרם גבוה יותר מתפוצת כל העיתונים היומיים בישראל):
אלא שדקות אחר כך הוציאה לשכת שר הביטחון הודעה כי התדרוכים על תמיכתו של אביגדור ליברמן בעצירת התקיפות בעזה הם פייק ניוז. גם שרי הקבינט נפתלי בנט, איילת שקד וזאב אלקין הודיעו כי לא תמכו בהפסקת ההתקפות על עזה. הכתב המדיני של חדשות עשר, ברק רביד, העלה את הציוץ הבא:
כותרת הענק של "ידיעות", למחרת ישיבת הקבינט, הייתה ברוח דומה:
סגל, מצידו, מיהר עוד באותו ערב להסביר את ציוצו הקודם (אך לא נימק מדוע השתמש בביטוי "פה אחד" למרות שלא התקיימה הצבעה):
למחרת בשעה 13:00 הודיע ליברמן על התפטרותו מתפקיד שר הביטחון. "השאלה הנשאלת למה דווקא עכשיו", שאל את עצמו מיד בתחילת מסיבת העיתונים והשיב כי "מבחינתי הפסקת האש אתמול, בשילוב עם כל תהליך ההסדרה מול חמאס, היא כניעה לטרור". מה הסיכוי שעשרים שעות לפני ההתבטאות הנחרצת הזו נגד הפסקת האש תמך ליברמן בקבינט בהפסקת האש? נמוך במעט מהסיכוי שאיסמעיל הניה יחוסל תוך 48 שעות מהאולטימטום שיציג לו שר הביטחון היוצא.
עמית סגל, תרצה להגיב?
"אני עומד מאחורי הפרסום ומפנה אותך לדבריהם של שרים בקבינט כיואב גלנט ואחרים".
גבירותיי ורבותיי, מהפך (1): הלכנו לישון עם ברקוביץ' והתעוררנו עם ליאון
נחזור לבחירות בירושלים וליד הקלה מדי על הטוויטר: שעה ו-27 דקות לאחר סגירת הקלפיות העלה ניר חסון, הכתב לענייני ירושלים וארכיאולוגיה של "הארץ", את הציוץ הנחרץ הבא:
בעקבות זאת קפץ גם עמיתו לעיתון, אנשיל פפר, לשלב הסיכומים והפרשנויות לניצחון (שלא היה):
46 דקות לאחר מכן, כשהמגמה החלה להתהפך, זרק פפר הימור לחלל הטוויטר:
איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. חסון, מצידו, לקח קשה את הפשלה, אך לא טייח אותה:
לעומת זאת מי שכן מיהר לעלוץ על ניצחונו לכאורה של ברקוביץ' – וגם הזדרז למחוק את הציוץ לאחר מכן – הוא ליאור חורב, יועצו האסטרטגי של ברקוביץ' (שמלבד ירושלים הפסיד בשתי ערים גדולות נוספות: חיפה, שבה יעץ ליונה יהב; וראשון לציון, שבה יעץ לדב צור). קצת לפני חצות צייץ חורב בשמחה "שהחיינו". שעה קלה אחר כך כבר לא נותר זכר לציוץ (ותודה חמה לצדיק הנסתר שצילם ושלח ל"מי נגד מי"):
גבירותיי ורבותיי, מהפך (2): הלכנו לישון עם רייקין והתעוררנו עם רוקח
מירושלים נזנק היישר למועצה האזורית גולן. גם שם התקיים סיבוב שני של בחירות, שבו התמודדו ראש בראש המועמדת מיכל רייקין מול המועמד חיים רוקח. הבחירות נערכו ב-32 יישובי המועצה, כאשר ביישובים הקטנים נסגרו הקלפיות כבר בשעה 20:00. עם סיום מניין הקולות בקלפיות הקטנות, הוליכה רייקין בהפרש של כ-200 קולות, מה שהביא להכרזות חגיגיות על זכייתה בבחירות. אודי סגל מיהר לקיים ריאיון חגיגי עם הזוכה המאושרת (בינתיים) במשדר הבחירות המיוחד ב"רשת":
טל שניידר, הכתבת הפוליטית של "גלובס", הזדרזה להעלות את הציוץ הבא:
אלא שמה שגם אודי סגל וגם טל שניידר, לא לקחו בחשבון, הוא שביישובים הגדולים שמשתייכים למועצה האזורית גולן, בניגוד לקטנים, נמשכה ההצבעה עד השעה 22:00. עם תום ספירת הקלפיות הללו התברר שרוקח ניצח את רייקין, בהפרש של 322 קולות, ושניידר מיהרה למחוק את הציוץ שלה (ותודה לצדיק נסתר, שונה בתכלית, שצילם ושלח למדור).
הציטוט מול המציאות (1): ליברמן יתפטר? לא ממש
הציטוט: "כמובן שיש סיכוי כזה, אבל לפי דעתי לא סיכוי גבוה מאוד. למרות שליברמן מבחינה פוליטית נמצא בתקופה מאוד טובה... לא מוותרים על תיק הביטחון. גם במערכת בחירות. עם השומרים, עם המאבטחים. עם היכולות שלך להגיע לכל מקום. לא מוותרים על זה בקלות. אני לא רואה אנשים שמתפטרים סתם כך, בשביל מהלך פוליטי" (הפרשן הפוליטי של גל"צ, יעקב ברדוגו, מסביר לישי שנרב בתכנית "נכון להבוקר" כי סיכויי ההתפטרות של ליברמן מתפקיד שר הביטחון אינם גבוהים, 14.11.2018. זמן קצר לאחר הפרשנות העלתה גל"צ ציוץ, שנמחק לאחר התפטרותו של ליברמן).
המציאות: כעבור ארבע שעות וחצי הודיע ליברמן על התפטרותו מתפקיד שר הביטחון.
יעקב ברדוגו, תרצה להגיב?
"אכן הערכתי שליברמן לא יעשה מעשה התאבדותי של התפטרות, אלא יילך להסכמה רחבה של תאריך לבחירות. לו הייתי ליברמן, ואני לא, הייתי נוהג כך. ימים יגידו האם זה היה צל"ש או טר"ש. התפטרויות פוליטיות הן דבר נדיר, ובדרך כלל משלמים עליהן ביוקר רב בציבור. פרשנות רואה מציאות, ולא מה שמעבר. לדעתי היה לליברמן סיכוי טוב יותר לגבש תאריך לבחירות תוך ההתפטרות. שמח שאתה עוקב כך אחריי, העיקר שיש ביקורת".
הציטוט מול המציאות (2): מסתמנת רגיעה? ממש לא
הציטוט: "עזה הולכת ונרגעת, לפחות כך זה נראה, בעוד שפיגועי הירי והדקירה ביהודה ושומרון הולכים ומתרבים. הסיבות לכך שברצועת עזה מסתמנת רגיעה הן ברורות: חמאס משיג לאט לאט את ההטבות הכלכליות שהוא רוצה בהן והוא גם מצליח לייחס את זה ל'צעדות השיבה' וטרור העפיפונים והבלונים שהיה אינטנסיבי מאז סוף חודש מרץ" (חתן פרס ישראל, רון בן-ישי, ynet, 9.11.2018).
המציאות: שלושה ימים אחרי פרסום הטור שוגרו מרצועת עזה לשטח ישראל 460 רקטות בתוך יממה, המספר הגבוה ביותר מאז מבצע צוק איתן.
רון בן-ישי, תרצה להגיב?
"מה ששיבש את התהליך שהצבעתי עליו, ואשר היה כנראה נמשך, הם שלושה אירועים שקרו בזה אחר זה אחרי (!) שכתבתי מה שכתבתי: האחד – צילומי המזוודות עם הדולרים במזומן, שהועברו מקטאר לחמאס דרך מעבר ארז. הצילומים הללו העלו גל אדיר של ביקורת על חמאס בעזה, ובעיקר ברשות הפלסטינית, בטענה שחמאס מכר את 'ההתנגדות' בעבור חופן דולרים. חמאס היה חייב לנקות את עצמו מהאשמה חמורה זו, ועימות עם ישראל היה האמצעי לכך. האירוע השני היה ההיתקלות עם הכוח הישראלי בליל שבת, שחדר לעומק הרצועה והרג שבעה אנשי חמאס וועדות ההתנגדות, וחולץ לשטחנו עם הרוג ישראלי אחד. שני אירועים אלה, בהצטברם יחד בפרק זמן קצר, חייבו את חמאס לפעול. הארגון יכול היה להרשות לעצמו ללכת רחוק מפני ששמע את הקברניטים הישראלים – כולל נתניהו בפריז – שאמרו ברורות שישראל אינה רוצה הסלמה בעזה. שלושה אירועים אלה, כמו שקורה לעיתים קרובות במזרח התיכון, הביאו לתפנית ולשינוי הכיוון".
קר מהדפוס
לפני מספר חודשים הוחלט להקדים את מועד הירידה לדפוס של "ידיעות" בחצי שעה, מחצות (ולפעמים חצות וקצת) לשעה 23:30. האם הצעד הזה יוביל לחיסכון כספי? כן. האם הוא גבה ועוד יגבה מחיר בגזרת האקטואליה (ו/או מדור הספורט)? בוודאי. הנה דוגמה חמה מהשבוע האחרון:
בראשון בלילה התרחשה היתקלות בעומק רצועת עזה, שבה נהרג סא"ל מ', קצין ביחידת עילית. זו הייתה הכותרת הראשית של "ידיעות" למחרת:
הכותרת בעמודים 2-3 הלכה אפילו צעד אחד קדימה:
אלא שמהר מאוד התברר כי מטרת הפעולה בעזה לא הייתה חיסול או חטיפה, מה שהפך את הכותרות ב"ידיעות" לבלתי מדויקות. למחרת כבר דיווח הפרשן הצבאי של "ידיעות", יוסי יהושוע, כי "הפעולה שתכליתה הייתה מודיעינית – לא סיכול או חטיפה – השתבשה".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
פספוס קל של שש שנים
שנים רבות לפני אינפלציית הפייק-ניוז, אחדים משונאי התשקורת העוינת נהגו לומר אומרים שהדבר היחיד הנכון בעיתון הוא התאריך.
אלא שגם זה, מתברר, לא תמיד מדויק. ב-29 בנובמבר 1993 הופץ הגיליון האחרון של "חדשות" זצוק"ל. באופן אירוני למחצה, העמוד הראשון נשא תאריך שגוי: 29 בדצמבר 1993.
ולמה נזכרתי דווקא עכשיו בטעות ישנה של "חדשות"? כי בעמוד התוכן של מוסף "7 ימים" שהופץ לפני שבועיים, הופיע כמדי שבוע, באותיות ענק, התאריך הבא:
איפה הקרדיט: חצבת חוזרת
בשישי האחרון, 9 בנובמבר, פירסם "הארץ" בעמוד הראשון את הכותרת הבאה, שעליה חתם הכתב לענייני בריאות, עידו אפרתי:
יומיים לפני "הארץ", ברביעי, פרסמו הפרשן לענייני בריאות של "ישראל היום", רן רזניק, והכתבת בת-חן אפשטיין אליאס, את הכותרת הבולטת הבאה בעמוד הראשון:
למחרת, בחמישי, פירסם "ישראל היום" ידיעת פולו-אפ, ובשישי הופיע התחקיר המלא במוסף "שישבת" של "ישראל היום":
עידו אפרתי, למה לא נתת קרדיט?
"לא כל מה שמדביקים לו את המיתוג 'תחקיר' ועוטפים בכותרות בומבסטיות הוא אכן אייטם תחקירי חושפני ובלעדי. גם אם מאד רוצים. כשמקלפים את המעטפת נשארים עם שיחות רקע וטענות של גורמים שונים במערכת הבריאות – דבר שהוא שגרת העבודה של כל כתבי הבריאות, ברמה היומיומית. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בנושא חדשותי כמו משבר החצבת, שבאותו השבוע היה אחד הנושאים הבוערים בסדר היום התקשורתי והציבורי.
"המידע הביקורתי על התנהלות משרד הבריאות במשבר הצטבר אצלי משך שבועות, עד לנקודה שבה היה ברור מעבר לכל ספק שיש חומרים שמצדיקים כתבה. וזו אכן פורסמה, ללא קשר למתחרה כזה או אחר. לו היה חושף עמיתי למקצוע גילוי של ממש – מסמך מהותי, פרוטוקול או כל עדות חשובה, והייתי עושה בו שימוש – הייתי בהחלט נותן קרדיט, כפי שאני נוהג במקרים אחרים. אבל לא זה המקרה. הכתבה שפרסמתי על הנושא החם ביותר באותו שבוע לא נדרשה לשום השראה מעיתון אחר – אלא הייתה כורח המציאות. האם רק בעיתון אחד ידעו על הטענות הכלליות המוכרות על מחסור באחיות, התגובה המאוחרת של המשרד ועוד? יעידו עמיתי למקצוע שלא. הניסיון 'לגדר' או לבסס בלעדיות של כתבה על ידי פרסום ידיעות מקדימות – הוא מוכר ואפילו לגיטימי לכשעצמו. כל עוד הוא מבוסס על עוגנים תחקירים עמוקים ובלעדיים ולא בנושא שכל כתבי הבריאות עוסקים בו. מצער שאני נדרש להסביר את המובן מאליו".
דברים בשם אומרם: לא רותם סלע שהתכוונת אליה
לא אשקר. יש רגעים בחיים שזה טיפה מורכב לחלוק את שמך עם אחת הנשים הידועות בישראל.
ויש רגעים אחרים. בהם אתה זוכה למשל להציץ לתוך מפעל הנקניקיות הקרוי עיתון "הארץ" וללמוד – בזמן אמת – כיצד עושים "עיתונות אובייקטיבית".
(רותם סלע, בעל הוצאת ספרים, בדף הפייסבוק שלו, 6.11.2018)
באותו יום פירסם איתי שטרן באתר "הארץ" את הכותרת הבאה:
איתי שטרן, תרצה להגיב?
"תמיד קיוויתי להיות חלק מבנק המטרות של הטרולים בימין, ולראות איך זה מרגיש. נותרתי בעלבוני כשקיבלתי רק פנייה מנומסת אחת בעניין חוסר האובייקטיביות שלי כעיתונאי. מי יודע, אולי גם בימין הבינו שחוק הנאמנות בתרבות הוא חוק מסוכן שצריך לעצור".
מי רצה כתבה על האסיר דנקנר ולא קיבל?
בלי אתר הבית אי אפשר: ב-29 באוגוסט, היום שבו נדחה ערעורו של איש העסקים נוחי דנקנר ועונשו הוחמר לשלוש שנות מאסר, העלה הכתב הפוליטי של "הארץ" והטרול הבלתי נלאה חיים לוינסון, את הציוץ הבא:
לא חלפו אלא חודשיים ועשרה ימים, וכך נראתה הכותרת הראשית של מגזין mako האחרון:
לוינסון, כמובן, חגג את הנבואה שהתגשמה בציוץ הבא:
עורך mako, איתי ולדמן, למה אני לא מופתע?
"אנחנו בדיוק עובדים על כתבת החיים החדשים של חיים לוינסון".
חזק חזק וחזקיהו
הוא נאלץ להשתדל, פתאום הטלפון צילצל, מיד הרים והתנצל. על הקו המתין הקונספירטור.
"מה קורה, הורביץ?", הוא התעניין. "רוצה תחזית לעתיד?".
"לא אתנגד", עניתי.
"יפה מצידך", החזיר הקונספירטור. "ובכן, לא מן הנמנע שבקרוב תמצא בכל מיני כלי תקשורת כאלה ואחרים, וכמובן גם ברשתות החברתיות, דיווחים על חוויות מרתקות של עיתונאים כאלה ואחרים שבהם יוזכרו במישרין או בעקיפין נופיה המרהיבים ואנשיה החמים של אתיופיה הקסומה".
"איך אתה יודע?", שאלתי.
"כי במוצאי שבת המריאה לאדיס-אבבה משלחת יוקרתית, הורביץ", הכריז הקונספירטור. "מי לא היה על המטוס? אבי וייס, יון פדר, אלונה בר-און, רון ירון, הדס להב, אסף ליברמן, יאיר טרצ'יצקי, דודו סעדה, אמילי עמרוסי, ואפילו הסמנכ"ל האניגמטי שלך ב'קשת', חיליק שריר. כולם טסו לשבוע באתיופיה בסבסוד נדיב של עמותת 'עולים ביחד', כך שאפשר לצפות לריקושטים מסקרנים למחצה".
"אני לא בטוח שיתפרסמו כתבות", פקפקתי. "זו נראית לי נסיעה שמטרתה העיקרית היא קצת יותר רקע וקצת פחות סיקור יחצ״ני פרונטלי".
"נמתין ונראה", סיכם הקונספירטור. "רוצה בונבוניירה בינתיים?".
"תביא נטעם", אמרתי.
"שולח לך מודעה לכנס חגיגי שהתקיים בשני האחרון, ושאירגן החשב הכללי באוצר, רוני חזקיהו", הודיע הקונספירטור. "שים לב מי הנחה את אחד הפאנלים בכנס, בנושא 'תשתיות 2030'. מירקרתי לך כדי שלא תתאמץ יותר מדי חלילה:".
"קיבלתי", פיהקתי. "ולמה בדיוק זה מעניין? עיתונאים הרי מרבים להנחות פאנלים פה ושם, כידוע לך".
"נכון", אישר הקונספירטור. "אבל שים לב, הורביץ, מי חתום על הכותרת הראשית הבלעדית שפורסמה בדיוק באותו בוקר ב'כלכליסט' – כותרת שמציגה את אותו רוני חזקיהו ממש כסופרמן אנושי, שבתכניתו הגרנדיוזית 'תשתיות 2030' עשוי לפתור באבחה אחת שלוש מהבעיות המרכזיות של מדינת ישראל:".
"מעניין", מלמלתי.
"מאוד", הסכים הקונספירטור. "ולכן זה המאני טיים שלך. תתקשר לאדריאן, ותשאל אותו למה הוא לא נתן גילוי נאות באייטם שלו לכך שאותו חזקיהו, שקיבל ממנו כותרת מפנקת, הזמין אותו להנחות אצלו פאנל יוקרתי בכנס אגף החשב הכללי לדורותיו שבבנייני האומה בירושלים".
אדריאן פילוט, תרצה להגיב?
"מדובר בניסיון נלוז ובולט לפגוע בשמו הטוב של 'כלכליסט' וגם בשמי הטוב. מעולם לא קיבלתי כסף, שווה כסף (גם לא החזר נסיעות) או כל תרומה מגוף שאני מסקר באופן שוטף – וכך גם יהיה בעתיד. הטענה לפיה חובתי לכתוב בגוף הכתבה 'גילוי נאות' היא מופרכת מיסודה, שכן אין ביני לבין משרד האוצר או אגף החשב הכללי כל קשר, והיא משקפת בורות עמוקה בתקשורת מודפסת. הבנת הנקרא קלה הייתה מספיקה כדי להבין, כבר בפיסקה הראשונה, כי אני כותב שהתוכנית מיועדת לכישלון ולכן תמוהה הטענה לפיה מדובר בכתבה 'מפנקת'. אני שמח וגאה שאחרי חיפוש מעמיק וארוך בחומר המכפיש את שמי – זה כל מה שמצאתם. לכבוד הוא לי שנבחרתי להנחות פאנל בכנס החשב הכללי".
ואם כבר גילוי נאות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור מהשבוע שעבר: מי האיש שנתניהו לא עושה פיפי בלי אישורו?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il