צ'יזבאט בעמוד 27

היי הג'יפ? אוי הג'יפ

במעט הפעמים שבהן "ידיעות אחרונות" נפל קורבן למתיחה ופרסם סיפור שלא היה ולא נברא התחוללה כמובן חגיגה תקשורתית. זכורה לרע פרשת השרוף, אותו זמר אלמוני עטוף תחבושות שזכה לכתבת שער פיקטיבית עד שהתגלה כחיים צינוביץ'; והייתה פאטמה הסטנדאפיסטית הבדואית, שהתברר שהיא בכלל גילה צימרמן מרמת גן. בחודש שעבר נפל העיתון קורבן למתיחה נוספת, שבניגוד לשתי קודמותיה חלפה מתחת לרדאר. הפעם מבצע המתיחה היה לא אחר מאשר עיתונאי שהוא עצמו כתב בעבר ב"ידיעות". אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

לפני כשלושה שבועות, ב-29 במרץ, פרסמה כתבת "ידיעות", אדוה כהן, את האייטם הבא:

בידיעה סופר על אדם שלפני 15 שנים, בהיותו חייל לפני שחרור, גנב את הג'יפ הצה"לי מהבסיס, צבע אותו בשחור, נהג בו רק בכפרים ובמושבים ומעולם לא חידש את רישיונו. "אני רוצה לבקש סליחה מהצבא ומעם ישראל", צוטט הגנב האנונימי. "במשך השנים האלה הסתרתי את זה מכולם כי פחדתי והתביישתי, אבל תמיד רציתי להחזיר". בהמשך האייטם נכתב כי באחרונה צפה אותו אדם בפרסומת של צה"ל לעידוד החזרת הציוד, שדרבנה אותו להשיב את הרכב שגנב. "הוא פנה לדוד סולימן, בעבר איש תקשורת, וביקש ממנו שיוודא שהצבא יעמוד במילתו והוא לא יועמד לדין. אתמול התקשרו השניים למוקד הטלפוני של המבצע ושמעו כי אין לגנב ממה לחשוש. הג'יפ יוחזר כנראה בימים הקרובים".

סולימן מציג עצמו כיום כעיתונאי עצמאי שמעביר הרצאות בנושא תקשורת. בעבר עבד ב"כלבוטק" ואף פרסם תחקיר ב"ידיעות" שבו הצליח להחדיר אקדח ופצצה למטוס אל על . עוד באותו יום התראיין בנושא הג'יפ גם ל"חמש עם רפי רשף". "ממה שהתרשמת הוא בחור ישר, למעט המקרה הזה?", התעניין רשף וסולימן השיב: "כן, אני נפגשתי גם איתו, וגם עם אשתו. נסעתי אליהם לצפון, הם מאוד אמינים, והוא פשוט מצטער". כשרשף ביקש לדעת מתי בדיוק יוחזר הג'יפ, השיב סולימן שזה אמור לקרות "מחר או מחרתיים". אלא שהימים נקפו, מבצע החזרת הציוד נגמר, והג'יפ המובטח לגמרי לא הוחזר.

דוד סולימן, מה קרה לג'יפ?

"זו הייתה מתיחה של 1 באפריל שיזמתי. אגב, חוץ מ'ידיעות' הסיפור הזה פורסם בעוד כמה אתרים".

אבל האייטם ב"ידיעות" לא פורסם ב-1 באפריל, אלא ב-29 במרץ.

"מראש תכננתי שהסיפור ייצא יום יומיים לפני, כהכנה ל-1 באפריל. מה שקרה הוא שקבעתי עם כמה כלי תקשורת להגיע ב-1 באפריל כדי לצלם כביכול את הג'יפ כשהוא מוחזר לצבא, והיו כמה שסגרו איתי ואמרו שהם שולחים צלמים. אבל בסופו של דבר טלפנתי יום קודם לכתבים במערכות ועדכנתי אותם שמדובר במתיחה".

ואיך הם הגיבו?

"הם התביישו. היו במבוכה. אתה יודע מה זה לפרסם אייטם כאילו מדובר בג'יפ אמיתי שבקרוב יוחזר, ובסוף מתברר שהשחילו להם סיפור?".

ומי גילם בסיפור הזה את החייל שלכאורה גנב ג'יפ מצה"ל?

"אף אחד. הכתבת של 'ידיעות' דיברה רק איתי. אני צילמתי תמונה ופברקתי מכתב כאילו הבחור שגנב את הג'יפ לפני 15 שנה מתחרט ומבקש סליחה מהצבא ומכולם. עשיתי את זה מצחיק, כי הרי אף אחד עוד לא גנב ג'יפ. חיפשתי משהו שיהיה קצת שונה והזוי".

איך זה שלא היה הדהוד לעובדה שמדובר במתיחה?

"דווקא כן היה. בשבוע שעבר סיפרתי על זה גם בתכנית של יעל דן בגל"צ".

אדוה כהן, זה בקשר לג'יפ.

"אני מציעה שתפנה למערכת".

במערכת "ידיעות אחרונות" ובמערכת "חמש עם רפי רשף" נמנעו מלהגיב.

ומי לא בא? דונלד טראמפ

עושה רושם כי בשבועיים וחצי האחרונים דעך במעט זוהרו של דונלד טראמפ בכל מה שנוגע לסיקורו ב"ישראל היום". איך זה יכול להיות? הרי רק לפני חודש סופר כאן כיצד העיתון מתאמץ להכשיר את לבבות רבבות קוראיו הישראלים לקראת זכייתו האפשרית של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב.

ובכל זאת, עם המספרים קשה להתווכח: ב-15 גיליונות "ישראל היום" שהופצו בין 18 במרץ ל-4 באפריל פורסמו לא פחות מ-18 תמונות של דונלד טראמפ. לעומת זאת, ב-15 הגיליונות האחרונים של "ישראל היום", אלה שהופצו בין 5 באפריל עד היום, 21 באפריל, פורסמו רק 12 תמונות של טראמפ. מדובר בירידה תלולה של 33 אחוזים במספר הצילומים, שמשקפת צניחה בהיקף הסיקור. לשם השוואה: ב-15 גיליונות "ידיעות אחרונות" שהופצו בין 18 במרץ ועד 4 באפריל פורסמו 7 תמונות של טראמפ. לעומת זאת, ב-15 גיליונות "ידיעות" שהופצו לאחר מכן, בין 5 באפריל ל-21 באפריל, פורסמו 10 תמונות של טראמפ. מדובר בעלייה של 43 אחוזים במספר הצילומים, שמשקפת קפיצה מסוימת בהיקף הסיקור.

מדוע נערכה הבדיקה ההשוואתית דווקא עד 4 באפריל ומתאריך זה ואילך? פשוט מאוד: באותו יום ממש, 4 באפריל, פירסם אתר "פוליטיקו" כי טראמפ אינו מתכוון להגיע אל ועידת היהודים הרפובליקנים השנתית המתקיימת במלון "ונציאן" בלאס וגאס. המלון שבו נערך הכינוס שייך למיליארדר שלדון אדלסון, שהוא גם אחד התורמים הגדולים לקואליציית היהודים הרפובליקנים וגם, כמובן, הבעלים של "ישראל היום". "טראמפ באצבע משולשת לשלדון אדלסון", ניתח עד מהרה בטוויטר הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד. "מעניין איך ביסמוט והחברים ב'ישראל היום' יגיבו". באמת מעניין.

בועז ביסמוט, איך תגיב?

"אביב היקר, למקרה שלא שמת לב בשבועיים האחרונים, עד ליום שלישי האחרון, לא התקיימו פריימריז באף מדינה. אני מקווה שלא חמקה מעיניך הכותרת הראשית ב'ישראל היום' של יום שלישי שעסקה במרוץ המעניין בניו יורק. הייתי מרחיב בתשובה אלמלא המחויבות שלי לטור בעיתון של מחר על ניצחונו המזהיר של טראמפ. בברכת חג שמח וכשר לך ולברק רביד. אגב, אם תבדוק באתרים כמו 'פוליטיקו' תגלה גם שטראמפ הוריד פרופיל תקשורתי בשבועיים האחרונים. אתה רוצה את הלינק? או אולי מספיק לשלוח ישירות לברק רביד? ואפרופו הציוץ והאצבע המשולשת: חשבתי שבעיתון 'הארץ' סבורים שטראמפ וולגארי".

הציטוט מול המציאות (1): כמה? שבע

הציטוט: "זה התחיל באותה 'הוראה' (שהודלפה מיד למהדורת חדשות 2) 'לא להעביר גופות לפלסטינים' (אין גופות להעברה כרגע)" (בן כספית, "מעריב", 15.4.2016).

המציאות: נכון למועד פרסום הטור של כספית דווקא היו גופות מחבלים להעברה. למעשה, בהמשך אותו יום, ובניגוד להוראתו של נתניהו, הועברה בטעות לרשות הפלסטינית גופת מחבל שהסתער יום קודם עם גרזן על כוח צה"ל. כעת נותרו כיום בידי כוחות הביטחון בסך הכול שבע גופות: ארבע גופות של מחבלים מיהודה ושומרון, ועוד שלוש גופות של מחבלים ממזרח ירושלים.

בן כספית, תרצה להגיב?

"אה. טוב. אז עכשיו ברור ש'הוראת ראש הממשלה' הייתה עניינית, לא קשורה למצוקתו הפוליטית באותו ערב, ולא הודלפה לחדשות 2 בחמישה לשמונה בערב משל הייתה מצגת סודית לכיבוש עזה. אבל מכיוון שאני בחופשה בחו"ל, הגופה היחידה שאני מוכן לספור כרגע היא שלך (בצחוק). חג שמח ושקט".

דן מרגלית VS עמוס שוקן (ולהיפך)

איך הזמן טס כשמתכתשים: רק לפני ארבעה חודשים התעמתו דן מרגלית ועמוס שוקן בשל פרשת הסרת דגל ישראל מבימת כנס "הארץ" בניו יורק. השבוע, תקף יאיר לפיד את "הארץ" ("הוא אנטי ציוני, אנטי ישראלי, והוא כבר לא באמת עיתון") בעקבות מאמרו של גדעון לוי ("חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים. הירגו חיילים הירגו. שום רע לא יאונה לכם"). עד מהרה התפתח בין מרגלית לשוקן קרב ציוצים בטוויטר (לא נגענו):

דן מרגלית: "יאיר לפיד צודק. גדעון לוי הפך היום ב'הארץ' ממבקר חריף למרעיל בארות בשירות שונאי ישראל האנטישמים. הוא מתיר את דם ילדינו".

עמוס שוקן: "כשאיש לא יזכור מי היה דן מרגלית, שמו של גדעון לוי יזהר כזוהר הרקיע".

דן מרגלית: "היי עמוס שוקן, איש לא יזכור אותי – וזה לא יהיה נורא; אבל אותך כן יזכרו – וזה כן יהיה נורא".

עמוס שוקן: "צודק: יזכרו אותי לרע. אבל אולי לא כולם. ייתכן שדווקא גיסתך ודווקא ילדיו של אחיך יזכרו אותי לטוב. לא צריך יותר מזה".

דוד מרגלית, אחיו הצעיר של דן, היה שדר ב"קול ישראל" ועיתונאי ב"הארץ". הוא נפטר מדום לב בשנת 1988, כשהוא בן 38 בלבד.

דן מרגלית, תרצה להגיב?

"הלוואי שעמוס שוקן היה מפגין רגישות אוהדת לחיילי צה"ל ההודפים מחבלים רוצחים כפי שאכן הפגין כלפי גיסתי וילדיה לאחר מותו הטראגי של אחי ז"ל, ותודתי על כך שמורה לו לעולם".

שוב חגים, שוב "ידיעות" מנצח

פסח סוף סוף הגיע, ושוב השורה התחתונה נותרה כשהייתה: עם כל הכבוד למיליארדים של שלדון, כסף, מסתבר, לא תמיד יכול לקנות הכול. או במילים אחרות: גם הפעם, כמו בכל חצי שנה, "ידיעות אחרונות" עושה בית ספר ל"ישראל היום" ומביס אותו במוספי החג.

שנתחיל? יאללה: כבר לפני שבועיים, עם תחילת עונת המוספים, פירסם "ישראל היום" (עוד) ראיון עם הדוגמנית שלומית מלכה (שהתראיינה גם ל"7 ימים" במאי 2015 וגם ל"זמנים מודרניים" בספטמבר אשתקד), ומולו "ידיעות" ראיין לראשונה את איילת זורר על פרשת פיטוריה מ"גלוברי"; "ישראל היום" שוחח עם חתן פרס ישראל הטרי, אלוף (מיל') דורון אלמוג (ראיון שהוצג משום מה כ"בלעדי", הגם שאלמוג סיפר פעמים רבות בעבר על מפעל חייו המרגש), ומולו "ידיעות" חשף את השיחות הגנוזות של ראש המוסד המנוח, מאיר דגן; "ישראל היום" פירסם תחקיר על ארגונים פוליטיים שפועלים בתוך בתי הספר, ומולו "ידיעות" היכה עם את היומן האישי שכתבה תמי ארד בשנים הראשונות לאחר נפילתו של רון ארד בשבי.

ומה מתוכנן לליל הסדר? ובכן, מסתמן שגם בסוף השבוע הנוכחי "ידיעות" יחגוג עם חרוסת בזמן ש"ישראל היום" יסתפק במרור. כבר בראשון האחרון פצח "ידיעות" בקידום אגרסיבי, שנמשך מדי יום ביומו, לסיפורים הבלעדיים שיפורסמו אצלו בחג: החל מיומנה של מילי אביטל על מאחורי הקלעים של הוליווד, דרך ראיון הישגי עם ליאור מילר על התאונה הקשה של בנו שטלטלה את חייו, ועד הווידוי האישי של אביעד קיסוס על הטיפול הנפשי שעבר. ומה ב"ישראל היום"? עוד ראיונות שחוקים עם שמעון מזרחי (שהתראיין בהרחבה ל"7 ימים" במאי אשתקד ובנובמבר האחרון התראיין שוב למוסף הספורט של "ידיעות"), עם אסתי גינזבורג (שהופיעה בפסח שעבר בשער של "7 ימים" ובנובמבר האחרון בשער של "זמנים מודרניים"), ועם בני ציפר (שהתראיין כבר תחת כל עץ רענן).

בשתי מילים: נוק אאוט. ניפגש במוספי ראש השנה.

הציטוט מול המציאות (2): איפה הימים שלא היו

הציטוט (1): "מי שזוכר תכניות כמו "פרפר נחמד", "שעת כושר", "רכבת ההפתעות", "המסעדה הגדולה" ו"פיצוחים" – יכול להמשיך לקרוא. כל התכניות האהובות הללו היו נותרות בגדר זיכרון רחוק ונעים, אלמלא עמוד הפייסבוק הדינמי והמוטרף של הטלוויזיה החינוכית" (בן עופר מראיין את מיה זיו-סילבר, מפעילת דף הפייסבוק הפופולרי של החינוכית, לכתבת נוסטלגיה ב-Xnet, 8.3.16).

המציאות (1): "המסעדה הגדולה" לא הופקה עבור החינוכית, אלא על ידי מחלקת השידורים בערבית של ערוץ 1. 

הציטוט (2): "פתאום אתה רואה פרק של 'פרפר נחמד' עם ספי ריבלין וחנה לסלאו בצעירותם" (ציטוט מפי מיה זיו-סילבר באותה כתבה).

המציאות (2): חנה לסלאו וספי ריבלין אמנם השתתפו בכמה וכמה תכניות ילדים ידועות של החינוכית, אך "פרפר נחמד" אינה אחת מהן. מיה זיו-סילבר מיהרה להכחיש בפייסבוק: "הציטוט לא נכון. זה ערבוב בין משפט שאמרתי על 'ציפקישפורים',  תכנית לפורים עם ספי ריבלין, לבין משפט שאמרתי על 'קישקשתא'".

הציטוט (3): "הסתבר לי שבימבה הייתה סדרה מאוד נוצרית וחתכו ממנה חלקים החוצה מחשש שלא יתאימו לקהל המקומי" (עוד ציטוט מהכתבה).

המציאות (3): שמה של הסדרה הוא "היי! בינבה", ולמכונית הצהובה שכיכבה בה קוראים בינבה, כמובן, ולא בימבה. "נראה לך שאני אגיד בימבה?", כתבה זיו-סילבר.

בן עופר, תרצה להגיב?

"אשמח אם תפנה לעורכים. תודה".

מ-Xnet נמסר בתגובה: "Xnet שמח ומודה על הביקורת ומוכן תמיד ללמוד ולהשתפר. לגופו של עניין: 'המסעדה הגדולה' אכן הופקה בידי הערוץ הראשון והפרט תוקן בכתבה. הציטוט של 'פרפר נחמד' מדויק, מוקלט והובא במלואו. בינבה או בימבה – ובכן, ויכוח עתיק עודו מתחולל באשר להגייה הנכונה של שמה של דמות המופת המצוירת. הדיון הסוער נגרר גם אל עמוד הפייסבוק המצוין של חינוכיתוש, וגם בתגובות אצלנו ב-Xnet, עם פרסום הכתבה. עתה סלח לנו, אביב, יש ציפקישפורים ואתה מפריע".

בסרט הזה כבר היינו

יום שני האחרון היה יום של מיחזורים, גם באתר המוביל "וואלה!" וגם באתר שאני עדיין, משום מה, מעניק לו את הזכות לפרסם את הטור השנוי במחלוקת שלי, mako. נתחיל, כמובן, במתחרים. באותו יום העלה "וואלה!" בדף הפייסבוק שלו קידום ל"תכנית חדשה", של דודו באוכנר, שבה הוא עורך ראיונות פרועים עם פוליטיקאים.

אלא שהתכנית כלל אינה חדשה. כל הראיונות של באוכנר שפורסמו השבוע ב"וואלה!" – עם מירי רגב, איתן כבל, מאיר כהן, אילן גילאון וג'מאל זחאלקה – פורסמו ב-mako לפני יותר משנה, בחודשים שקדמו לבחירות האחרונות. באוכנר עצמו אף התראיין על כך בדצמבר 2014 לגיא לרר ב"צינור לילה".

באותו יום ממש העלה "וואלה!" גם את האייטם הבא:

אלא שעד מהרה התברר שמדובר בסרטון שהועלה ליוטיוב לפני יותר משש שנים, והאייטם הוסר מ"וואלה!".

ומה לגבי mako? שם פרסמו ביום שני האחרון את הכותרת הבאה:

אמצעי חדש להוצאה להורג? לא ממש. שרשרת הנפץ המבעיתה הוצגה בסרטון הוצאות להורג שהפיק דאעש כבר ביוני אשתקד (החל מהשנייה ה-32).

מ"וואלה!" נמסר בתגובה: "בקרוב מאוד יעלו פרקים חדשים, והפרקים שעלו ברשת בעבר משמשים כקידום לפרקים החדשים".

העורך הראשי של mako, אורי רוזן, למה אני לא מאוד מופתע? תרצה להסביר את פשר המיחזור?

"אני יודע שיש לך אובססיה לאמנון דנקנר ז"ל, אז אני אצטט משפט שהוא נהג לומר אחרי טעויות מביכות, משפט שבדיוק מתאים לערב החג: 'עיתון הוא כמו מצה. אופים אותו מהר, ולכן יש בו הרבה חורים'".

לפני כולם, ולא מדויק

החיפזון מן השטן? בהחלט. ביום שלישי בבוקר נפטרה השחקנית והבמאית רונית אלקבץ, והיא בת 51. ב-ynet, שם ידעו כי היא נאבקת במחלת הסרטן, דאגו להכין על אלקבץ הרבה זמן מראש אייטם "חבצלת", כלומר כתבה שמיועדת לפרסום רק לאחר מותה. אלא שכאשר הגיעה הבשורה המרה מיהר האתר להעלות את הכתבה עוד לפני שעודכנה, וככה זה גם נראה:

מאוחר יותר באותו יום נפטר העיתונאי אריה אבנרי, בגיל 79. באתר "גלובס" התבלבלו בינו לבין אורי אבנרי יבדל"א:

שנאמר: מוטב לא לפרסם את האייטם ראשונים אבל לבדוק אותו היטב, מאשר להקדים את כולם ולהתפדח.

דניאלה שמי ואלישע שפיגלמן כן, אריה אבנרי לא

ביום שישי נפטר העיתונאי ואיש הטלוויזיה אלישע שפיגלמן, שעשה את רוב חייו המקצועיים ברשות השידור. כעבור יומיים, בראשון, קיבל המנוח אייטם צנוע פלוס תמונה ב"ידיעות אחרונות", מתחת לאייטם בולט יותר (עם טור של סמדר שיר) שהוקדש לעיתונאית "ידיעות" לשעבר, דניאלה שמי, שנפטרה גם היא באותו סוף שבוע.

כעבור יומיים, בשלישי, נפטר העיתונאי אריה אבנרי, מייסד תנועת אומ"ץ למלחמה בשחיתות. בעבר עבד אבנרי במשך יותר משלושים שנה ב"ידיעות אחרונות", שבו עשה את רוב הקריירה העיתונאית. למחרת מותו פורסמו אייטמים לזכרו גם ב"ישראל היום", גם ב"הארץ" וגם ב"מעריב". ומה ב"ידיעות"? שם התעלמו בכוונת מכוון ממותו של העיתונאי הוותיק, שבנוסף לפעילותו באומ"ץ, שנמשכה עד ימיו האחרונים, הירבה לפרסם מאמרים נוקבים באתר news1.

מדוע התעלם "ידיעות" ממותו של אבנרי? משום שאבנרי פרסם מאמרים והתבטא נגד "ידיעות". האם ראוי היה שהעיתון יתעלה על מחלוקת העבר ויקדיש אייטם קצר למותו של עיתונאי מוכר, ששימש במשך שנים רבות כל כך כחבר מערכת? אין ספק. אבל ב"ידיעות", לפעמים, נוקמים גם אחרי המוות. תשאלו את משפחתו של דב יודקובסקי ז"ל.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (2): מבט מסוים בכותרת היה מונע פדיחה

הציטוט: "פסטיבל קאן ייפתח בעוד חודש ללא נציגות ישראלית" (כותרת לאייטם של מאיר שניצר, "מעריב", 15.4.2016).

המציאות: העורך שניסח את הכותרת לא באמת התעמק באייטם. שניצר אמנם ציין כי אף סרט ישראלי לא יתמודד השנה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אך גם הוסיף כי סרטו של ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות", התקבל להקרנה ב"מבט מסוים" – מסגרת לא תחרותית בפסטיבל. אלא שגם שניצר עצמו, מסתבר, לא לגמרי דייק. "מבט מסוים" היא תחרות נושאת פרסים (אם כי הרבה פחות יוקרתיים ומתוקשרים מאלה של התחרות הרשמית). בשנת 2007 הציג קולירין באותה המסגרת את סרטו "ביקור התזמורת" וזכה בה בשלושה פרסים. "היי חברים, תודה על כל הברכות והאיחולים, אך לצערי הבוקר גיליתי שהכול היה בטעות", כתב קולירין בסרקזם בבוקר פרסום האייטם בדף הפייסבוק שלו. "אני מתנצל. בפעם הבאה אשתדל יותר. אני לא מבין למה בקאן לא בודקים קודם כל עם מאיר שניצר, לפני שהם מפרסמים ידיעות חסרות אחריות".

מאיר שניצר, תרצה להגיב?

"'מבט מסוים' אינה מסגרת התחרות הרשמית של קאן. זוהי המסגרת המשנית המכובדת כשלעצמה. מחולקים בה פרסים מטעם המסגרת אך היא איננה בשום פנים ואופן המסגרת התחרותית. אינני מבין את תמיהתו של ערן קולירין לגבי הכתוב בטקסט שלי. אין בכך שום חדש. לא כעת וגם לא לפני עשרות שנים, כשהונהגה מסגרת 'מבט מסוים'".

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

פרסום ראשון, מיד אחרי הקומוניקט

עד כמה קשה ומסובך להשיג פרסום ראשון? לפעמים זה קל מאוד. כל מה שצריך הוא לקחת הודעה לעיתונות שנשלחה בו זמנית לכל הכתבים מטעם הגוף המסוקר ולפרסם אותה לפני שאר הקולגות. ביום חמישי שעבר, בשעה 9:02 בבוקר, הפיצה דוברות מרחב שרון של המשטרה את ההודעה הבאה בקבוצת הוואטסאפ "דוה"מ-מרחב שרון":

כעבור חמישים דקות, בשעה 9:52, פרסם איתי בלומנטל ב-ynet את האייטם הבא, שהוצג כ"פרסום ראשון":

איתי בלומנטל, לא קצת מוגזם להציג כ"פרסום ראשון" מידע שהדוברת שלחה במקביל לכל הכתבים?

"אתה מוזמן לפנות למערכת".

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

מניין הימים: איפה הבונוס (17)

חלפו כבר 133 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ"א. רק עובד אחד לא הוזמן. אותו עובד בודד גם לא קיבל עד לרגע זה אפילו שקל. לפני שבעה שבועות אמנם חלה התקדמות מסוימת בעלילה כאשר יצאה הודעה רשמית מטעם העורך הראשי של mako כי הבונוס בדרך. מכיוון שהחבר'ה הטובים ב-mako נוהגים לשלם בשוטף פלוס 45, הרי שהמועד האחרון לתשלום היה אמור ליפול על יום שישי האחרון. אלא ששישה ימים כבר חלפו מאז, והצ'ק המיוחל טרם נחת בתיבת הדואר הסטנדרטית בדרום חולון.

אביב הורביץ, קיבלת סוף סוף את הבונוס שכל כך מגיע לך?

"עדיין לא".

להביא לך סולם כדי שתרד מהעץ?

"אין צורך".

אז אפשר לומר שהתקפלת בבושת פנים?

"ימים יגידו".

אתה מאוד מסתורי ותמציתי היום. משהו שאני צריך לדעת? יכול להיות שמתרקמת עסקה אפלה עם הבוסים בראול ולנברג?

"חג שמח גם לך. לא אמרתי לך כבר שאיני נוהג לדבר עם מדורי תקשורת?".

אורי רוזן, כמה כמה?

"אביב יקירי, ההתנהלות שלך לאורך כל התקופה לא הייתה מאוד אסטרטגית, בהנחה שהמטרה שלך הייתה באמת לקבל את הבונוס ולא רק להרוויח חומרים ל-17 טורים (שזה גם בסדר). דחפת אותנו למצב שבו רק אחד מאיתנו יוכל לצאת מנצח, ועוד כשכולם צופים, כך שלא אתה ולא אני יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. אז לרגל החג אני אעשה לשנינו טובה ואוריד אותנו מהעץ. בונוס כמו לעובדי mako אני לא יכול לתת לך, אבל מאחר שאתה באמת עושה עבודה מצוינת, גם אם מעצבנת לפעמים, אני שולח אליך שובר לחופש מפנק במלון יוקרה שתוכל לממש בכל עת, וכל זה באדיבות המילה היפה ביותר בתקשורת העברית: בארטר".

סקופ בטחוני לוהט, היישר מנמל אשדוד

לילה לילה הרוח נושבת, לילה לילה הומה הצמרת, לילה לילה כוכב מזמר עד שהטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.

"יש לי בשורות טובות, הורביץ", הוא אמר בקול צופן סוד.

-"באמת?", שאלתי בהתרגשות. "מה הבשורות? ספר, ספר".

"איתי ולדמן, הבוס הנבון שלך, החמיא לטור בטירוף בפייסבוק שלו", פירט הקונספירטור. "תרשה לי לצטט את הפוסט, מילה במילה: 'זה פשוט מדהים בעיניי איך הטור הזה מצליח להיות כל כך טוב שבוע אחרי שבוע'. ככה איתי כתב, ממש בנוסח הזה".

"וואו!", התפעמתי. "ממש שימחת אותי. מרגש לדעת שזה מה שהבוס הנערץ חושב על הטור שלי".

"רגע אחד, הורביץ", אמר הקונספירטור. "מי בכלל דיבר על הטור שלך? איתי התכוון אך ורק לטורים הנפלאים של צליל אברהם הכשרונית על דור ה-Y".

"בלבלת אותי עכשיו", גמגמתי במבוכה. "אז למה אמרת לי קודם שיש לך בשורות טובות?".

"דווקא היו לי בשורות טובות", הכריז הקונספירטור. "אבל הן נועדו לצליל ולא לך. תגיד, מה קורה איתך השבוע? אתה מרגיש טוב? הכול בסדר?".

"רגיל", אמרתי בקול נכאים. "למה אתה שואל?".

"כי קצת הופתעתי שכתבת טור שלם בלי להתנכל ליגאל סרנה", סנט הקונספירטור.  "איך זה קרה, אתה מוכן להסביר לי?".

"לא יודע", התחמקתי. "האמת שדווקא שקלתי לכתוב על יגאל גם השבוע, אחרי שהוא העלה את הפוסט הבא:".

"תגיד לי, הורביץ, מה לעזאזל אתה רוצה מיגאל?", התפרץ הקונספירטור רוח. "מה בדיוק הבעיה עם הפוסט הזה?".

"אסביר לך", אמרתי בנחת. "יגאל נחפז להעלות לדף הפייסבוק העוצמתי שלו את הצילום של הנערה כשהיא בפנים גלויות, למרות שהיא בכלל לא קשורה לפרשת הקטינות. חבל שהוא לא עשה חיפוש מוקדם בגוגל".

"גוגל, שמוגל", נבח הקונספירטור. "אז למה בסוף לא כתבת על זה?".

"יש רגעים שבהם צריך לדעת להרפות", הסברתי. "מה עוד שכעבור ארבע שעות ואלף לייקים יגאל מיהר לתקן את הפוסט שלו".

"דע לך שהפתעת אותי עם הריסון העצמי, הורביץ", אמר הקונספירטור. "זה כמעט מזכיר לי את ההפתעה הגדולה שאלון הכין לצנזורה ולכתבים הצבאיים".

"האם זה אותו אלון שאני חושב שאתה מתכוון אליו?", שאלתי. "אתה מתכוון לאלון בן-דוד?".

"שום אלון בן-דוד הפעם", שלל הקונספירטור. "יש לך עוד ניחושים?".

"יש הרבה אלונים", מיהרתי לומר. "אבוטבול? אולארצ'יק? גל? מזרחי? צרפתי? גולדשטיין?!".

"דווקא לא התכוונתי לאף אחד מהם", גיחך הקונספירטור. "דיברתי על אלון חסן. תסתכל מה הוא צייץ עוד ביום שני שעבר".

"ותראה מה צייץ הכתב הצבאי של 'ידיעות', יוסי יהושוע, שלוש שעות ושבע דקות אחריו", המשיך הקונספירטור.

"ראית, הורביץ?", האיץ בי הקונספירטור. "נו, מה יש לך להגיד על זה? הרי הצנזורה התירה לפרסם שמדובר במנהרה רק ביום שני האחרון, שבוע אחרי הציוץ הבלעדי של אלון".

"הולי מולי", מלמלתי כהילארי קלינטון בשעתה הקטנה.

"צא מזה, הורביץ", נבח הקונספירטור.

"יצאתי", הזדרזתי לומר.

"בינתיים אני רוצה לאחל חג פסח שמח", הטעים הקונספירטור. "אבל לא בהכרח לך, אלא בעיקר לעורכים המשובחים ב-mako, שקיבלו חופשה של שבוע מהטור שלך. איזה כיף להם! הם יוכלו ליהנות מצליל אברהם. תגיד, אתה מתכוון לחזור בעוד שבועיים?".

"ודאי שאולי", השבתי בהיסוס.

"רגע", רטן הקונספירטור. "זה בגלל הבונוס? בשבוע הבא תחזור כרגיל?".

"יש לשער שלא בטוח", אמרתי וניתקתי.

ואם כבר השערות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, ש-mako מתחרה באתר "וואלה" ושלכותב הטור יש אינטרס אישי מובהק בקבלת הבונוס.

הטור של שבוע שעבר: בהזדמנות חגיגית זו, שמאיר דגן מת

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר