קריקטורה שאיזה אידיוט צייר

עמוס שוקן VS שלדון אדלסון

כמה טוב ש"ישראל היום" כבר מזמן לא מודפס ב"גרפופרינט", בית הדפוס הוותיק של קבוצת "הארץ". נכון שמאז המעבר של "ישראל היום" לבית דפוס משלו פחות כסף זורם לרחוב שוקן, אבל היי, אין מחיר לחופש. איזה חופש? החופש של מו"ל "הארץ" לצייץ ככל העולה על רוחו נגד הבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון, כשהוא פטור לחלוטין משיקולי רווח והפסד.

בשבת לפני שבועיים פנה ישראל מידד לשוקן בטוויטר, בהתייחס לכתבה הזו, ושאל אותו האם עמירה הס באמת מאמינה בארגון זקני ציון. בתשובה צייץ שוקן כי "אם היא מאמינה היא מעולם לא כתבה על כך ב'הארץ'", ובהמשך הוסיף כי "כשחמישה מועמדים רפובליקנים לנשיאות טסו לאודישן בלאס וגאס אצל מירי ושלדון אדלסון, זקני ציון עלו במוחי".

הפרוטוקולים של זקני ציון הוא המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם, לפי אותו מסמך מזויף וידוע לשמצה, היהודים הרשעים טוו מזימה זדונית להשתלט על כל ארצות תבל, על ידי יצירת סכסוכים בין העמים ושימוש בכסף שאינו שלהם. "אין לך כל דימוי אחר שיכולת לבחור?", צייץ גדעון שביב לשוקן בטוויטר, ושוקן השיב: "מוכן לשמוע הצעות, אבל זו הייתה המחשבה שחלפה בראשי לנוכח האירוע המדהים. התפלאתי שאדלסון לא חשב על זה. הדימוי מתייחס ליהודים ואדלסון יהודי. מופע האימים בלאס וגאס (כריסטי שהתנצל על 'כיבוש') היה אצל אדלסון".

בהמשך הזכיר הגולש נירו למו"ל "הארץ" כי האדלסונים הם אלה שהחזיקו את עיתונו מעל המים במשך שנים. "עובדה שכבר יותר משנה מאז הפסיקו לעבוד איתנו ולא טבענו", השיב לו שוקן. כשהגולש נירו התעקש כי עדיין שוקן חייב להם תודה, צייץ שוקן: "נכון, אם כי גם הם לי. כשאף אחד לא רצה להדפיס אותם אנחנו הדפסנו, וכך במשך שבע שנים. אבל כשהם עזבו אותנו לדפוס שקנו, שלדון לא התקשר לומר תודה על שירות מעולה. במקום זה הוא שלח מכתב איום חסר שחר בתביעת דיבה על פרסום מסוים עליו. זה היה די עלוב".

ב"ישראל היום", מטבע הדברים, לא אהבו את הציוצים של שוקן. "הוא צודק. הפרוטוקולים של זקני ציון נאים לעמוס שוקן ונאים לחבורתו", אומר דרור אידר. "הם מסתכלים על החברה הישראלית ורואים פשיסטים, ניאו נאצים, גזענים, אפרטהייד, דבר, שחין ומכת בכורות. לא פלא שהם התייאשו מהמאבק על דעת הקהל הישראלית ומשליכים יהבם על התערבות חיצונית של אומות העולם ובתוכם אנטישמים מושבעים, כדי לכפות עלינו פתרון בנוסח הפרוטוקולים. במחשבה שנייה, מה לנו פרוטוקולים וזקנים, אם אפשר לקרוא את עיתונו של שוקן?".

זה הזמן לפנות למו"ל.

עמוס שוקן, לא קצת נסחפת עם הדימוי של זקני ציון? אם אדלסון היה ממשיך להדפיס אצלך, גם אז היית משתמש בדימוי הזה?

"בדברים שכתבתי בטוויטר לא היה שום חדש לעומת מה שאמרתי ישירות לשלדון אדלסון בזמן אמיתי, בחליפת מיילים בינינו מסוף אוקטובר 2014. שלדון כתב לי בעקבות קריקטורה מסוימת של עמוס בידרמן שפרסמנו, ואני השבתי לו והתייחסתי גם לשימוע המדהים שערך למועמדי המפלגה הרפובליקאית שבאו ללאס וגאס כאיש אחד, והתייצבו לפניו ולפני רעייתו כדי להתחרות ביניהם על תמיכתם. כפי שרואים מן המייל שלו, שלדון הוא בריון, אבל זאת לא סיבה לוותר לו. הנה ההתכתבות":

Amos,

It is shameful for an Israeli newspaper to print a cartoon that some idiot thought was funny.  It only validates the naysayers against Israel that it was Israel that really engaged in the 9/11 attacks.  As a citizen of Israel and somebody who takes advantage of all the advantages and freedoms of Israel, I think you ought to publish an apology and a retraction and fire the editor who allowed the cartoon to be published.  And, if that was yourself, you ought to resign.

Sheldon G. Adelson

עמוס,

זו בושה שעיתון ישראלי מדפיס קריקטורה שאיזה אידיוט חשב שהיא מצחיקה. היא רק נותנת תוקף לטוענים נגד ישראל כי היא מעורבת בפיגועי 11 בספטמבר. כאזרח ישראלי, וכאדם המפיק תועלת מכל היתרונות והחירויות של ישראל, אני חושב שאתה חייב לפרסם התנצלות וחרטה, ולפטר את העורך שאישר את פרסומה של הקריקטורה. ואם זה היית אתה, אתה חייב להתפטר.

שלדון ג' אדלסון

Sheldon,

A cartoon does not have to be funny. It can be sad, it can be poignant, but it should say, by its means, something about the situation. Haaretz employs for more than 30 years the two best cartoonists of Israel, and Amos Biderman, who created this cartoon, is a world class cartoonist. Ask your people here, they will tell you.

The cartoon depicted Netanyahu piloting Israel in a route that endangers Israel and may harm the U.S. If it continues, Israel will be irreparably damaged. You may disagree with the comment, but this is Biderman's view, that incidentally, many share.

And I must reject any linkage between the cartoon and false, antisemitic conspiracy theories about alleged Israeli involvement in the 9/11 attacks. Haaretz has never given any stage to these defamatory libels, which were in no way on the mind of Biderman or his editors. I don't think that when you conducted a hearing to 3-4 GOP presidential candidates in Las Vegas, you would accept that this validated the Protocols of the Elders of Zion.

We do not only take advantage of the freedom of speech, but we are in constant vigil that Israel does not deteriorate in this respect to be another Turkey or Egypt. Bear in mind that this is one of Israel's strongest arguments when it claims it is the only democracy in the Middle East. I always prefer to be angry at an opinion that I don't like than to prevent it from being pronounced. Unfortunately, however, in this respect, Israel is moving in a bad direction.

Shabat Shalom to you and Miri

Amos

שלדון,

קריקטורה אינה חייבת להיות מצחיקה. היא יכולה להיות עצובה, היא יכולה להיות נוקבת, אבל היא צריכה לומר, באמצעים שלה, משהו על המצב. "הארץ" מעסיק, במשך יותר משלושים שנה, את שני הקריקטוריסטים הטובים ביותר בישראל, ועמוס בידרמן, שצייר את הקריקטורה הזו, הוא קריקטוריסט ברמה בינלאומית.  שאל את האנשים שלך כאן. הם יגידו לך.

הקריקטורה תיארה את נתניהו מטיס את ישראל  בנתיב המסכן אותה ועלול לפגוע בארצות הברית. אם זה יימשך, ישראל תינזק באופן חסר תקנה. אתה יכול לא להסכים עם הביקורת, אבל זו נקודת המבט של בידרמן, שאגב, רבים שותפים לה.

אני חייב לדחות כל קשר בין הקריקטורה לתיאוריות הקונספירציה השקריות והאנטישמיות המאשימות במעורבות ישראלית במתקפות 11 בספטמבר. "הארץ" מעולם לא העניק שום במה לדיבות המשמיצות הללו, שלא עלו בשום צורה במוחו של בידרמן או של העורכים שלו. אני לא חושב שכאשר ניהלת שימוע ל-3-4 מועמדי המפלגה הרפובליקאית לנשיאות בלאס וגאס, חשבת שזה נותן תוקף לפרוטוקולים של זקני ציון.

אנחנו לא רק מפיקים תועלת מחופש הדיבור, אלא בנוסף גם משגיחים שישראל  לא תידרדר באספקט הזה להיות כמו טורקיה או מצרים. תזכור שזהו אחד הטיעונים החזקים של ישראל בבואה לטעון שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני תמיד מעדיף לכעוס על דעה שאני לא אוהב מאשר למנוע ממנה להישמע. למרבה הצער, בהיבט הזה ישראל נעה לכיוון רע.

שבת שלום לך ולמירי,

עמוס 

שלדון אדלסון לא העביר את תגובתו עד למועד סגירת הטור.

בעל הדעה ובעל המאה

ואם כבר שלדון אדלסון: ביום שני האחרון דן בית המשפט העליון בעניינם של האיש שייסד את "ישראל היום״, ושל העורך הראשי, עמוס רגב. השניים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי לחייב את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעביר לעיתונאי ערוץ 10, רביב דרוקר, מידע על מועדי שיחות הטלפון שקיים עימם. באותו יום דיווח אורן פרסיקו באתר "העין השביעית" כי במהלך הדיון מנה פרקליטם של השניים, עו"ד דורי קלגסבלד, מספר טעויות בפסק הדין של המחוזי, ובהן הטענה כי אדלסון הוא הבעלים של "ישראל היום". "אני אומר לכם שלמר אדלסון אין מניה אחת ב'ישראל היום'", אמר. "העיתון מוחזק על ידי חברה שבבעלות קרוב משפחה שלו".

קשה לקבל כפשוטה את ההערה הזו של קלגסבלד. גם אם היא נכונה מבחינה טכנית, היא מגוחכת מבחינה מהותית. בעיקר לאור העובדה שבעבר פורסמו ב"ישראל היום" אייטמים על מרים ו/או שלדון אדלסון, שאליהם צורף הגילוי הנאות לפיו "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'". אמנם מדצמבר 2013 השתנה הגילוי הנאות לנוסח "משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'", אבל ברור שגם כיום אדלסון הוא האיש החזק. לפני חודש וחצי בלבד התראיין אדלסון לעיתון היומי "מקאו דיילי טיימס". הנה תרגום של חלק מהשיחה, שבתחילתה מתייחס אדלסון לעיתון "לאס וגאס ריוויו ג'ורנל" שנרכש רק לאחרונה, ולאחר מכן ל"ישראל היום" הוותיק. מדבריו משתמע שהוא לא רק בעל הדעה אלא גם בעל המאה.

המראיין: "אם מדברים על ארצות הברית, אלה חדשות ידועות: התחלת מאוד מוקדם בחייך למכור עיתונים, עכשיו אתה קונה אותם".

אדלסון (צוחק): "לא קונה אותם. קניתי רק אחד. אני לא קניתי אותו".

המראיין: "אתה והמשפחה שלך...".

אדלסון: "אתה יודע מה אני אומר כשאומרים לי, 'המשפחה. אה, אתה זה המשפחה'? באמת, יש לך ילדים גדולים? אתה יכול לומר להם איזו מכונית לקנות? אתה יכול לומר להם איזה בגדים ללבוש? אתה יכול לומר להם באיזה בית לגור? לא. אתה לא אומר לילדים שלך מה לעשות, אני לא יכול להגיד לילדים שלי מה לעשות. הם רצו לקנות את העיתון, אז הם קנו את העיתון. אין לי שום קשר לזה, אין לי שום אינטרס כספי. הכסף שלי שנמצא ברשות הילדים כדי לקנות את העיתון, הוא הירושה שלהם. אני לא רוצה לבזבז כסף על עיתון".

המראיין: "אז אין לך שום אסטרטגיה להשקעה במדיה בסין?".

אדלסון: "לא, לא. יש לנו עיתון בישראל, והוא הנקרא ביותר. שמו 'ישראל היום'. הקמתי אותו כי העיתון שם ('ידיעות אחרונות' – א.ה.) היה כל כך שמאל פוליטי, שהוא הטעה את הציבור. הייתה לי פגישה עם הבעלים והוא אמר שהוא לא רוצה שאהיה המתחרה שלו. אמרתי 'אז רק תהיה במרכז הפוליטי'. הוא אמר 'אני כבר בימין'. אמרתי 'לא, אתה לא. אתה בשמאל'. בכל מקרה, הקמתי את העיתון, והמודל הבסיסי שלי היה לחלק אותו בחינם ולשרוד מפרסומות, וזה מה שאני עושה. קניתי בית דפוס. אני קונה את נייר העיתון שלי ומדפיס את החדשות שלי. יש לי מאות עובדים, אבל אתה יודע באיזו תדירות אני מדבר עם העורך? רק כשאני מגיע לשם, בערך ארבע פעמים בשנה. אני לעולם לא מתקשר אליהם".

דברים בשם אומרם (1): לא פחות מאמנות

הו, מה שעושים ב"ישראל היום" ביום הניצחון של מני נפתלי בבית המשפט זה לא פחות מאמנות, באמת. ידיעה שלמה על הגיהנום שהעבירה שרה נתניהו את מני נפתלי, בלי המילים שרה או בנימין. מצדיעה לכם.

(ענת באלינט מתייחסת בדף הפייסבוק שלה לסיקור החדשותי הנשכני באתר האינטרנט של "ישראל היום", 10.2.2016)

"ישראל היום" עשו זאת. הם פרסמו את הידיעה בלי שיש בה שלוש מילים – בנימין, שרה ונתניהו. הורה!

(קובי ניב כנ״ל)

זו אחת הידיעות הנפלאות אבר. הכול בה מדויק והוגן. דיווח עיתונאי מלא.

רק מה, לא תמצאו שם את השם "שרה" או "נתניהו". הקוראים מוזמנים לנחש אם "אשת ראש הממשלה" המוזכרת בידיעה היא פולה בן גוריון או עליזה בגין או בכלל סוניה פרס.

(בירנית גורן כנ״ל) 

הידיעה עברה בינתיים עריכה, בעקבות התגובה של משפחת נתניהו. בידיעה המקורית השם נתניהו לא הופיע כלל. חבל שלא צילמתי מסך.

(בירנית גורן בהמשך אותו יום)

אביב הורביץ, מילא בירנית גורן, אבל איך זה שאתה, בתור כותב טור תקשורת שנוי במחלוקת, לא דאגת מבעוד מועד לצילום מסך? יכול להיות שבגלל התנהלות נפסדת מסוג זה לא ממהרים ב-mako לשלם לך סוף סוף את הבונוס המעוכב?

"אני לא מגיב למדורי תקשורת".

הקרב על האיבגי

מי היה הראשון לפרסם כי הוגשה תלונה למשטרה נגד השחקן משה איבגי? תלוי, כמובן, את מי שואלים. ביום שני בשעה 12:42 בצהרים פרסם ירון דורון באתר nrg את הכותרת הבאה:

עד מהרה הסתערו על הסיפור כתבי הפלילים משאר כלי התקשורת, אך קיבלו מהמשטרה הכחשה גורפת, ולכן לא פרסמו דבר. אלא שבשעה 20:00 נפתחה המהדורה המרכזית של חדשות 10 בדיווח של חן ליברמן ורומי נוימרק על התלונה, תוך הדגשת העובדה שהיא הוגשה לפנות ערב.

גם את הדיווח בחדשות 10 נמנעה המשטרה מלאשר, אבל הפעם הפולואפים לא איחרו לבוא. במהדורה המרכזית של חדשות 2 נתנו באותו ערב קרדיט ל-nrg (וחלילה לא לערוץ המתחרה). ב-ynet, לעומת זה, העדיפו בהמשך הערב לפנק דווקא את חדשות 10 (וחלילה לא את האתר המתחרה, שנמצא בבעלותו של האויב המר, שלדון אדלסון). בהמשך הערב, לאחר שמנכ"ל חדשות 10, גולן יוכפז, צייץ את הדיווח כ"פרסום ראשון במהדורה", התפתח בטוויטר הדיאלוג הבא (לא נגענו):

ירון דורון: "שלום גולן. פרסמתי את הסיפור כבר בשעות הצהריים. לא בושה לתת קרדיט".

חן ליברמן: "אכן לא בושה לתת קרדיט, אבל לא מדובר באותו סיפור. המתלוננת עליה דיווחנו הגישה תלונה ארבע שעות אחרי הפרסום של nrg, פרסום שבמשטרה הכחישו".

ירון דורון: "צירוף מקרים מוזר...".

חן ליברמן: "כעובדה – עד לשידור בחדשות 10 איש לא ציטט או התייחס לידיעה ב-nrg".

ירון דורון: "חבל שלא ראית את חדשות ערוץ 2. הם היו הוגנים ונתנו קרדיט. ולגבי ההכחשה – הוציאו חצי הכחשה. אגב, גם על הפרסום שלך. זה על אוטומט אצלם. אבל זה נהיה ויכוח מיותר. מעריך את עבודתך. תמשיכי ככה. בלי גרם של ציניות".

חן ליברמן: "תודה, זה הדדי".

עו"ד ליאת בהר-כהן, שמייצגת את המתלוננת, האם התלונה הוגשה לפני הפרסום ב-nrg או אחרי?

"התלונה הוגשה אחרי הפרסום ב-nrg".

ירון דורון, תרצה להתייחס?

"נראה לי קצת קטנוני להתעסק באיזו שעה בדיוק היא ישבה מול החוקרים, שהרי היא הגיעה למסור פרונטלית את תלונתה לאחר דין ודברים עם החוקרים, לאחר שהיא הביעה את הסכמתה להתלונן ותיאמה את הגעתה מול המשטרה. חדשות ערוץ 2 היו הוגנים ונתנו קרדיט לאתר nrg על הפרסום. צר לי שלא כולם נהגו כמו חדשות 2".

מאז קצב אף אישה לא התלוננה (חוץ מהרבה מאוד נשים)

דבר משונה למחצה קרה ביום שישי האחרון בתכנית "אולפן שישי". במשך לא פחות משבע דקות ו-40 שניות התנוססה על המסך הכתובית הנחרצת הבאה:

התלונות נגד קצב על הטרדות מיניות נחקרו לפני תשע שנים וחצי. הייתכן שמאז ועד היום אף אישה לא הגישה למשטרה תלונה על הטרדה מינית? ב"אולפן שישי" התעקשו שכן. "משהו השתנה פה בשנים האחרונות בענייני הטרדות מיניות", אמר המגיש, דני קושמרו. "אחד אחרי השני אנשי ציבור, שחקנים, עיתונאים, מתפטרים או מפוטרים בגלל פרסומים על הטרדות מיניות למרות שאין תלונה אחת במשטרה". בהמשך העלו ב"אולפן שישי", למשך לא פחות מארבע דקות ו-25 שניות את הכתובית החד משמעית הבאה, גם כשהעלו גרפים שהראו אחרת:

אף אחת לא מתלוננת במשטרה? רק בשנת 2012, השנה שלאחר כניסתו של משה קצב לכלא, הוגשו למשטרה 515 תלונות בגין הטרדה מינית. מדוברות המטה הארצי נמסר לי השבוע בין 2011 ל-2015 נפתחו קרוב ל-4,500 תיקים שבהם יש חשד לעבירה של הטרדה מינית.

אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שהכוונה של "אולפן שישי" הייתה למקרים שזכו לסיקור תקשורתי, הנה חמש דוגמאות הסותרות את התזה התמוהה. מאז פרשת קצב הוגשו משטרה תלונות על הטרדות מיניות נגד דוד יוסף, ראש עיריית אור יהודה (שהוגש נגדו כתב אישום); נגד מוטי ששון, ראש עיריית חולון (שהתיק בעניינו נסגר מחוסר אשמה); נגד סגן השר איוב קרא (שהתיק בעניינו נסגר מחוסר ראיות); נגד חגי פלג, לשעבר מנכ"ל המשרד לביטחון פנים (שהתיק נגדו נסגר); ונגד השר לשעבר סילבן שלום (התלונה לא הבשילה לחקירה בגלל התיישנות).

לא רק למשטרה, גם למח"ש הוגשו בשנים האחרונות לא מעט תלונות על הטרדות מיניות, בין היתר נגד סגן המפכ"ל לשעבר, ניצב נסים מור; נגד מפקד מחוז חוף לשעבר, ניצב חגי דותן; ואפילו נגד משה איבגי. לא משה איבגי השחקן, אלא נצ"מ משה איבגי, לשעבר מפקד תחנת באר שבע. למרבה הפלא, שמו של איבגי השוטר אפילו הוזכר בכתבתו של שי גל ששודרה באותו "אולפן שישי" ממש.

עורך "אולפן שישי", איתי דנקנר, נמנע מלהגיב.

רצחו או הפכו

מה בדיוק אמר משה איבגי ביום ראשון האחרון, כשעמד על הבמה והגיב לטענות נגדו על הטרדות מיניות? תלוי באיזה ערוץ צפיתם. הנה דבריו של איבגי לפי חדשות 2:

והנה דבריו של איבגי לפי חדשות 10 (שדייקו):

חיים לוינסון VS נועם אמיר

איך נראית קבלת פנים חמה בנוסח כתב "הארץ" לענייני התנחלויות והשירותים החשאיים של ישראל (ויקיר "מי נגד מי"), חיים לוינסון?

תשמעו סיפורונצ'יק:

לפני כחצי שנה, בעת שהתראיין לערוץ 1, הכריז נועם אמיר, הכתב הצבאי של "מעריב" הנשוי לאשת צבא קבע, כי אם נתניהו יאמץ את מסקנות דו"ח ועדת לוקר, המבקש לצמצם את הטבות הפנסיה לרבים מאנשי הקבע, הוא יעתור לבג"צ באופן אישי נגד ההחלטה כדי "לעצור את המהלך המטורף הזה". לתהייתו של איתמר ב"ז מאתר "העין השביעית" כיצד יכול אמיר גם לדווח בעיתונו על ועדת לוקר (אמיר סיקר את הדו"ח עם גילוי נאות לפיו "הכותב נשוי לאשת צבא קבע") וגם לנהל מאבק אישי נגד החלטות הוועדה, השיב אמיר כי "אם זה באמת יגיע לכדי מאבק משפטי, אז מן הסתם מאותו רגע אני לא אסקר את העניין הזה. מישהו אחר יסקר את זה במקומי. לפני שאני עיתונאי ולפני שאני כתב צבאי, אני קודם כל הבעל של אשתי".

הזמן חלף, החודשים נקפו ונדמה כי דו"ח לוקר, שעורר בשעתו סערה בצה"ל, מעלה כעת אבק על אחרון המדפים בקריה. בשבוע שעבר הצטרף אמיר לקבוצת הוואטסאפ "רוטרניק תא כתבי יו"ש". הנה ההסתמסות בינו לבין לוינסון (שותפים זוטרים לדיאלוג: המסמסת "Kerrn55 Bb", או בשמה המוכר יותר קרני אלדד מ"מעריב", ונועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון):

נועם אמיר, תרצה מעט להרחיב את הביקורת שלך כלפי האמירה של לוינסון?

"ה'חתיכת מפגר' היה אחרי שיחת טלפון עם לוינסון, אבל אני לא רוצה להגיב".

חיים לוינסון, איך תסכם את ההיתקלות?

"האמת שאחרי חילופי הדברים הלא מזיקים האלה הוא צלצל אליי לשיחה נוזפנית. היה בזה משהו מפתיע. בדרך כלל כתבים צבאיים הם וונאבי לוחמים בימ"מ או אנליסטים באמ"ן. פעם ראשונה נתקלתי בכתב צבאי שחלומו להיות מ"פ טירונים".

דברים בשם אומרם (2): בעיניהם כולנו מקשה אחת

יש דברים נחמדים יותר מלקום בבוקר, לפתוח את העיתון (הנפוץ ביותר, או הכמעט נפוץ ביותר במדינה), ולראות את הפנים שלך מול האגרוף של ראש הממשלה.

"מתנצלים, טעינו, נתקן מחר" אמרו ב"ידיעות אחרונות". אתם יודעים מה? קיבלתי, לא באמת התכוונתם לשים אותי במקומו של ח"כ באסל ג'טאס. אבל הבעיה היא הרבה יותר עמוקה. הבעיה היא בחוסר הרצון לנסות ולהבחין בין חברי הכנסת הערבים, בין הדעות והעמדות השונות ולא רק בין התמונות.

מי שיעבור על הכותרות בכפולת העמודים בה כיכבתי היום במקומו של ח"כ ג'טאס, לא ימצא את המילה בל"ד, רק "ח"כים ערבים" (ארבע פעמים!!!). זה לא מקרה! הפוליטיקאים מימין וחלקים נרחבים מהתקשורת הישראלית לא ממש רוצים או מנסים להבחין בינינו, בעיניהם כולנו מקשה אחת, "ח"כים ערבים". כולנו ראויים לגינוי ולסילוק מהכנסת, כפי שאתמול הציע לי ח"כ אורן חזן.

במקום להסתפק רק בתיקון לאקוני, אני מציע ל"ידיעות אחרונות" ולגורמים נוספים בתקשורת הישראלית לעשות עם עצמם מעט חשבון נפש. האם באמת הם חפים מגזענות? האם באמת הם חפים מהכללות? האם באמת במקרה דומה בו היו מעורבים חברי כנסת יהודים, שמה של מפלגתם היה מוצנע באופן כל כך מובהק, בעוד לאומם היה מודגש?

תקשורת צריכה לשקף מציאות ולא להיגרר אחרי ההמון, במציאות של ישראל 2016, אני לא בטוח שזה אכן קורה.

(ח"כ עיסאוי פריג', מרצ, בדף הפייסבוק שלו, 9.2.2016)

מניין הימים: איפה הבונוס? (8)

חלפו כבר 63 ימים מאז שכל עובדי mako זומנו בחגיגיות לאסיפה מרגשת שבה התבשרו בהתלהבות שיקבלו בונוס של 2,000 שקל כ"א לרגל העובדה המשמחת שהאתר השנוי במחלוקת עבר סוף סוף לרווחיות. רק עובד אחד לא הוזמן ליטול חלק במעמד ההיסטורי. אותו עובד בודד גם לא קיבל עד לרגע זה אפילו שקל. סוגיה מרכזית זו, הטורדת את מנוחתם של רבים, זכתה ביום שלישי השבוע לרוח גבית מפתיעה, אם גם ראויה, בדמות הפנייה בצמרת עמודו הראשון של העיתון הכלכלי המוערך והנפוץ "דה מרקר":

יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס, רציתי להודות לך על הסולידריות.

"מי זה?".

אביב הורביץ מהטור "מי נגד מי" באתר mako. תודה על ההתגייסות שלכם ועל הנכונות הלא מובנת מאליה לצאת למאבק המוני מוצדק וראוי, בעקבות המענק של 2,000 שקל שלא שולם לי במשך חודשיים.

"רגע, איפה אתה עובד?".

באתר mako ששייך ל״קשת״. כבר חודשיים שמקפחים אותי ולא משלמים לי את המענק שכל העובדים האחרים קיבלו. היית מאמין? אז אני שוב מודה לכם על ההתגייסות.

"למה לא נתנו לך מענק? מה זה רלוונטי. אנחנו מדברים על עובדי השלטון המקומי. אתה קשור לשלטון המקומי?".

עדיין לא. אגב, אתם מתכננים צעדי מחאה נוספים?

"לא, לא, ממש לא. אבל אני מנסה להבין, אתה עובד מדינה או לא?".

אני מוכן להיות, אם זה יעזור לי עם הבונוס.

"אני באמצע ישיבה. נדבר בעוד איזו שעה, תודה".

הפרדה מוחלטת בין תוכן למודעות

בחמש קם צייד, ויצא את ביתו, אל היער צעד, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"מה נטפלת לשלדון השבוע, הורביץ?", הוא פתח בחצי נזיפה. "אתה לא חושב שהגיע הזמן שתחמיא קצת לעיתון שלו?".

"בשמחה", אמרתי בעצב. "רק תסביר לי על מה בדיוק המחמאות?".

"מה זאת אומרת על מה?", התרעם הקונספירטור. "על ההפרדה המוחלטת שנוקט 'ישראל היום' בין תכני המערכת לבין מחלקת המודעות. זה לא עניין פעוט בתקופה שבה מגפת התוכן השיווקי הורסת כל חלקה טובה. הנה, תסתכל בעצמך".

"קיבלת, הורביץ?", הוא וידא.

"כן", המהמתי. "מה אני אמור להבין מזה?".

"תמיד להאכיל אותך בכפית", נאנח הקונספירטור. "כמו שאתה לא יכול לראות בעצמך, העובדה שבר נמצאת ממש בימים אלה תחת חקירה צולבת של רשות המסים לא מנעה מ'ישראל היום' לשבץ בלב האייטם עליה, שפרסם ערן סויסה התותח, מודעה קטנטנה של 'זכותי', המציעה סיוע בקבלת פטור ממס. על מה זה מצביע לדעתך אם לא על הפרדה מבורכת בין מערכת העיתון לבין מחלקת המודעות שלו?".

"על צירוף מקרים?", הצעתי.

"שקט, הורביץ", היסה אותי הקונספירטור. "אילו היה מדובר בצירוף מקרים זה לא היה קורה גם למחרת. קבל עוד תמונה".

"זה עדיין נראה לי כמו צירוף מקרים", התעקשתי.

"די, הורביץ, די", נאנק הקונספירטור. "זה לא יכול להיות צירוף מקרים. אני שולח לך ממש עכשיו עוד הוכחה חותכת".

"נו, הורביץ מה תגיד עכשיו?", הקניט אותי הקונספירטור. "גורו הטבעונות, גארי יורופסקי, נחת בארץ לפני יותר משנתיים. אתה חושב שזה הרתיע את מחלקת המודעות של 'ישראל היום' לשבץ ממש בלב האייטם עליו מודעה קטנטנה של רשת "בורגראנץ'? מה פתאום".

"נחמד", אמרתי בהיסוס. "יש לך עוד דוגמאות דומות?".

"כן", אמר הקונספירטור. "אבל אני כבר אשלח אותן לשוקי מ'העין השביעית'. לא כיף לחלק לך בונבוניירות עם כל הצירופי מקרים האלה שלך. אני בטוח ששוקי יידע להעריך אותן יותר".

ואם כבר בונבוניירות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

הטור של שבוע שעבר: אותי שחטו, אותו צנזרו

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר