כשנוני פגש את ביבי (1): צפו לפעולות תגמול מהכספת של ר'
האם ב"ידיעות אחרונות" באמת יש כספת סודית, שהקוד שלה שמור קרוב לחזה של חיים רוזנברג, איש אמונו של המו"ל ארנון מוזס? סיפורי מעשיות כאלה ואחרים על אותה כספת נלחשים כבר שנים רבות, אבל תמיד קיוויתי שמדובר באגדה אורבנית.
דעתי לא השתנתה גם בתחילת 2013, כאשר אלדד יניב ורני בלייר צילמו את סרטוני "השיטה" והעלו לרשת פרק מיוחד, תחת הכותרת "הכספת של רוזנברג".
"יש לו בעיתון בן אדם שנקרא חיים רוזנברג", סיפר אז יניב לבלייר על נוני מוזס. "הוא הבן אדם הכי חשוב בעיתון. על נחום ברנע שמעת? הוא פחות חשוב. איך לא שמעת על חיים רוזנברג? הוא מנהל המשק של 'ידיעות אחרונות'. מה זה מנהל המשק של 'ידיעות אחרונות'? מה, ל'ידיעות אחרונות' יש משק? יש להם שדות של כותנה? תרנגולי הודו? לול? מה הם מגדלים? הוא עושה הרבה דברים אחרים. הוא אחראי על הפעלת החוקרים הפרטיים. אבל כשבאים פוליטיקאים הוא מארח אותם בעיתון. אז, תוך כדי הסיור, הוא מראה להם את הדסק, את הארכיון, את ארכיון הצילומים, וגם מגיעים לביקור בכספת. כספת ענקית של מטר וחצי. אז הם שואלים אותו 'הכספת של המדינה? אה, פה זה כל התחקירים הביטחוניים של 'ידיעות אחרונות' שנפלו בצנזורה?'. הוא מסתכל עליהם ככה בדוק של זלזול ואומר: 'לא, לא, לא, פה מונחות הביצים של בכירי המדינה, של בכירי הפוליטיקאים בישראל".
נו באמת? זה נשמע כמו קשקוש הזוי או סתם קונספירציה בגרוש, אבל היו קליינטים לסחורה הזו. אחד מהם, מתברר, מתגורר ברחוב בלפור בירושלים. בכתבה המצוינת של גידי וייץ ונתי טוקר במוסף "הארץ", לפני חודשיים וחצי, תוארו יחסיו האובססיביים של בנימין נתניהו עם התקשורת בכלל ועם נוני מוזס בפרט. "הוא משוכנע שלמו"ל 'ידיעות' יש כספת עם תיקים על פוליטיקאים, ושבאמצעות התיקים האלה הוא מפעיל את הפוליטיקאים כדי להפיל אותו", צוטט שם אחד המקורבים לנתניהו. מי שיער בנפשו, באותם ימים רחוקים, ששני האויבים המרים – נתניהו ומוזס – מנהלים ביניהם מפגשים לוהטים בניסיון לסגור דיל של הון-שלטון-עיתון.
האם העובדה שנתניהו פרנואיד אומרת שלא רודפים אחריו? לא בהכרח. האם יכול להיות שיש בדל אמת בדיבורים על כספת סודית, שבתוכה מונחים חומרים רגישים? ומי בכלל צריך בשנים האחרונות כספת פיזית, כשאפשר לשמור במחשב קבצים מוצפנים? תשובה מפתיעה לשאלות האלה אפשר היה לקבל השבוע בדף הפייסבוק של אחד שיודע. קוראים לו דוד ספקטור, והוא עבד בעבר בצמוד לחיים רוזנברג ונוני מוזס במשך כעשור.
זה מה שספקטור כתב, מילה במילה: "בפרשיית 'ביבי נוני' עוד לא נאמרה המילה האחרונה. כאשר ביבי, באמצעות ארי הרו, מקליט את נוני ומפרסמים את תוכן ההקלטה, צפו לפעולות תגמול מתוך החומר השמור בכספת של 'ר'!!!".
ספקטור, היום יועץ אסטרטגי, אמור לדעת היטב ומקרוב על מה הוא מדבר. בניגוד לסרטון העלילתי של אלדד יניב, קשה לבטל את דבריו כספקולציה או קונספירציה. בשנות ה-90 היה ספקטור בעליה של חברת האבטחה "ספקיוריטי המוקד המרכזי". בשנת 93' החל לספק את שירותיו לנוני מוזס. "חבר משותף הכיר לי את מוזס", שיחזר ספקטור לפני 13 שנה באזני שרה ליבוביץ'-דר מ"הארץ". "הוא סיפר לי על הבעיות שיש לו מול עופר נמרודי. אני ניהלתי את אבטחת המידע וחשיפת הריגול המסחרי של נמרודי. הפכתי להיות חבר קרוב של נוני מוזס. ליוויתי אותו בכל הרגעים הקשים שלו ועמדתי לימינו עד שהוא נוהג להגיד למקורביו שרק לי ולחיים רוזנברג הוא מוכן לתת את המפתחות לכספת שלו".
איש המפתח(ות), אם כן, הוא חיים רוזנברג. בתפקידו הרשמי אחראי רוזנברג על המשק והאבטחה בבית "ידיעות אחרונות". למעשה, כבר יותר מרבע מאה שהוא יד ימינו של מוזס, איש סודו הקרוב ביותר, המוציא והמביא מטעמו של המו"ל. כאשר פרשת האזנות הסתר בתקשורת התפוצצה ברעש גדול ורוזנברג נחקר באזהרה, המשטרה ניסתה לחלץ ממנו מידע שיפליל את הבוס, ללא הצלחה. מאז, הברית ההיסטורית שלו עם מוזס הלכה והתהדקה.
אז יש כספת? בכיר לשעבר ב"ידיעות" סיפר השבוע שבבניין הישן של המערכת בתל אביב הייתה יותר מכספת אחת. הכספת הראשית שכנה בחדרו של רוזנברג, בקומה שמעל לשכתו של מוזס. מלבד הכספת הזו, שבה אליבא דה ספקטור נשמר בין השאר מידע נפיץ שאספו תחקירני העיתון ו/או חוקרים פרטיים, הטמין רוזנברג מעת לעת חומרים רגישים אחרים בכספות נוספות, במפלס התחתון של הבניין, לא הרחק מגלילי הנייר הענקיים ששימשו להדפסת "ידיעות".
ברבות השנים תיחזק ר' את מעמדו כמוציא ומביא מטעם השלטונות. יכול להיות שפה ושם היו לו אג'נדות משל עצמו? ביום ראשון חשף עמרי מניב בחדשות 10 כי לפני הבחירות האחרונות נעשו כמה פניות מהנהלת 'ידיעות' ליו"ר ש"ס, אריה דרעי, בבקשה לשבץ את מי שנחשב ליקיר העיתון, עו"ד משה שמעוני, במקום ריאלי ברשימת ש"ס לכנסת.
מי פנה לדרעי? ניחשתם נכון. רוזנברג הוא חבר של שמעוני, ראש קמפוס ירושלים של הקריה האקדמית אונו. בשנים האחרונות זכה שמעוני לאזכורים מפנקים גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב-ynet. דרעי שקל את הפנייה שקיבל, אך לבסוף דחה אותה. לא נורא, חמישה חודשים אחרי הבחירות דאג דרעי, אז שר הכלכלה, לג'וב ממשלתי מפנק עבור שמעוני. איך אני יודע? קראתי על כך ב"ידיעות", כמובן:
דוד ספקטור נמנע מלהגיב.
חיים רוזנברג, תרצה לפרט מעט על הכספות?
"אני לא רוצה להישמע בוטה, אבל בימים אלה, כשאנחנו בעין הסערה, אין לי עניין לדבר עם עיתונאים מחוץ ל'ידיעות'. תודה ואני מתנצל".
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "מדובר באגדה אורבנית שאלדד יניב ואחרים מפיצים כבר שנים. חבל שאתה בוחר לחזור על הדברים, למרות שגם אתה אישית יודע שאין להם שחר".
כשנוני פגש את ביבי (2): בגוף ראשון
אסף לוי, לשעבר כתב "כלכליסט" ומוסף "7 ימים", העלה בשבוע שעבר פוסט ארוך ונפיץ לדף הפייסבוק שלו. "פעם הייתי אחד מכלבי התקיפה בשירותו של נוני מוזס, אפילו מבלי שידעתי שאני כזה", נזכר לוי, שבשנה הראשונה לקיומו של "כלכליסט" זכה בתואר "כתב מצטיין".
בהמשך כתב: "אני יכול לספר בגוף ראשון על ארבעה מקרים לפחות במהלך 4.5 שנות עבודתי בקבוצה. בכל אחד מהמקרים ניתן לי חופש פעולה כביכול מלא לאסוף חומרים, לדובב מקורות, להביא מסמכים וראיות שתומכות בעובדות המיועדות לכאורה לפרסום. רק כדי לסבר את האוזן, מדובר בעבודה של חודשים על כל תחקיר. בתקציבים לא קטנים שהוציא העיתון לבקשתי לצורך הפעלת חוקרים פרטיים או דברים אחרים. אולם, בהגיע שלב הפרסום הדברים מעולם לא ראו אור בעיתון. מושאי התחקירים הם אנשים מאוד חזקים: איש העסקים איתן רוב, מי שהיה מנהל רשות המסים; הטייקון לב לבייב ובנו; יו"ר ההסתדרות לשעבר עופר עיני; וגם איש הפיננסים והאסיר שהיה בשעתו מקורב לצמרת 'כלכליסט', איתן אלדר. בסביבתם של כל אלה אני חקרתי, לפעמים הבאתי עובדות מדהימות למדי, אבל הדברים מעולם לא פורסמו. הם נשארו על המדף.
"במקרים הפוכים, עודדו אותי להמשיך ולחשוף גם כשלא באמת היה לי מה: במקרה של עו״ד יעקב וינרוט, למשל, פרקליטו של נתניהו וגם פרקליטה של גרושתו של מוזס. בזמנו יצא לי לפרסם לראשונה ב'כלכליסט' את דבר החקירה הפלילית שנפתחה נגד וינרוט אי שם בשנת 2007, וממנה הוא יצא לבסוף זכאי. אני זוכר שהסיפור עורר התרגשות רבה בעיתון, זכה לכותרת ראשית וגם זוכר סמס שקיבלתי מעורכת העיתון, גלית חמי, ובו היא מספרת שנוני מאוד מרוצה מהפרסום ורוצה שאכתוב פולו-אפ. הופתעתי מזה, שמו של מוזס כמעט ולא מוזכר בקרב העובדים בקבוצה. הוא שם כמו רוח רפאים. בכל אופן אני זוכר שלא היה לי מה לחדש בסיפור של וינרוט, לא היו בידי עובדות חדשות, אז נתבקשתי לקשקש משהו שכבר פורסם יום קודם. העיקר שאפשר יהיה להמשיך ולתת בראש. מי שרוצה לבדוק אותי מוזמן לגשת לארכיון.
"בסופו של דבר, על רקע אחד הסיפורים הרבים שמוסמסו ב'כלכליסט', התפטרתי בשנת 2009 מהעיתון לאחר שביתת מחאה בת כחודשיים במהלכם לא עבדתי אבל המשכתי לקבל משכורת. במהלך החודשיים האלה ניסיתי לקבוע פגישות עם עורכי העיתון, גלית חמי ויואל אסתרון, במטרה להוציא לאור את התחקירים שבידי. אולם הפגישות שנקבעו לי איתם נדחו שוב ושוב ושוב, ותמיד ברגע האחרון. בשלב מסוים אכן התקיימה פגישה איתם (גם אמיר זיו היה שם) ואני זוכר שמיד בתחילתה אסתרון שאל אותי כך: 'אתה מקליט אותי?'.
"הופתעתי מזה. יחסים בין עורך וכתב אמורים להיות מושתתים על אמון מלא. כמה תמים הייתי. אמרתי לו שלא ושאלתי אותו בתגובה אם הוא מקליט אותי. הוא אמר לי שלא. אני זוכר את הדברים כאילו קרו אתמול. בפגישה הזו, שנמשכה בערך חמש דקות, הודעתי על התפטרותי, ציינתי חלק מהסיפורים שנגנזו ובפועל עזבתי את ביצת העיתונות לבלי שוב. האמת שיש עוד הרבה מה לספר על קבוצת 'ידיעות אחרונות' ובכיריה וקשריה השונים. אולי תזדמן בעתיד הזדמנות להרחיב".
מ״כלכליסט״ נמסר בתגובה: ״מדובר בדברי הבל ושקר של כתב שעבד תקופה קצרה בכלכליסט לפני 8-9 שנים. טענותיו של אסף לוי תמוהות בעיקר משום שעבד ב׳כלכליסט׳ רק כשנה. הוא סיים את עבודתו בתחילת 2009 כאשר ברקע אי שביעות מעבודתו.
״באשר לחומר שאסף לוי ניסה לאסוף על בנו של לבייב – הדברים לא הבשילו לכתבה בשל שיקולים הקשורים למצבו של הבן. לו הייתם בודקים את הטענה המופרכת וההזויה של לוי הייתם רואים כי כלכליסט פרסם עשרות כתבות ביקורתיות וקשות על לב לבייב ללא משוא פנים.
״סמוך לסיום עבודתו של לוי הוא ניסה לאסוף חומר על איתן אלדר כאשר ברקע כבר היה קיים משבר אמון עמוק בין העורכים לבין לוי והתקשורת בינו לבין המערכת היתה בפועל לא קיימת. אין לנו קשר לאיתן אלדר כמובן ובמשך השנים כלכליסט פרסם עשרות כתבות ביקורתיות וקשות על אלדר. לפיכך גם בקשר לכך כל הטענות של לוי הן חסרות בסיס.
״החומר שאסף לוי ניסה לפרסם על עופר עיני לא הבשיל לפרסום משיקולים ענייניים, מקצועיים ומשפטיים ואין כל בסיס לטענות ולרמיזות בעניין זה. בעניין איתן רוב, בדקנו ולא זכורה לנו כלל חומר שנאסף או כתבה שנגנזה. חלפו כאמור 8-9 שנים.
״בעניין הסיפור על עו"ד וינרוט – גם כאן מדובר בבדותות ושקרים. אגב, ב-2007, שבה לפי לוי אירע הדבר, ׳כלכליסט׳ עוד לא יצא לאור.
״בעניין השאלה האם לוי מקליט שיחה, מדובר בשיחה על סיום עבודתו בעיתון. לאור היחסים העכורים שהיו בין המערכת לבין לוי בסוף דרכו הקצרה, זו שאלה לגיטימית בנסיבות העניין.
״היתלות על סיפורים חסרי שחר מלפני 8-9 שנים ועל בדותות ודברי הבל כעל ראיות מוצקות שאפשר לפרסמן היא פרקטיקה עלובה שאין לה מקום בעיתונות או באתר המתיימר לבקר את העיתונות. אין בדל של אמת בטענות אלו בכל הנוגע לכתבות שהוא ביקש לפרסם ולהוראות שהוא כביכול קיבל. הפרסום שלכם הוא פגיעה קשה וחמורה בשמם הטוב של ׳כלכליסט׳, וכל עורכיו ועיתונאיו״.
כשנוני פגש את ביבי (3): יש דבר העומד בפני הרצון
בסוף השבוע השני מאז התפוצצה פרשת הפגישות המוקלטות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין מו"ל "ידיעות", נוני מוזס, אפשר כבר לדבר על סימני התמכרות מובהקים. נרקומנים אנונימיים – שאת חלקם פגשתי בפעם האחרונה כשהתגלחתי – שואלים את עצמם למה לעזאזל גם ביום שלישי וגם ביום רביעי לא שודרה הסדרה הפופולרית של גיא פלג בחדשות 2? ומה יקרה ביום שבו, חלילה, ייגמר לפלג החומר המשובח שאותו חילק למנות קטנות? איך נשבור את הקריז?
עד המנה הבאה, במהרה בימינו, אפשר לחזור לאחד הקטעים המשובחים, ששודר ב"חדשות סוף השבוע" במוצאי שבת:
זה ממש לא הסיבוב הראשון של רצון ומו"ל "ידיעות". לפני 32 שנים, עשרה חודשים, שבועיים ויום (אבל מי סופר?), הוקם "חדשות", עיתון יומי מוצלח שלא זכה להצלחה. אבי רצון, שנמנה עם הגרעין המייסד, הקים וערך את מדור הספורט של "חדשות", שהגדיר מחדש את עיתונות הספורט בישראל. אם להיות ספציפי, רצון עשה בית ספר למדור הספורט הוותיק של "ידיעות אחרונות", שהיה הבייבי של בחורצ'יק צעיר ומוכשר, כדורסלן עבר בשם נוני מוזס. גורם ותיק ברשת שוקן מספר שנוני – בנו של מו"ל, נכדו של מו"ל ומו"ל לעתיד – ניסה לקלוע סל של שש נקודות ולגייס את רצון. הוא נפגש איתו פעמיים בקפה "אוסלו" בצפון רחוב אבן-גבירול בתל אביב, והציע לו לעבור ל"ידיעות אחרונות" כעורך בכיר שיהיה אחראי על תחום הכדורגל. רצון לא התלהב. מוזס העלה את המחיר והציע לו להתמנות לעורך מדור הספורט. רצון התלבט, אך לבסוף העדיף להישאר ב"חדשות".
בשנים שחלפו מוזס הדיח את דב יודקובסקי ומונה לעורך האחראי של "ידיעות", ואילו רצון ערק מ"חדשות" כדי להקים עיתון חדש, "עולם הספורט", במימון המיליונר אריה גנגר. כש"עולם הספורט" נסגר, רצון חזור על ארבע ל"חדשות".
כש"חדשות" עצמו גם נסגר, מוזס קרא לרצון, ושוב הציע לו להצטרף ל"ידיעות". תחילה כבעל טור במוסף הספורט וכותב על נושאים פוליטיים בעמודי הדעות, עם הבטחה שבתוך זמן קצר הוא יחליף את עורך הספורט. אלא שיום לפני כן נפגש רצון עם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ועם העורך דאז, חנוך מרמרי, שהציעו לו לערוך את "ספורט הארץ". רצון העדיף ציפור אחת ביד אצל שוקן משתיים על העץ אצל מוזס, וערך את מדור הספורט של "הארץ" במשך תשע שנים.
לפני 14 שנים הקים איש העסקים שלמה בן-צבי את החינמון "ישראלי", וחיפש עורך. מי שהיה מעוניין מאוד שאבי רצון יערוך את העיתון היה לא אחר מאשר ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו. ביבי רצה? ביבי קיבל. ואכן, רצון ערך את "ישראלי" במשך חודשים אחדים, עד שהמיליארדר שלדון אדלסון נכנס כשותף לעיתון. שלדון דרש למנות כעורך את עמוס רגב, חבר ותיק של רעייתו, ד"ר מרים אדלסון, ומי שכיהן לפני כן כסגן עורך "מעריב" וכראש דסק החדשות של "ידיעות אחרונות". רצון קיבל הצעה להישאר בעיתון כעורך הספורט, אבל סירב. אדלסון לא אהב את מי שהוא הגדיר כ-football guy (כמעט כמו נתניהו שכינה אותו "הכדורגלן" בשיחה המוקלטת עם מוזס), ורגב פיטר את רצון.
אבל מדוע מוזס הסתייג כל כך, שלא לומר נרתע ממש, מהצעתו של נתניהו, בקלטת הלוהטת, לשלב את אבי רצון ככותב מאמרים ב"ידיעות אחרונות"? ייתכן שהתשובה קשורה לעימות חזיתי בין רצון לבינו שהתרחש בקיץ 2003. ערוץ 10 השיק אז את "רצון חופשי", תכנית ספורט ואקטואליה יומית בהגשת רצון. שבועיים וחצי אחר כך שחט את התכנית שי גולדן, שכתב אז את הטור "גולדן איי" במוסף "ערוצים" של "ידיעות". "רצון אינו מסוגל לנהל שיחה, מכיוון שהוא על תקן הבריון עם הנבוט", איבחן אז גולדן. "אותו שולחים לרסק עצמות. לא לנהל משא ומתן, שלא לדבר על לשקף מציאות. לאבי רצון ולעורכי 'רצון חופשי' אין כל יומרה עיתונאית. הם לא מבקשים לייצר כותרות, לחשוף מחדלים או להתריע על תופעות. מטרתם היחידה היא לעורר מהומה, לצעוק 'יאללה מכות יאללה!', ולקוות שמישהו יוציא את הראש מהחלון כדי לראות מה קרה".
רצון, מצידו, לא נשאר חייב. הוא העביר למו"ל "ידיעות" מסר חד שבו הבטיח נחרצות שאם לא תופיע התנצלות בטור הבא של גולדן, הוא – רצון – ישדר בתכניתו פרט בעייתי מעברו של מוזס, שיסב לו עוגמת נפש רבה. מוזס כעס, אבל לקח ברצינות את האיום. כך קרה שכעבור שבוע אולץ שי גולדן, למגינת לבו, לפרסם את נוסח ההתנצלות הבא: "צריך להודות שהמאמר שנכתב בשבוע שעבר על אבי רצון היה פחות ספורטיבי מהנהוג. נהגתי כבריון וחבל". מאז לא הופיעו עוד ב"ידיעות" ביקורות שליליות על תכניתו של רצון.
סיבוב נוסף אירע בשנת 2012. מוזס שוב הציע לרצון להצטרף ל"ידיעות" תמורת שכר שמן, אבל היה לו תנאי מעניין: הוא רצה שרצון ימסור את כל הידוע לו על היחסים בין נתניהו לאדלסון, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתון "ישראלי". רצון סירב. כעבור שנתיים, בשיחה המוקלטת, כשנתניהו העלה את שמו של רצון, ענה מוזס: "עזוב את זה. אני צריך לשמור עליך מפניך".
ביום רביעי האחרון זומן רצון ללהב 433 כדי למסור עדות בחקירת "תיק 2,000". הייתי שמח להיות שם זבוב על הקיר, והייתי המאושר באדם להיות זבוב על הקיר בזמן העדות של ערן טיפנברון.
נוני מוזס ואבי רצון נמנעו מלהגיב.
כשנוני פגש את ביבי (4): יצא כך שאף פעם לא כתבתי
שקרנים עיתונאי "ידיעות" שעומדים וצווחים: לי מעולם לא אמרו מה לכתוב ואני מעולם לא פגשתי את מוזס. די עם זה. זה מביך. רוחו של המו"ל מכתיבה את האווירה בעיתון וזה לגיטימי בעיניי לחלוטין. לא חייבים להודות בזה, אבל גם לא צריכים לקפוץ ולהכחיש את זה. עשר שנים כתבתי ב"מעריב", אף פעם לא אמרו לי מה לכתוב, אבל יצא כך שאף פעם לא כתבתי שצריך לבדוק את עסקאות הנשק של יעקב נמרודי ושדן בן אמוץ היה אמן נקי כפיים. לא אני ולא אף אחד אחר (זו רק דוגמא. אני חושב שיעקב נמרודי צדיק ושדן בן אמוץ פושע נתעב).
(קובי אריאלי בדף הפייסבוק שלו)
כשנוני פגש את ביבי (5): פינוקים? יש דבר כזה
לא מעט מאנשי "ידיעות" שוגרו השבוע אל תכניות הרדיו והטלוויזיה כדי להגן על הבית הבוער, ביניהם בן-דרור ימיני (אצל דני קושמרו ב"אולפן שישי"), רענן שקד (אצל רזי ברקאי ב"מה בוער"), נחמה דואק (אצל עודד בן-עמי ב"שש עם"), מירב בטיטו (אצל גלית גוטמן ויואב לימור ב"הבוקר של קשת") ושמעון שיפר (אצל רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות").
עיתונאי נוסף שחבש קסדה ויצא אל זירת הקרבות הוא כתב התרבות והמדיה של "ידיעות", עורך "בועות" וסגן עורך "ממון", רז שכניק. זה התחיל עוד בטוויטר. "איך מרגישים היום עיתונאי 'ידיעות אחרונות', שמבינים שנוני היה מוכן למכור את יושרם המקצועי וחופש הביטוי שלהם תמורת הורדת תפוצת 'ישראל היום'?", שאל הפרסומאי אילן שילוח יום לאחר שהתפוצצה הפרשה. שכניק, בתגובה, צייץ לשילוח כגמולו: "אילן ידידי, לא חוכמה להטיף מוסר לעיתונאים שלא מודעים לשיחה כזו אחרי שפיטרת שני בכירים במשרדך רק כי העזו להביע דעתם נגד נוחי דנקנר". אאוץ'.
שכניק לא הסתפק בטוויטר, וסינגר על "ידיעות" גם בתכנית "המטה המרכזי" של גדי סוקניק, גם בתכנית "עושים צהריים" של יעל דן וגם בתכניתם של ירון דקל ועמית סגל בגל"צ. ביום שישי שודרה ב"אולפן שישי" כתבתו של יגאל מוסקו שעסקה בשאלה הרטורית למחצה האם ב"ידיעות" מותר לכתבים לכתוב מה שהם רוצים ועל מי שהם רוצים. את "ידיעות" ייצגו הכתב בכנסת, עמיחי אתאלי, ושכניק כמובן. "אין שום דבר כזה", הכחיש שכניק את הטענה שבעיתון שלו יש רשימות לבנות ו/או שחורות. "מה זאת אומרת אנשים ורשימות ו'אנשי שלומנו'? עיתונאים עובדים עם מקורות. כשאתה מקבל ידיעה ממקור אתה כמובן חייב לו משהו. להגיד שאנחנו מעדיפים אנשים מסוימים על אנשים אחרים בהוראה מלמעלה? לא היה דבר כזה. תגדיר פינוקים, אין דבר כזה".
להגדיר פינוקים? בשמחה. סוכנות הטאלנטים ADD שייכת להדס וירון ליכטנשטיין, בתו וחתנו של נוני מוזס. כבר נכתב כאן לא פעם על היחסים הסימביוטיים בין קבוצת "ידיעות" לבין הסוכנות. בין מפעלותיה מפיקה ADD את סדרות הדוקו-ריאליטי המצליחות "גולסטאר" ו"היחידה". הנה 13 מתוך ים הפינוקים שקיבלו שתי הסדרות הללו ב"ידיעות". על כולם חתום שכניק בכבודו ובעצמו:
רז שכניק, תרצה להגיב?
"בדיוק כפי שאמרתי, חלק מהידיעות הקשורות ל-ADD בלעדיות והיו נכנסות בכל מקום כמעט, על חלקן אף נעשו פולואפים במקומות אחרים. חלק הן במסגרת יחסי תן וקח – ידיעה פחות טובה תמורת בלעדית שווה מהמקור, או אייטם עיתונאי טוב (ריאיון) שניתן בהמשך. חלק מתפרסמות כדי לתת לקוראים הצצות בלעדיות לפרקים שעל המסך. 'גולסטאר' למשל היא אחת הסדרות הנצפות של 'הוט' והוסיפה לנו כניסות רבות לאפליקציה, כמו גם 'היחידה'. מבחינת 'ידיעות אחרונות' וקוראיו זה מצב של win win, גם אם 500 איש והקונספירטור בברנז'ה מצקצקים.
"בדומה לעוד אנשי ברנז'ה שהחמאה הטעימה מרוחה להם על הראש, גם אביב הורביץ שוכח שהוא כותב באתר mako, שהוא בוודאי מופת לעיתונות נטולת קשרים, נטולת אינטרסים ונטולת קידום לאייטמים ותוכניות הקשורים לשידורי 'קשת'. את אותם דברים אפשר לומר גם על הקידום היומיומי של תכניות ערוץ 2 במהדורות החדשות ובתוכניות אחרות של חברת החדשות, אבל לאור ההישג הגדול של גיא פלג השבוע, נתאפק הפעם עם הביקורת".
כשנוני פגש את ביבי (6): המונה ליזה, קווים לדמותה
רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", כותב היום בעמוד הראשון מאמר אפולוגטי המסתיים כך: "אנחנו ממשיכים לעבוד מתוך אמונה שאנחנו מציירים עבורכם בכל יום מחדש, וגם היום, את המונה ליזה".
אאוץ'.
המונה ליזה היא יצירה מוזמנת. אדון ג'יוקונדו שילם וקיבל בדיוק מה שהזמין: דיוקן של אישה חסודה על פי אמות המידה הפופולריות בזמנו. זה לא ריאליזם, זו אידאליזציה של המציאות. הרקע דמיוני לגמרי, והעבודה נמשכה ארבע שנים.
מתחת למה שעינינו רואות יש שכבות שליאונרדו צינזר בכך שצייר מעליהן. בקיצור, עוד אחד מהדימויים הדמגוגיים שאוהבים כל כך ב"ידיעות", בתערובת מדאיגה של בורות ופופוליזם.
(אריאנה מלמד, לשעבר עיתונאית ynet, בדף הפייסבוק שלה)
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
כשנוני פגש את ביבי (7): "ידיעות" VS עמוס שוקן
שעות מעטות אחרי שעורך "ידיעות אחרונות", רון ירון, סיים למסור את עדותו במשטרה, נכנסה לפעולה ישות הטוויטר הדומיננטית המתקראת "ידיעות אחרונות", ופתחה חזית עם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן:
"ידיעות אחרונות": "מעניין, 'הארץ' ו'דה מרקר' מרבים לדווח על הפרשה, אבל את המאמר של נחמיה שטרסלר שהתפרסם היום הם משום מה שכחו לצייץ. בין הרוקדים על הדם נמצא צדיק בסדום שכתב מאמר בזכות 'ידיעות'. העורך באתר נתן לו את הכותרת המתבקשת. ואז יד נעלמה שינתה אותה. זו הייתה הכותרת המקורית:".
"ידיעות אחרונות": "ואז בעיתון נטול האג'נדה והרשימות, שבו העורכים לא מתערבים, החליט מי שהחליט לשנות את הכותרת".
עמוס שוקן: "מתבכיינים, כאילו עשו להם עוול, ולא הם שירתו אינטרסים שאינם של הציבור, אבל אין צ'אנס שישתנו".
"ידיעות אחרונות": "על צביעות ואינטרסים # רוקדים על הדם".
דוד אלבז: "לאט לאט המוגלה יוצאת".
עמוס שוקן: "שום מוגלה. 15 שנה 'ידיעות', 'הארץ' ו'גלובס' ('מעריב'-עזור בחלק מן הזמן) עושים פעולות לובי משותפות בכנסת בנושאי חקיקה שונים בעזרת משרד הלובי גורן-עמיר. הפגישה שלי עם יהודה גליק הייתה בעקבות פעולה שלנו לפגוש את כל חברי ועדת הכספים בקשר עם תקנה מסוימת לפרסום תשקיפים. עם חלק מהח"כים נפגשנו בצוות, מנכ"ל 'ידיעות', מנכ"ל 'גלובס' ואני, ואת יתרם חלקנו בינינו לפגישות לבד. עליי הוטל להיפגש עם גליק, כמובן בשם כל העיתונים. את העובדה שהפגישה הייתה בשליחותם הם הסתירו, ובלבד ליצור רושם שאני סוחר בתוכן כמו נוני וכמו שמקובל ב'ידיעות'. ב'ידיעות' התוכן הוא מטבע עובר לסוחר. לא ב'הארץ'".
"ידיעות אחרונות": "אתה בטח מתכוון לריאיון הנשכני עם ראש עיריית באר שבע, יומיים לפני שהוא מימן ועידה שלכם".
עמוס שוקן: "בטח, והוא גם חטף מה שצריך על מצעד הגאווה והערבית באוטובוסים. אתם לא משתנים".
"ידיעות אחרונות": "כשאתה אומר: 'חטף כמו שצריך', אתה ודאי מתכוון לשאלה: 'אולי אתה טעית?'".
עמוס שוקן: "ממש לא. ב'הארץ' אין מוגנים".
"ידיעות אחרונות": "ומה לגבי הקשר בין הריאיון למימון הוועידה שלך? ואיפה הגילוי הנאות שאתם דורשים מכולם?".
עמוס שוקן: "שום קשר. ההסכם שלנו עם עיריית באר שבע איננו סודי".
"ידיעות אחרונות": "מתפרסם ריאיון מלקק עם ראש עיר רגע לפני שהוא מממן ועידה שלך ואתה אומר 'שום קשר'. זה רציני?".
עמוס שוקן: "כנראה גאוות הדרום של סמי פרץ, וכנראה דנילוביץ' ראש עיר מוצלח".
"ידיעות אחרונות": "וזה הריאיון. ספוילר: אין גילוי נאות והשאלה הכי קשה היא: באילו שינויים שקידמת אתה גאה".
עמוס שוקן: "אני אגיד לך בדיוק: ברפורמת בכר (תבדוק מה כתב פלוצקר), ברפורמה בסלולר (פלוצקר: לא יצא מזה כלום), ברפורמה בריכוזיות, בחיסול המאפיה של בני הדודים דנקנר (הגנתם על שניהם בחירוף נפש), בתמיכה במחאה החברתית (אתם העלמתם אותה), בהגנה על עצמאות בית המשפט העליון (אתם ניסיתם להחריב אותו)".
כשנוני פגש את ביבי (8): תפסיקו לספר לי סיפורים על התערבות מלמעלה
אתמול ערכתי את העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" יחד עם המעצבת המוכשרת קרין כהן-חג'ג'. בשלב מסוים של הערב, אחרי כל הפרסומים בערוץ 2, שאלתי חצי בצחוק חצי ברצינות את אחד הבוסים: מתי יודיעו לי מה לכתוב בשער על פרשת ביבי-נוני? התשובה שלו הייתה: "מה זאת אומרת? תכתוב מה שנראה לך הכי נכון מבחינה עיתונאית". חוץ מהטור המעולה של רון ירון, שנולד בשעה מאוחרת יחסית, וחוץ ממילה או שתיים במשנה, לא שינו לי כלום.
נער הייתי וגם זקנתי. עבדתי שש שנים במעריב וראיתי את המו"ל, אז כבר עבריין מורשע, יושב באקווריום של ראש מערכת החדשות עם תדפיסים של כתבות ועט אדום. אני רואה איך בעצם ימים אלה כותבים ב"ישראל היום" על "פרשת נוני מוזס", כאילו נתניהו לא היה שם, באותן פגישות. ומעולם לא נתקלתי בכלי תקשורת שמצלם פפראצי את הבעלים שלו נכנס לחקירת משטרה, כמו שעשו היום ב-ynet. אז תפסיקו לספר לי סיפורים על התערבות מלמעלה.
(יואב קרן, עורך ב״ידיעות אחרונות״, בדף הפייסבוק שלו)
מניין הימים: לאן נעלמה שרה נתניהו?
ביום שישי האחרון נרשמה הפוגה קלה מההתעלמות המופגנת למחצה של "ישראל היום" מאשת ראש הממשלה: בעמוד 5 למטה הופיעה תמונתה של שרה נתניהו, באייטם על עדותה ב"פרשת 1,000".
מאז 5 בדצמבר ועד היום, במשך 46 ימים תמימים (שיא של כל הזמנים) פורסמו ב"ישראל היום" רק שתי תמונות (!) של אשת ראש הממשלה. מי היה מאמין שבמשך 10 ימים יופיעו ב"ידיעות" לא פחות מ-15 צילומים של נוני מוזס, ואילו ב"ישראל היום", במשך חודש וחצי, יסתפקו רק בשתי תמונות של שרה נתניהו! עולם הפוך!
האם ומתי תחזור שרה נתניהו לתדירות שאליה התרגלנו ב"ישראל היום"? נמשיך לעקוב.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
זוהי תמונת המצב
כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלו, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"מה איתך, הורביץ?", הוא התעניין. "עוד לא זומנת ללהב 433?".
"לשמחתי לא", אמרתי בהקלה.
"חבל, זה סמל סטטוס", הפטיר הקונספירטור. "מצד שני, מה כבר השוטרים יכלו ללמוד ממך אם אפילו הדברים הכי בולטים חולפים לך מתחת לאף בלי שתשים לב?".
"כמו למשל?", שאלתי בסקרנות.
"כמו למשל שביום שלישי, למחרת העדות של רון ירון, 'ישראל היום' העניק לו תמונה גדולה יחסית, בשטח 57.7 סמ"ר, אבל לעומת זאת 'ידיעות', העיתון של רון, הסתפק משום מה בתמונה קטנה כמעט פי 2.5, בשטח 23.9 סמ"ר".
"עזוב, מדובר בהבדל זניח", אמרתי בביטול. "הרי גודל התמונה לא יכול להיות זהה לחלוטין בשני העיתונים. ברור שזה בסך הכול מקרה".
"גם אני חשבתי ככה, הורביץ", הסכים הקונספירטור. "אבל למחרת, ברביעי, יום אחרי העדות של עמוס רגב, 'ידיעות אחרונות' העניק לו תמונה גדולה יחסית, בשטח 63.9 סמ"ר, ולעומת זאת 'ישראל היום', העיתון של עמוס, הסתפק משום מה בתמונה קטנה כמעט פי 3, בשטח של 21.6 סמ"ר".
"עזוב, מדובר בהבדל זעיר", אמרתי בביטול. "להיפך, זה דווקא מראה שאין תיאום בין שני העיתונים. גם זה בסך הכול מקרה".
"תגיד, הורביץ, מה יהיה איתך?", התפרץ הקונספירטור בכעס. "אתה לא רואה איך מתקבלות פה החלטות עריכה משיקולים זרים? הכול אצלך תמיד רק מקרה ועוד מקרה?".
"חס וחלילה", אמרתי בנחת. "אין כזה דבר 'מקרה ועוד מקרה'. מצב מסובך כמו זה ניתן להגדיר אך ורק בדרך אחת".
"באיזו דרך?", תמה הקונספירטור.
"נדמה לי שהביטוי הנכון הוא 'צירוף מקרים'", אמרתי וניתקתי.
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור האחרון: 10 דוגמאות לשיטת המיוחסים של "ידיעות אחרונות"
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il