הרי החדשות, ועיקרן תלוי בבלעדיות שנקבל
הטרגדיה סביב מותה של נוי כהן, נערה בת 17 מאזור ראש העין שנפטרה במפתיע והסלולרי שלה נגנב, המשיכה להעסיק גם השבוע את כלי התקשורת. בשבוע שעבר נעצרה חברתה של כהן בחשד שבמהלך השבעה גנבה את מכשיר האייפון של נוי ז״ל ומחקה ממנו את כל התמונות והסרטונים. כעבור יום שוחררה, ומאז הייתה נתונה בבליץ עיתונאי. כמעט כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו ביקש לראיין את הנערה החשודה. לבסוף החליטה משפחתה לאפשר לה להתראיין במשותף לשני כלי תקשורת: חדשות ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות".
הראיון של הנערה עם ברהנו טגניה מחדשות ערוץ 2 ואדוה כהן מ"ידיעות אחרונות" נקבע ליום ראשון אחר הצהרים. המשמעות הייתה ברורה: חדשות ערוץ 2 יוכלו לשדר את הראיון ראשונים, עוד באותו ערב, ואילו "ידיעות" – שהוביל את הטיפול בנושא כשהיה הראשון שחשף את דבר גניבת הטלפון הסלולרי וכעבור מספר ימים ראיין בהרחבה את אמה של הנערה שנפטרה – ייאלץ הפעם לוותר על הבכורה ולפרסם את הראיון עם החברה החשודה בגניבה רק בעיתון שלמחרת. אלא שביום ראשון בבוקר, שעות ספורות לפני הראיון, הופתעה משפחתה של הנערה לגלות ידיעה בת עמוד שלם ב"ידיעות", שבה שוב התבטאה אמה של נוי כהן ז"ל נגד החברה של בתה.
"'ידיעות' מאוד רצו לפרסם את הראיון לפני חדשות ערוץ 2", מספרת דודתה של הנערה החשודה בגניבת הסלולרי. "במשך שבוע הם התקשרו עשרות פעמים וביקשו להיות הראשונים. אנחנו לא הסכמנו, גם בגלל שנתנו את המילה שלנו לערוץ 2, וגם בגלל שאנחנו מבינים שהיום יש הרבה יותר אנשים שרואים חדשות בערב מאשר כאלה שקוראים עיתון. ביום ראשון קראנו את האייטם ב'ידיעות'. ברור שאם היינו נותנים להם לראיין אותה ראשונים הם היו מבליטים את הגרסה שלנו ויוצאים עם הדברים שאנחנו אומרים. לאחר שלא הסכמנו – זה מה שיצא. אני מבינה את אמא של נוי ז"ל. ברור שהיא הכי מסכנה מכל הסיפור הזה. היא איבדה את הילדה ואין דרך חזרה. אבל מה שקרה עם התקשורת זה דבר שאי אפשר לתאר. למה לאמלל את האחיינית שלי? הרי ברור שהיא לא הרגה אף אחד עם הטלפון שהיא לקחה".
אם לחזור לסיפור החברה של נוי כהן ז"ל שממנו התחלנו – הרי שבינתיים מי שהפסיד מכל ההתפתחות עם "ידיעות" הוא ברהנו טגניה מחדשות ערוץ 2, שאיבד את הראשוניות שהייתה לו ביד. הסיבה: לאחר פרסום האייטם השלילי ב"ידיעות" חששה משפחתה של הנערה החשודה בגניבת האייפון שכלי תקשורת נוספים יפרסמו אייטמים נגדה, ולכן הוחלט שם ביום ראשון בבוקר שהיא תתראיין גם למאור צור בחדשות ערוץ 10. "במשך השבוע קיבלנו המון פניות גם מערוץ 10", אומרת הדודה. "חששנו שאם לא נדבר איתם, מה שקרה ב'ידיעות' פשוט יחזור על עצמו".
ברהנו טגניה, פרקליטה של הנערה, עו"ד ששי גז, ו"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
מבחן אמריקאי: מיהו נחמיה שטרסלר?
התשובה המסקרנת + מכתב חד-צדדי בניחוח כלכלי, מחכים לכם בהמשך הטור, אבל עכשיו לשאלה:
מיהו נחמיה שטרסלר:
א. הפרשן הכלכלי של "הארץ", שמרבה להופיע בחדשות ערוץ 2.
ב. עיתונאי כלכלי המשוכנע כי יעקב פרנקל ראוי ביותר לעמוד בראש בנק ישראל, אבל לגמרי לא משוכנע כי אותו פרנקל ראוי לעמוד בראש בנק גדול בישראל.
ג. עיתונאי שתפס ראש על הבר והרצה בתשלום באירוע שיווקי של חברת פורקס.
ד. כל התשובות נכונות.
מה באמת קרה ליעקב פרנקל בהונג קונג?
עדיין לא ידוע האם עלילות יעקב פרנקל בדיוטי פרי של נמל התעופה בהונג קונג עלולות לטרפד את מינויו לנגיד בנק ישראל. בינתיים, בעוד חברי ועדת טירקל והיועץ המשפטי וינשטיין מתלבטים כיצד לנהוג, הקרב על הקרדיט בעיצומו. מי היה הראשון לחשוף את פרטי התקרית המביכה? האם היה זה "הארץ" בשישי האחרון, או שמא "ידיעות אחרונות", שהתעקש השבוע לבשר לקוראיו כמעט מדי יום ביומו כי הוא היה הראשון לגלות את דבר הסתבכותו של הנגיד כבר לפני שבע שנים?
פרשת פרנקל החדשה התפוצצה בשעה 12:31 ביום שישי האחרון. אמיר אורן, הפרשן הביטחוני של "הארץ", פרסם סקופ מהדהד באתר האינטרנט של העיתון: פרנקל, התברר מהידיעה, עוכב לפני שבע שנים בעת שהיה אמור להמריא מנמל התעופה של הונג קונג, לאחר שבכליו נמצא בקבוק בושם שלא שולם עליו בקופה. בשבועות האחרונים, לאחר שהוחלט על מינויו לנגיד, לא דיווח פרנקל על התקרית לוועדת טירקל כמתחייב.
ביום ראשון, כצפוי, כיכב הסיפור העסיסי בכל העיתונים, אבל רק ב"ידיעות" התפארו בכך שהם היו הראשונים לפרסם אותו כבר לפני שבע שנים. "'ידיעות אחרונות' חשף ב-20 בנובמבר 2006 את דבר הסתבכותו של הנגיד לשעבר בשדה התעופה בהונג קונג", נאמר בידיעה שעליה היה חתום גד ליאור, "אולם בפני העיתון הכחיש פרנקל מכל וכל את הטענות כי מדובר בחשד לגניבה, וטען כי עוכב משום שהתבלבל בתור למטוס לנמל התעופה". כהרגלו בקודש, פרסם "ידיעות" לצד האייטם את גזיר העיתון הישן עם הכותרת מנובמבר 2006: "תקרית מביכה בסין לשגריר לשעבר פרנקל".
למרות נוכחותו המוחשית של הבושם בסיפור פרנקל, משהו הריח לא טוב. דפדוף מהיר בארכיון ל-20 בנובמבר 2006 העלה כי באותו יום פרסם העיתון ידיעה קטנה מאת איתמר אייכנר, בגודל של כתשיעית העמוד, שנדחקה לתחתית עמוד 11. כותרתה אכן הייתה "תקרית מביכה בסין לנגיד לשעבר פרנקל", אבל המילים "בושם" ו/או ״חשד לגניבה" כלל לא הופיעו באייטם. מה כן נאמר באותה ידיעה ישנה? שפרנקל עוכב על ידי המשטרה המקומית כי "הוא נכנס בטעות להונג קונג דרך מעבר השמור לפקידי ממשלה בכירים בלבד". כלומר, על פי האייטם ש"ידיעות" כה הרבה להתגאות בו השבוע, התקרית כלל לא אירעה כאשר פרנקל היה בדרכו להמריא מהונג קונג. מכאן משתמע שהוא גם בכלל לא יכול היה לעבור בדיוטי פרי, לא כל שכן לקחת בקבוקון בושם, ברשות או שלא ברשות.
"ידיעות", שבחוכמת הבדיעבד מתברר שפספס למעשה את הסיפור האמיתי בדיוטי פרי לפני שבע שנים, הסתייע במניפולציה קטנה כדי להתגאות רטרואקטיבית בחשיפה מנובמבר 2006. איך עושים זאת נכון? מציגים לקוראים רק את כותרת הידיעה ולא את תוכנה. המבצע לסיפוח הקרדיט הצליח מעל המשוער. עד כדי כך הצליח, שביום ראשון בתכניתו בגלי צה"ל הציג רזי ברקאי את גד ליאור כ"אחד מהשניים ב'ידיעות' שחשפו את הסיפור הזה לפני שבע שנים". ליאור, אגב, סיפר לברקאי כי פגש את פרנקל בזמנו בבית קפה בקניון רמת אביב לאחר שזה חזר מהונג קונג, ושאל אותו לפשר התקרית. פרנקל, לדברי ליאור, סיפר לו כי עוכב פשוט מפני שעמד בתור הלא נכון. באייטם ש"ידיעות" פרסם בנובמבר 2006 (בתמונה) לא הופיעו כלל החשד לגניבת הבושם ותגובתו של פרנקל לכך. גרסתו של הנגיד לשעבר אומצה לחלוטין על ידי העיתון.
גד ליאור, איך זה שפספסתם את סיפור הבושם? ולמה לא תיקנת את רזי ברקאי כשהוא הציג אותך כאחד מחושפי הפרשה לפני שבע שנים, למרות שכלל לא היית חתום על הידיעה המקורית?
"כפי שציינו, אנחנו חשפנו את דבר העיכוב בשדה התעופה. הידיעה הזו הייתה של איתמר ושלי, והוחלט מטעמים מערכתיים שבמקרה הזה הקרדיט יהיה רק של איתמר".
איתמר אייכנר נמנע מלהשיב. מקור ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "גד ליאור ואיתמר אייכנר, אכן היו הראשונים שידעו ופירסמו ידיעה על התקרית של יעקב פרנקל בנמל התעופה בהונג קונג. הגרסה שמסר בזמנו פרנקל לכתבי העיתון עומדת עכשיו בלב הפרשה, שכן גרסה זו שונה לחלוטין מהגרסה החדשה שמסר כעת פרנקל לתקשורת ולוועדת טירקל".
כשקליין פגש את פרנקל
עלילות פרנקל בהונג קונג זכו בתחילת השבוע להפניות בולטות בעמודים הראשונים של כל היומונים הגדולים. של כולם – מלבד "ישראל היום", עיתון שיש הטוענים כי הוא בעל זיקה מסוימת לראש הממשלה נתניהו, שמינה את פרנקל לתפקיד. שם הסתפקו ביום ראשון בידיעה צנועה שצידדה בפרנקל והוחבאה במעמקי עמוד 23, ולמחרת, לשם האיזון, פרסמו ידיעה בולטת שתמכה בפרנקל והתנוססה בראש עמוד 7. ביומיים שלאחר מכן התעלם "ישראל היום" בחינניות מהפרשה החדשה, ואפילו למרדכי גילת – שבעבר, כשעבד ב"ידיעות", הרבה לתקוף את פרנקל – לא היה מה לומר. היום (חמישי) גיוון "ישראל היום" בידיעה נוספת שנתנה רוח גבית לפרנקל.
על שלושת האייטמים שפורסמו ב"ישראל היום" בקשר לנגיד היה חתום זאב קליין, כתב המסקר בין השאר את בנק ישראל. לא בטוח שדווקא קליין הוא האיש המתאים לנעוץ שיניים בפרנקל (בהנחה מרחיקת הלכת ש"ישראל היום" בכלל מעוניין בזה). בקדנציה הקודמת של פרנקל כנגיד, אי שם בשנות התשעים, בעת שקליין עבד ב"גלובס", הוא פעל בשיטה מיוחדת ושונה מזו של כל הכתבים הכלכליים האחרים. מדי יום הגיע העיתונאי קליין לבנק ישראל, עלה לקומה השביעית והתיישב במשרד הצמוד ללשכת הדובר. משם ניהל את שיחות הטלפון שהיה זקוק להן (על חשבון משלם המיסים), שלח פקסים (כנ"ל) והעביר מדי צהריים את הידיעות שלו למערכת "גלובס". זאת, בניגוד לשאר הכתבים הכלכליים שאמנם הגיעו מעת לעת לביקור בבנק, אך לא נהנו – על חשבון הנגיד – משירותי משרד מפנקים. עבודתו של קליין בשיטה זו נמשכה לאורך שנים, גם לאחר שפרנקל פרש מתפקידו והוחלף על ידי דוד קליין (אין קשר משפחתי לזאב קליין).
שלום זאב קליין, מדבר אביב הורביץ מאתר mako, מה שלומך?
"אין לי הרבה זמן אליכם. מה אתה רוצה?".
רציתי לשאול: אם פרנקל יחזור להיות נגיד יש סיכוי שתחזור לעבוד מתוך משרד בבנק ישראל?
"הפנייה שלך היא לא לעניין ולא לגיטימית. כל הסיפור בכלל לא התחיל בתקופת פרנקל, זה התחיל בתקופת מיכאל ברונו, אבל אני לא מתייחס לנושא. אני גם אינני חייב, כי מאז 2004 אני לא שם. מה שהיה לפני עשור, היה לפני עשור".
אבל ההיסטוריה חוזרת. הנה, פרנקל אולי יתמנה שוב לנגיד.
"לא, ההיסטוריה לא חוזרת. היה לי גם חדר במטה הכללי של צה"ל. אז מה, זה אומר שאני אקבל אותו חזרה?".
ברור שכן / הכי לא / ייתכן שאולי *
איך שהזמן רץ. מחר ימלאו כבר שלושה שבועות לטור היומי צובר התאוצה ומעורר המחלוקת "אימפריית הרשע של נוני מוזס". לרגל היומולדת הלא עגול, הנה משפטים נבחרים מהטקסטים שפירסם "ישראל היום" בשלושת השבועות האחרונים כמעט מדי יום נגד קבוצת "ידיעות". האם העובדות המתוארות במשפטים הללו נכונות? "מי נגד מי" נחלץ לעזרתכם. נסו לקרוא את התשובות בקולה המתרונן ובאינטונציה הבלונדינית של לירון ויצמן: "ברור שכן!" (למשפטים הנכונים), "ייתכן שאולי" (למשפטים שנכונים רק בחלקם או שייתכן שהם נכונים וייתכן שלא) או "הכי לא!" (למשפטים הבלתי נכונים בעליל). שנתחיל? יאללה.
"המספרים ש'כלכליסט' פירסם בשעתו על הוצאות בית ראש הממשלה – לא היו נכונים. כפי שחשף כתבנו מתי טוכפלד, אלה לא היו המספרים של הכסף שהוציאו, אלא של הכסף שאושר להוציא".
(הכי לא! "כלכליסט", בניגוד לעיתונים אחרים, דווקא כן פירסם את הסכומים שמשפחת נתניהו הוציאה בפועל על גלידה ועוד).
"במשך זמן רב טיפח 'ידיעות' את התזה שעומד ליפול עלינו 'צונאמי מדיני'. היה להם גם תאריך, שכבר מזמן חלף עבר לו".
(ברור שכן!)
"עד לפני כמה חודשים לא היה אפשר למצוא ב'ידיעות אחרונות' את לוח השידורים של ערוץ 10".
(הכי לא! אמנם "ידיעות" החרים בשעתו מתוך קטנוניות ואינטרסנטיות את לוח השידורים של ערוץ 10, אבל כפי שפירסם אורן פרסיקו ב"העין השביעית", הלוח מופיע ב"ידיעות" כסדרו מזה שמונה שנים).
"פרשת העוזרת ליליאן פרץ, שהחלה בתרועות ובכותרות ענק, הסתיימה בדממה דקה".
(ברור שכן!)
"'ידיעות אחרונות' ביקש בשעתו מהמדינה מענק של מיליונים כדי להקים בית דפוס נוסף בצפון. אולמרט, בתפקידו בעבר כשר התמ"ת, אישר להם".
(הכי לא! אולמרט אמנם דחף לאשר את המענק, אבל בסופו של דבר "ידיעות" משך את הבקשה לפני הדיון בנושא במנהלת מרכז ההשקעות).
"בני שטיינמץ הוא מקורב לאהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, המקורב לאחד, נוני מוזס. וכך, האם מקרי הוא שהחבר של אהוד אולמרט קיבל בסוף השבוע את השער של אחד המוספים בעיתון הבית של ראש הממשלה המורשע?".
(ייתכן שאולי)
"ב'ידיעות' ידעו שמדובר לכאורה בפרשה הכי רגישה. אבל כאשר נוצרה הפירצה – הם לא התאפקו. עמדה בפניהם ברירה, לנהוג באחריות או לשעוט לעברה בשמחה. הם בחרו באפשרות השנייה. בלי טיפת אחריות, ללא רגע של מחשבה על הישרדות בשכונה שלנו".
(הכי לא! ערב לפני חשיפת האסיר איקס הנוסף, העביר 'ידיעות' לצנזורה את הידיעה הזו בנפרד משאר החומר. הידיעה נבחנה במשך שעות וחזרה עם תיקון שולי שהוכנס).
"ב'ידיעות אחרונות' הפגיזו אתמול בשתי כותרות על הזינוק באבטלה. אבל הלמ"ס קבעה: שיעור האבטלה, 6.9 אחוזים, ללא שינוי".
(ברור שכן! אכן, "ידיעות אחרונות" פירסמו כותרת מטעה)
"לא משנה מה נתניהו מחליט – ב'ידיעות אחרונות' הוא יהיה הרשע האולטימטיבי".
(ברור שכן!)
* הכותב הוא סוג של עיתונאי ששני היומונים הגדולים בישראל משוכנעים (כל אחד לחוד) שהוא עוין דווקא אותם ותומך בסתר בעיתון המתחרה. האמור לעיל הינו בגדר הבעת דעה ואינו מהווה ייעוץ מקצועי או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל קורא ו/או תחליף לשיקול דעתו של הקורא וכן אינו מהווה הצעה לרכישת ניירות ערך ו/או נייר עיתון מכל סוג שהוא.
עוד חרד"ק הותקף? תבדקו טוב טוב בציציות
גל תקיפות החיילים החרדים מחייב את התקשורת למשנה זהירות. אמנם מדובר בתופעה שלמרבה הצער אכן קיימת, אבל יש גם לא מעט כאלה המנסים לרכב עליה כדי להתפרסם ו/או להרוויח קצת כסף ו/או לקבל הקלות מצה"ל ו/או סתם לצורך השעשוע.
לפני שבועיים פורסם כאן כיצד חייל חרדי ביים צילומי תקיפה של חייל אחר ומכר את הסרטון תמורת 200 דולר לחדשות ערוץ 2. השבוע חושף אלי שלזינגר באתר "בחדרי חרדים" שיחת וואטס-אפ קבוצתית שממנה משתמע לכאורה כי חייל חרדי הגיע במכוון ביום ראשון בערב לשכונת בית ישראל כשמטרתו העיקרית היא להוציא גימלים. לצערו של החייל, הפרובוקציה לא כל כך הצליחה, והוא כלל לא הותקף. מכיוון שבצהרי אותו יום כבר ביקרו בבית הנשיא חיילים חרדים שהותקפו – כשבמקביל באותה שכונה ממש מותקף חייל חרדי אחר – תגובת רוב כלי התקשורת (למרבה המזל) הייתה מפוהקת והסתיימה בכמה מבזקים קצרצרים ליליים.
קצת לפני השעה 23:00 כתב אחד החברים בקבוצת הוואטס-אפ לאלקובי: "תעלה על א'. בוא נצא להוציא גימלים מביקור מאה שערים". על פי עדויות ראייה, אלקובי הגיע למקום עם כמה מחבריו, שצעקו לו "חרד"ק" במשך זמן ממושך, עד שכמה בחורים שעברו בסמוך הצטרפו לקריאות. בשלב הזה אחד מחבריו של אלקובי התקשר למשטרה שהגיעה במהירות ופינתה אותו מזירת האירוע.
לאחר חצות, כשהאירוע הלא כל כך מוצלח הסתיים, ניהל אלקובי שיחת וואטס-אפ עם חברו דביר. "איזה באסה שלא היית", כתב, ודביר השיב לו: "עכשיו תמציא סיפור טוב, למה מחר התקשורת הולכים לחפור לך". אלקובי, בתגובה, סימס: "עכשיו אני סלב יותר מיוסי" (יוסי אשר, חייל חרדי, חברו של אלקובי, שהוזמן באותו יום לביקור בבית הנשיא – א.ה.)". בהמשך שאל את אלקובי אחד מחברי הקבוצה: "נו, איך אתה מסכם? היה שווה להיכנס ולהדליק את המשוגעים במאה שערים ולקבל כותרות? נהנית? קיבלת גימלים?", ואלקובי השיב: "חחח חיובי... לבינתיים הגימלים יחכו למחר. נראה". גימלים אלקובי בסופו של דבר לא קיבל. מה שכן קרה זה שהוא זומן לשיחת הבהרה אצל מפקדיו.
אלקובי, למה עשית את זה?
"התכתבתי עם חבר שלי באופן אישי, ולא במסגרת הקבוצה. הוא שאל אותי איפה אתה, ואמרתי שאני במאפיית נחמה בבית ישראל, אז הוא צחק על זה בקבוצת וואטס-אפ שיש חרד״ק במאה שערים, ומפה לשם האירועים זרמו. אם הייתי נשאר באותו מקום אני מאמין שאחרי כמה דקות הייתי מותקף. בכל מקרה, לא הגעתי לשם בכוונת תחילה. ברור שכל מה שסימסתי אחרי האירוע לא מוציא אותי טוב. זו פשוט קבוצה חברים שאני מכיר, אז מתלוצצים קצת, אבל הדברים הוצאו מהקשרם".
שעה קלה על קלקלה
מגיש "לילה כלכלי", גדי סוקניק, המשיך לשמש כפרזנטור של חברה המספקת שירותי מסחר מקוון, גם לאחר שכבר החל להגיש את התוכנית. ביום חמישי שעבר – תוך כדי שהסמארטפון היה פתוח במקביל על mako, ynet, nrg ו"וואלה!" – קפצה פרסומת בכיכובו של סוקניק, ששבוע וחצי קודם לכן כבר החל להגיש את "לילה כלכלי" בערוץ 10. בפרסומת (בתמונה) מציג סוקניק שלושה "אנשים אמיתיים", אשר הרוויחו כסף באמצעות פעולות מסחר שביצעו ב-iMarkets.
בשש השנים האחרונות, מאז שפרש מחדשות ערוץ 2, השתתף סוקניק במספר פרויקטים עיתונאיים, אך בעיקר קיים מגוון קשרים עסקיים עם חברות מסחריות שונות. בין השאר, פרסם את בנק לאומי למשכנתאות, ייעץ לאיש העסקים יצחק תשובה, כיהן כשותף בחברת יחסי הציבור "פרסקאסט" (שבין לקוחותיה נמנים בין היתר חברות כגון "בזק", "מגדל", "פסגות", "שטראוס" ו"אינטל"), וכאמור – שימש כפרזנטור של חברת iMarkets. לפני כחודש, לאחר שכבר נודע כי סוקניק אמור להגיש את "לילה כלכלי", גילה כתב "וואלה! ברנז'ה", דוד אברהם, כי תמונתו עדיין מעטרת את דף הבית של החברה. לאחר פרסום הידיעה הוסרה התמונה מדף הבית. למרות ההסרה, הפרסומת האינטרנטית בכיכובו המשיכה לקפץ.
מחדשות ערוץ 10 נמסר: "העניין יטופל במישור המשפטי".
בחברת iMarkets נמנעו מלהגיב.
כמה איזכורים בגוגל יש לאיש המסתורין ע'?
את הכותרת הראשית בשישי האחרון הקדיש "ידיעות אחרונות" לסיפורם הסבוך של נחום ברנע ושמעון שיפר, שזכה לכותרת "הפלונטר הסיני" ופורסם בהרחבה על פני עמוד השער ושלושת העמודים הפותחים של "המוסף לשבת". עיקר הפרשה בקצרצרה: הסינים איימו לבטל את ביקור נתניהו אם ישראל תמשיך לפעול נגד "בנק אוף צ'יינה" שהעביר כספים לחמאס. העברת הכספים הזו, כך עולה מהתחקיר, אפשרה מימון פיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב, בשנת 2006, שבו נהרג הנער האמריקאי-יהודי דניאל וולף ז"ל. משפחתו של הנער הגישה תביעת ענק נגד הבנק. ישראל הבטיחה לסייע לתביעה, אך חזרה בה בעקבות הלחצים מסין.
אז מיהו אותו ע' עלום ומסתורי, שעדותו, המעוכבת בינתיים, עשויה להכריע את גורל התביעה נגד הסינים? כל מה שקוראי "מקור ראשון" היו צריכים לעשות כדי לגלות את השם המלא הוא לעיין בכתבה של ברנע ושיפר, שבה הוא הוצג כעוזי שעיה, איש זרועות הביטחון לשעבר. הקשת שמו של שעיה בגוגל מניבה 5,690 תוצאות, רובן על כהונתו קצרת המועד כמנכ״ל קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב ומיעוטן על פעילותו הנוכחית כאיש עסקים. דמות צללים חשאית, בכל מקרה, הוא כבר מזמן לא.
אריאל כהנא, איך זה שהשם ששמור אצלך במערכת הופיע במלואו ב"ידיעות"?
"מטעמי פטריוטיות. לא רציתי לחשוף שם של איש מערכת הביטחון. הרי מה זה משנה לציבור? בכל מקרה, זו החלטה שלי ולא הוראה שהגיעה משום גורם חיצוני. אולי בדיעבד לא הייתי צריך להיות עם כזה ראש גדול".
מרחף כמו נחש ועוקץ כמו דבור
בערוץ 7 הצליחו השבוע להגמיש מאוד את המושג "דיווח עיתונאי". לרוב נהוג שהכתב, המקבל לידיו מידע ראשוני, בודק את העובדות, ועל פי תוצאות הבדיקה מחליט אם יש או אין על מה לדווח. באייטם שהעלה הערוץ ביום שני האחרון, לעומת זאת, הוחלט להשאיר לשיקול דעתם של הקוראים האם הסיפור שלפניהם הוא ניוז או לא, ואפילו להעניק להם את ההזדמנות לבחור בעצמם את הפרשנות המועדפת עליהם לאירועים.
וכך, תחת הכותרת "ילד נעקץ עקיצה לא ברורה באיתמר", דיווחה הכתבת, אורנית עצר, כי "ילד בן עשר הוכש על ידי נחש או נעקץ על ידי דבור הבוקר בבית באיתמר שבשומרון". עוד נאמר בכותרת המשנה כי "האב ציין שמאחורי הספה בבית נמצא נחש טבעות ובחדר עף דבור".
אורנית עצר, אז מה היה לנו שם: דבור או נחש?
"האמת שאני לא יודעת, כי מד"א לא שלחו אחר כך עוד הודעה, ולא שאלתי. עשיתי ידיעה עם קריצה כזו. כנראה שאחר כך זה התברר בבית החולים. אם אתה רוצה, אתה יכול לפנות לבית החולים לניאדו".
אבל באייטם כתבת שהילד פונה לבית החולים שניידר.
"אה, יכול להיות. אז זה כנראה שניידר".
ושלא יעבדו עליכם
את המכתב הבא שלחתי לנחמיה שטרסלר, שעדיין מוגדר משום מה בתיבת הקרדיטים של "הארץ" כ"עורך בכיר לכלכלה ולחברה".
נחמיה שלום,
נו, אז מה דעתך על יעקב פרנקל?
שמעתי שביום שני לפני שבועיים וחצי הזכרת אותו. זה היה כשהגעת ל"מייקס פלייס" בהרצליה, כמרצה בתשלום באירוע שיווקי בשם "מסחר על הבר". את האירוע יזמה וארגנה ATRADE, חברה למסחר עצמאי במניות, מדדים ומטבע חוץ – בקיצור כזו שנקראת בלשון העם "חברת פורקס" (עוד אחזור אליה בהמשך). שם, בהרצאה – שהתקיימה הרבה לפני שעמיתך אמיר אורן חשף את התקרית שבה עוכב יעקב פרנקל בנמל התעופה של הונג קונג בחשד לגניבת בקבוקון בושם – שיבחת את ההחלטה למנות אותו שוב לנגיד, וזו בהחלט זכותך.
אם להודות על האמת, נחמיה, השאלה בפתיחת מכתבי הייתה רטורית כמובן. הרי גם אני קראתי בשבועות האחרונים את מאמריך הנלהבים בעד הנגיד הישן-חדש. בתוך ארבעה ימים ניפקת שניים כאלה. בראשון שבהם – שפורסם לפני שלושה שבועות וחצי, למחרת ההודעה על שובו של פרנקל לתפקיד – הסברת כי "מדובר במינוי טוב מאוד", משום שפרנקל הוא "ליגה אחרת, יחסית למועמדים ששמם עלה לאחרונה". נקודת התורפה היחידה שמצאת אצלו הייתה שפרנקל יותר מדי אופטימי ולעיתים יותר מדי נחמד.
כך, למשל, סיפרת כיצד "ב-2006, מרוב אופטימיות, הוא אמר בכנס דאבוס כי 'הצלחנו לבטל את המחזוריות בכלכלה', שזו אמירה שטותית שהוא לבטח מצטער עליה מאוד. האמירה הזו טפחה על פניו תוך שנתיים, כאשר הגיע המשבר העולמי של 2008, ופרנקל הופתע בגדול. הוא כיהן אז כסגן יו"ר ענקית הביטוח AIG, ורק עזרה שקיבלה מהממשל האמריקאי מנעה ממנה פשיטת רגל. אז מי אמר שהוא מושלם? הוא לא'".
חבל, נחמיה, שבאותה הזדמנות לא הזכרת את ימי החופשה, ימי המחלה והוצאות האש"ל בסך מאות אלפי שקלים שעם סיום כהונתו הקודמת פדה פרנקל מהבנק בניגוד לחוק ולנהלים. מי אם לא פרשן כלכלי ותיק כמוך יזכור את הדו"ח החריף של מבקר המדינה בנושא הזה בשנת 2002? הרי אתה עצמך, זמן קצר אחרי שיצא הדו"ח, כתבת מאמר תחת הכותרת "כשיש קשרים מי צריך פרוטקציה?", ופירטת בו את הלוך הרוח בקרב בכירי השלטון והמקורבים. "הם בטוחים שהכול מגיע להם, והם חשים כמין עליונות מוסרית, המאפשרת להם לקחת מהקופה את מה שלא מגיע להם", טענת בצדק, ואף הבאת כמה דוגמאות שאחת מהן – הפתעה, הפתעה – הייתה פרנקל, שכפי שתיארת אז "רצה יותר, ביקש ואף קיבל הטבות נוספות שהוא אינו זכאי להן".
ברשותך, נחמיה, אקפוץ כעת שבע שנים קדימה. אנחנו בנובמבר 2009 וההתמודדות על תפקיד יו"ר בנק לאומי נמצאת בעיצומה. אחד המועמדים הוא אותו יעקב פרנקל ישן וטוב. והנה באותם ימים אתה עצמך פרסמת מאמר ובו תהית האם פרנקל הוא אכן המינוי הכי מתאים שיש. גם הפעם – ממש כמו הטור שפרסמת ביום שני שעבר – סיפרת על האופטימיות הבלתי נדלית של פרנקל עד משבר הסאב-פריים שהתפתח למפולת פיננסית, אבל אז, אפעס, הגעת למסקנה מעט שונה מזו שהסקת לאחרונה. "עולה השאלה", כך כתבת, "האם מי שהלך בתלם, עודד את האופוריה העולמית והיה חלק מההתמוטטות של AIG, ראוי שיעמוד בראש הבנק הגדול בישראל?".
שאלה טובה, נחמיה, ואני שואל אותך, באותן מילים ממש: האם מי שהלך בתלם, עודד את האופוריה העולמית והיה חלק מההתמוטטות של AIG, ראוי שיעמוד בראש בנק ישראל?
גם אם אתה סבור שכן, מדוע לא מצאת לנכון לחזור ולהעלות את השאלה הנוקבת הזו באחד משני מאמריך האחרונים, שבהם הרבית לשבח את פרנקל?
לקראת סיום מכתבי, נחמיה, אני רוצה לחזור להרצאה שהענקת לא מזמן באירוע קידומי שערכה חברת הפורקס ATRADE. אמנם דיברת שם על מקרו כלכלה, ולא על מסחר מהבית, ובכל זאת, אם אפשר, ממש לפני הסוף, אני רוצה להפנות אליך עוד שאלה רצינית: האם זה ראוי בעיניך שפרשן כלכלי בעיתון יומי מכובד ישמש מרצה בתשלום באירוע שיווקי של חברת פורקס?
בברכה,
אביב הורביץ, mako
נחמיה שטרסלר נמנע מלהשיב למכתב.
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (32)
למרות שברבות השנים שיתף אמנון דנקנר את קהל קוראיו במאות סיפורים מרתקים, קרה מדי פעם שגם הוא - אפילו הוא - נקלע למשבר יצירתי נקודתי. יובש. מדובר ברגעים שאין כמעט בעל טור אישי שלא מכיר על בשרו. הדד ליין מתקרב, העורכים מתקשרים שוב ושוב, אבל מצוקת החומרים אמיתית, המוח ריק מכל בדל רעיון והטור ממאן להיכתב. "פעם דנקנר סיפר לי איך יום אחד, כשהוא עבד עדיין ב'הארץ', הוא נתקע בלי טור, ולכן החליט לכתוב איזו התחכמות על מסיבה שהוא נכח בה ערב קודם", מתאר נדב איל, חברו של דנקנר בשנותיו האחרונות. "הטור לא פורסם לבסוף, כי עוד באותו יום זימן אותו גרשום שוקן לבירור, נזף בו ואמר שהוא לא משלם לו משכורת כדי שיכתוב על המסיבות שבהן הוא משתתף".
במקרים אחרים, כשנקלע למצוקת כתיבה, קרה שדנקנר חזר לסיפורים פרי עטו שכבר ראו אור בעבר ופרסם אותם שוב, בגרסה מעט שונה. את "מבחן האומץ של גרינברג (פנטזיה לחג)" פרסם דנקנר באמצע שנות התשעים ב'הארץ', ואחר כך גם בספר המומלץ "הפסטו של השכן ירוק יותר". בסיפור כיכב אחד, מר גרינברג, שהעדיף לבלות את ליל הסדר במיטתו חרף מחאת בני משפחתו המתוסכלים, וכך בעצם חגג את חג החירות. כעבור כמעט עשרים שנה, במרץ 2013, ארבעה שבועות בלבד לפני מותו, פרסם דנקנר את אותו סיפור ממש בעיתון "סופהשבוע", אך הפעם הגיבור לא היה מר גרינברג. דנקנר עצמו, בגוף ראשון, היה האומלל ששכב במיטה בליל הסדר, בעוד אשתו, גברת דנקנר המיתולוגית, מתייפחת במטבח.
דוגמה נוספת למיחזוריו של דנקנר היא טור שפרסם במקור במוסף "סופשבוע" של "מעריב" בשנת 1997, תחת הכותרת "ויזה יותר טוב מכסף – ההוכחה", ובו סיפר על נסיעה לפרובנס עם חבר, שאותו כינה "גבי". במהלך הנסיעה, על פי הסיפור, גילה דנקנר שלכרטיס האשראי שלו יש תכונות נסתרות. בכל פעם שהוא היה צריך לשלם על הוצאה משותפת, מסעדה או מלון, נתקע הכרטיס ולא עבר. לעומת זאת, בכל פעם שהוא קנה מתנות לעצמו או לבני משפחתו - הכרטיס פעל כשורה והותיר את שותפו לטיול מתוסכל ומשתאה. כעבור 13 שנים, ב-2010, פרסם דנקנר את הסיפור שוב, ברשת מקומוני "זמן מעריב". הפעם נחשפה זהותו האמיתית של החבר: לא אחר מאשר האקס המיתולוגי רון מיברג, שנאלץ לשלם מכספו את כל הוצאותיו של דנקנר באותה נסיעה.
מיברג, זוכר את הסיפור הזה?
"כן. אם הפואנטה היא שדנקנר נהג לפרסם חלק מסיפוריו יותר מפעם אחת – זה נכון, אבל הוא לא הסתיר את זה. תפיסת עולמו הייתה שלכל עיתון יש מספר קוראים מצומצם ונאמן לאורך שנים. קוראי 'דבר' לא דומים לקוראי 'הארץ', קוראי 'חדשות' לא דומים לקוראי 'מעריב' וכך הלאה. הוא נהג לספר סיפורים יותר מפעם אחת, ונהג להסביר את עצמו ואת האופן שבו הוא עושה שימוש בסיפורים. אתם מנסים לתפוס אדם בפלגיאט מעצמו. זה לא שהוא לקח סיפור של או. הנרי והשתמש בו. הייתה לו חירות ספרותית גדולה, ועורכיו ידעו את זה. פעם הוא סיפר איך אכל עם יגאל אלון על שולחנו של מלך נורבגיה והחנות של המכנסיים שלו הייתה פתוחה. כשסגר אותה נתפס קצה המפה במכנסיים ואחר כך, כשקם לשירותים, גרר איתו את המפה ועליה הכלים והאוכל של 30 האורחים המכובדים. אני הבנתי שזה רק סיפור. הדברים היו מאוד ספורטיביים – כך הוא נהג בטקסט עצמו וגם בפרסום הנוסף.
"דנקנר הוא לא העיתונאי היחיד שפרסם שוב טקסט שלו. אני שמעתי אותו יותר מפעם אחת מסביר מדוע זה לגיטימי בעיניו. בסופו של דבר העורכים מחליטים, ואם זה נראה להם ראוי או שהם לא הכירו את הפרסום הקודם – הרי שהתיאוריה שלו עמדה במבחן. הוא רצה לחלוק את הטקסט בצורה הטובה ביותר. אני מניח שאולי המקור המיידי לזה היה מצוקה שיש לעתים לכותבי טורים כשהדד ליין מתקרב ואין להם טור, אבל המדיניות שלו לא הייתה סודית. הוא כתב על פני 30 שנה, דורות של קוראים מתחלפים בזמן כזה ואני ממש לא רואה מה הגילוי כאן ולא מזהה את הבעיה. הוא לקח חירויות גדולות אבל הן ניתנו לו, הוא לא גנב אותן".
שרה שרה שיר שמח
כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח בדרום חולון, מה שלא מנע מהקונספירטור לסמס לי: "ער?". התעוררתי מהרטט של הסלולרי וסימסתי בערפול חושים "כן". כעבור שלוש שניות הטלפון צלצל.
"אין לי הרבה זמן, הורביץ", אמר הקונספירטור בקוצר רוח. "אבל בכל זאת התקשרתי כי היה לי דחוף להגיד לך דבר אחד".
"נו, אז למה אתה לא אומר?", שאלתי בעייפות.
"חשבתי שפאוזה קטנה עשויה להעצים את הדרמה", אמר הקונספירטור. "מה שחשוב לי להגיד לך, הורביץ, זה שחבל מאוד שבטור הארוך מדי שלך אין שום אמירה".
"מה זאת אומרת?", נעלבתי. "אני דווקא כן מביע את דעתי פה ושם".
"וזה לכשעצמו מצער מאוד", אמר הקונספירטור ביבושת. "לאן נעלמה התקשורת האובייקטיבית? אבל הפעם, הורביץ, דווקא לא התכוונתי לדעות הלא ברורות שלך, אלא לאמירה, העיתונאית הוותיקה. איך יכול להיות שעד היום לא כתבת עליה שום דבר? זה בטח לא צירוף מקרים״.
"רגע, אתה מתכוון לאמירה ב-א', או לעמירה ב-ע'?", התבלבלתי.
"של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על עמירה ב-ע'!'", צעק הקונספירטור. "מה לבן תפנוקים דרום חולוני שכמותך, שטובל מדי שבוע בבריכת 'בריזה' היוקרתית ומתפנק פעם בחודש במתחם 'ימית 2000' המהודר, ולסבלו המייסר של הפלסטיני הממוצע כפי שהוא מתבטא בכתבותיה הצבעוניות, הרגישות ומכמירות הלב של עמירה ממקום מושבה ברמאללה?".
"כלום", הודיתי בקול נכאים. "אז אני מבין שאתה מתכוון לאמירה ב-א'".
"יפה מאוד, הורביץ, אתה מתקדם", עודד אותי הקונספירטור. "אבל אין לי הרבה זמן לדבר איתך, כי בעוד כמה דקות אני נפגש אי שם במקום סודי במרכז הארץ עם איש קשר חשאי".
"ולמה בדיוק אתה עושה את זה?", שאלתי בעניין.
"כי אותו איש קשר חשאי אמור להביא לי, היישר ממכבש הדפוס, את גיליון '7 ימים' של יום שישי הקרוב ובתוכו הראיון החדש והלוהט של אמירה", אמר הקונספירטור.
"לוהט?", הרמתי גבה.
"בהחלט", ציין הקונספירטור. "אני מאוד אוהב את הראיונות של אמירה. ידעת למשל שאת ידידי שמעון, שחגג לאחרונה עם ברברה יומולדת 90, היא ראיינה בעבר לפחות שלוש פעמים?".
"מה אתה סח", הבלעתי פיהוק. "וגם השבוע היא ראיינה אותו?".
"נו, ואתה לא יכול לחכות ליום שישי הקרוב ואז לקרוא את זה?", שאלתי בחוסר סבלנות.
"ממש לא, הורביץ", נזף הקונספירטור. "אתה לא מבין שבראיון הזה עשוי להסתתר אחד הסודות הטמירים, המופלאים והנשגבים ביותר של החודש האחרון?״.
"איזה סוד?", שאלתי בסקרנות.
הקונספירטור הנמיך באחת את קולו. "מדובר בשאלת השאלות, הורביץ, רז נסתר, חידה שפתרונה לא נודע עד כה".
"אני מקשיב", אמרתי בעצבנות.
"החידה היא מה גרם פתאום ל'ישראל היום', ביום שישי בהיר אחד לפני שלושה שבועות, לפתוח באופנסיבה אינטנסיבית בדמות טור קבוע ואובססיבי נגד אימפריית הרשע של נוני", אמר הקונספירטור.
"נו, ואיך הראיון עם חגי עשוי לפתור את החידה?", התפלאתי.
"אלמנטרי, הורביץ, אלמנטרי״, אמר הקונספירטור בהתנשאות. "מן הסתם בראיון עם אמירה חגי לכלך כהרגלו על שרה?".
"סביר להניח", אמרתי.
"ואמירה, שהיא עיתונאית רצינית, בטח פנתה לשרה לתגובה?".
"אין לי ספק", עניתי.
"אז הנה לך", אמר הקונספירטור. "שרה קיבלה את השאלות והתעצבנה בצדק. היא הרגישה ששוב רודפים אותה על לא עוול בכפה. והנה, כעבור זמן קצר, נולד ב'ישראל היום' הטור העוקצני עד קטלני על אימפריית הרשע של נוני".
"תסלח לי, אבל התיאוריה שלך מופרכת לחלוטין", אמרתי בתקיפות.
"איך אתה יודע?", הקשה הקונספירטור.
"כי אמירה ביקשה תגובה משרה רק לפני כמה ימים", השבתי בנחישות, "בעוד שהטור השנוי במחלוקת של 'ישראל היום' על אימפריית הרשע של נוני נולד הרבה קודם, ולכן אין לי שום ספק שמדובר בצירוף מקרים".
"אתה חושב?", שאל הקונספירטור.
"משוכנע", אמרתי בספקנות.
"אבל אולי אחד המקורבים הנמרצים של 'ישראל היום' שמע כבר לפני כמה שבועות על הראיון המתוכנן של אמירה עם חגי, אפילו עוד לפני שהיא ביקשה בכלל תגובה משרה?", תהה הקונספירטור.
"לא נראה לי", עניתי, "יותר סביר שמדובר בצירוף מקרים".
"כן?!", כעס הקונספירטור. "אז איך לעזאזל אתה מסביר שהטור הקבוע נגד נוני נולד פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין?".
"אני משוכנע שמדובר בהחלטה מערכתית מתבקשת", השבתי, ״או, לכל הפחות, בסתם צירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".