שבע שנים חיכו החברות עד שהעזו לייקר מוצרים. חבל שלא למדו מאיתנו
זו בהחלט לא הפעם הראשונה שבה אמרו חז"ל: עשרה קבין של צדקנות, טהרנות וסטנדרטים כפולים ירדו לעולם. "הארץ" ו"דה מרקר" נטלו כמה וכמה מהם.
בחמישי האחרון הוציא "הארץ" את הפוש הבא:
מי שלחצו על הפוש הגיעו לפרויקט של כתבי "דה מרקר", שבחן, בין השאר, בכמה אחוזים העזו יצרניות המזון הגדולות במשק לייקר את מוצריהן מאז חודש אוגוסט האחרון (וזאת, כאמור, לאחר שבמשך שבע שנים מחירי מוצרי המזון לא השתנו). "לא סתם חיכו חברות המזון שבע שנים עד שהעזו להעלות מחירים", כתבה הדר קנה. "הן זוכרות את זעם הצרכנים ב-2011, בעקבות העלייה במחיר הקוטג' והמילקי שנהפכו לסמלי המהפכה החברתית". מהבדיקה עלה כי היקרנית בשיעור הגבוה ביותר מבין חברות המזון היא ויסוצקי (שהעלתה מחירים ב-10 אחוזים), ואילו היקרנית בשיעור הנמוך ביותר היא תנובה (שהעלתה מחירים ב-1.5 עד 3.3 אחוזים).
אלא ש"הארץ-דה מרקר" נאה דורש, אך לא נאה מקיים. מה זה אומר? שבשבע השנים שחלפו מאז המחאה החברתית, העזו גם העזו ראשי העיתון לייקר את מחיר המוצר מפעם לפעם. בניגוד ליצרניות המזון, הם לא המתינו עד אוגוסט האחרון. הנה מחירו של "הארץ" ביום חול וביום שישי לפני קצת יותר משבע שנים:
מחיר גיליון "הארץ" בימי המחאה החברתית היה 11.50 שקלים ביום חול, ו-16 שקלים ביום שישי. היום, לעומת זאת, מחיר גיליון "הארץ" ביום חול הוא 13.50 שקלים, ו-27.50 שקלים ביום שישי. בכמה התייקר העיתון מאז ימי המחאה החברתית ועד היום? ובכן, מחירו של גיליון "הארץ" ביום חול טיפס בשבע השנים האחרונות ב-17.4 אחוזים; מחירו של גיליון "הארץ" ביום שישי זינק בשבע השנים האחרונות ב-71.9 אחוזים. שורה תחתונה: מאז ימי המחאה החברתית התייקר גיליון "הארץ" של ימי שישי פי שבעה (!) מכפי שהתייקרו מוצריה של ויסוצקי, חברת המזון שעל פי בדיקת "דה מרקר" העלתה מחירים בשיעור הגבוה ביותר.
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, תרצה להגיב?
"מה שאתה מתאר הוא ניסיון של 'הארץ' לשרוד בשוק שבו בין 2010 ל-2018 ירדו הכנסות העיתון מפרסום ב-50% (נומינלית. ריאלית מן הסתם עוד יותר, ואני לא חושב שקרה דבר כזה לוויסוצקי או לתנובה). הבנו שקיומו של העיתון מותנה בתמיכת הקוראים שלנו, והבאתי לידיעתם את המציאות הזאת, שאילצה אותנו להעלות את מחירי העיתון. מנגד, בשנים האלה עשינו גם השקעה לא מבוטלת בגיליון יום שישי, הן באיכות ההדפסה, הן בהעברת מוסף 'ספרים' מיום רביעי ליום שישי, והן בתוכן שישי בכלל. התוצאה המעניינת היא שלמרות השינוי במחיר יום ו', גם מספר המנויים לגיליון זה גדל בין התקופות פי 6-7 (בשנת 2010 בכלל לא עודדנו מנויי יום שישי). אנחנו מציעים היום מספר מוצרים במחירים שונים, החל ממנוי דיגיטלי בלבד, דרך מנוי במחיר בינוני למנוי סופ"ש (בלי או עם דיגיטל מלא), עד מחיר גבוה יותר למנוי פרינט לכל השבוע עם דיגיטל ללא תשלום".
יד שנייה מפרופסור
ואם כבר "הארץ": ביום שלישי האחרון הופיע בעמודי הדעות של העיתון מאמר של פרופ' אשר מעוז, דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס, הנוהג לפרסם מפעם לפעם טורים בעיתון. תחת הכותרת "ההתנפלות הפבלובית על שרה", תקף פרופ' מעוז במאמרו את אלה המותחים ביקורת חריפה על נסיעתה של שרה נתניהו לגואטמלה. דעה לגיטימית? בהחלט. אלא שחמישה ימים לפני כן, מתברר, פירסם פרופ' מעוז את אותו מאמר בדיוק בעמודי הדעות של "ישראל היום", תחת הכותרת "איבדו לגמרי את חוש המידה":
מי שחגג את הפשלה של "הארץ" הוא כמובן עורך מדור הדעות של "ישראל היום" והדיפלומט בהתהוות, דרור אידר. "ככל הנראה 'הארץ' במצוקת חומרים, עד שנאלצו להעתיק מ'ישראל היום' מאמר שפורסם אצלנו בשבוע שעבר", צייץ בסרקזם. "לא רע. בתמורה, בכוונתנו להעביר את חיים לוינסון להיות דייר קבע בפינת הטרול היומי במדור הדעות אצלנו, ובא לציון גואל". כדי שהשמחה לאיד של אידר לא תהיה שלמה, זה בדיוק הזמן להזכיר שלפני שלוש שנים וארבעה חודשים אירעה ל"ישראל היום" פדיחה דומה: ניצב בדימוס יוסי סדבון פירסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד בחירתו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל. אותו מאמר, בהבדלי ניסוח זערוריים, פורסם למחרת גם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום".
נחזור להווה: איך הגיבו ברחוב שוקן לגילוי המצער שהמאמר שפורסם ב"הארץ" נשלח במקביל ל"ישראל היום" ופורסם שם קודם? 48 דקות אחרי ציוצו של אידר העלה המו"ל, עמוס שוקן, את הציוץ הבא:
פרופ' אשר מעוז, יכול להיות שמכרת ל"הארץ" אטריות מחוממות?
"אינני מומחה לאטריות. הסיפור פשוט. שלחתי את המאמר ל'ישראל היום' וביקשתי מעורך מדור הדעות להודיע לי האם בכוונתו לפרסם אותו. משלא חזר אלי הבנתי שאין בכוונתו לפרסם, ולפיכך העברתי אותו לעורך מדור הדעות ב'הארץ'. רק בדיעבד נודע לי על הפרסום ב'ישראל היום'. אין לי מה להגיב לדברים שאתה מצטט מפי מו"ל 'הארץ'. אינני מספק שירותים ל'הארץ'. שלחתי להם מדי פעם מאמרים כפי שעשיתי גם עם עיתונים אחרים. מר שוקן הינו הבעלים של העיתון וזכותו להחליט אילו מאמרים ברצונו לפרסם".
שונאים, סיפור אהבה. פרק 10
מה משותף לשרון גל, אילן רבינוביץ', בר רפאלי, יולי תמיר, מרגלית צנעני, צביקה פיק, עוזי ארד, אייל שני ורביב דרוקר? כולם, כזכור, לקו בווריאנט תקשורתי של תסמונת שטוקהולם – כן כן, אותה תסמונת ידועה שבה מזדהה החטוף עם שוביו, ומפתח הזדהות נפשית עם מעשיהם – כשבחרו להתראיין בהרחבה ל"ידיעות אחרונות", וזאת למרות שהעיתון די שחט אותם בעבר בתחקירים נוקבים ו/או כתבות קטלניות.
ולמה נזכרתי דווקא עכשיו בתשעת השמות הללו? כי השבוע הצטרף לחבורה המפורסמת ידוען נוסף, שסוגר מניין: בינואר 2018 ספג יונתן רושפלד תחקיר שער מקיף ומהדהד במוסף "7 לילות". הכתבה, של רז שכניק ואנה בורד, בהיקף ארבעה עמודים, חשפה כיצד השף התעלל בעובדיו ובמתמודדי "מאסטר שף", דיבר בפרהסיה על איבר המין שלו, השפיל את הקולגה מיכל אנסקי ושקע בהתקפי זעם שכללו אלימות פיזית:
11 חודשים ויומיים חלפו, ובשישי האחרון העניק רושפלד ראיון שער נרחב לאותו מוסף "7 לילות" ממש. בריאיון לנבו זיו, על פני ארבעה עמודים וחצי, חשף השף אירוע של הטרדה מינית שעבר בילדות, סיפר על נסיבות פרישתו מ"מאסטר שף", על הוויתור על תפקיד שופט ב"MKR: המטבח המנצח", על המסעדה שהוא פותח בקטאר, ועל התקרית שהתרחשה במהלך צילומי התכנית "גולסטאר תאילנד", שבה ניסה לתקוף באלימות את אחד מחבריו לקבוצה ששבר ביצה על ראשו.
יונתן רושפלד, למה בחרת להתראיין דווקא לעיתון שפירסם תחקיר נגדך?
"שילמו לי טוב".
פרטים חדשים? קבלו אותם אצל הקולגות
היכן מצופה מעורך/ת עיתון יומי לפרסם לראשונה פרטים חדשים על פרשה ציבורית חשובה הנמצאת באור הזרקורים? בעיתון שבראשו הוא/היא עומד/ת, כמובן, ואם שעת הדדליין כבר חלפה, וקיים חשש ממשי שהסיפור יישרף, אז ניתן לכל הפחות לפרסם את הסקופ באתר האינטרנט של העיתון.
אלא שבסוף השבוע התברר שלכל כלל, אפילו כזה שנראה די מובן מאליו, יש יוצא מן הכלל: בשישי האחרון, בשעה 19:48, פנתה מגישת "שישי", איילה חסון, אל עורכת "גלובס" המשמשת גם כחברת פאנל בתכנית. "וכעת לפרטים חדשים בפרשת בזק-וואלה", הכריזה חסון. "פרסום שלך, נעמה סיקולר. פרטים חדשים מתוך החקירה של שאול אלוביץ'". מיד אחר כך פרסמה סיקולר את הסקופ. "מסתבר שבחקירה עולים נושאים נוספים הקשורים לאופן שבו עשה שאול אלוביץ' שימוש באתר שהיה בבעלותו גם לסגור חשבונות עם אנשים מסוימים, לא פחות ולא יותר מאשר שר האוצר משה כחלון", עדכנה. "אלוביץ' היה נוהג לכנות אותו במערכת ומול אנשי מערכת בשם התואר 'הערבי' ונתן הוראה לעובדים תחתיו, במישרין ובעקיפין, לסגור איתו חשבונות עיתונאיים".
בשעה 19:46, שתי דקות לפני הפרסום של סיקולר, כבר חגגו בחדשות עשר את הסקופ עם הציוץ הבא:
ומה לגבי "גלובס"? שם צייצו את הפרטים החדשים ב-20:29, 43 דקות תמימות אחרי הציוץ של חדשות עשר. הציוץ הוביל לאייטם פולו-אפ של "שירות גלובס", עם קרדיט לעורכת סיקולר על החשיפה.
נעמה סיקולר, למה לא פרסמת את הסקופ בעיתון או באתר שלך?
"קיבלתי טיפ סמוך לעלייה לשידור, במקביל עדכנתי את ראש מערכת החדשות של 'גלובס' שטיפל בזה בעודי בשידור. שמחה שהסיפור עניין אותך".
הציטוט מול המציאות (1): 22 שניות, 4 טעויות
הציטוט: "בתכנית הטוק שואו האמריקנית 'סאטרדיי נייט לייב' עשו גירסה חדשה לסרט 'החיים יפים', אותו סרט מרגש של וודי אלן על השואה, שבו אב משנה את המציאות לילדו כדי לעזור לו לעבור את התופת, אבל בארצות הברית החליט יוצרי 'סאטרדיי נייט לייב' לדמות מציאות אחרת: כך תיראה ארצות הברית ללא טראמפ" (מתוך מבזק חדשות ששודר בערוץ "כאן 11" ביום ראשון האחרון בשעה 9:00 בבוקר. יעל לינזן המעולה ראתה, צילמה והעלתה את הדיווח לדף הפייסבוק שלה):
המציאות: בדיווח הקצר, בסך הכול 50 מילים ב-22 שניות, שובצו לא פחות מארבע טעויות: 1. "סאטרדיי נייט לייב" איננה טוק שואו, אלא תכנית מערכונים. 2. "החיים יפים" אינו סרט של וודי אלן, אלא של רוברטו בניני. 3. המערכון של "סאטרדיי נייט לייב" לא היה הומאז' לסרט "החיים יפים", אלא לסרט "אלו חיים נפלאים". 4. גם את "אלו חיים נפלאים", שיצא לאקרנים ב-1946, לא ביים וודי אלן (שהיה אז בן 11), אלא פרנק קפרה. חוץ מזה נראה שהכול מדויק.
מ"כאן" נמסר בתגובה: "נעשו שגיאות בעריכת הידיעה והלקחים יופקו".
הציטוט מול המציאות (2): בשונה מהבחור השונה
הציטוט: "היחידי שעונה להגדרה 'שונה' הוא מתן מורדקוביץ' בן ה-22 שמגיע עם סיפור חזק ומיוחד. מדובר בבחור שמתעסק בספורט אקסטרים על כיסא גלגלים, ושניצח את הסרטן פעמיים. הוא לא יוצר באותה מכונת כוכבים משעממת, שירתה לעברנו את כל השאר" (דרור רפאל בביקורת חריפה על מופע "פריסטייל פסטיגל", "מעריב", 30.11.2018).
המציאות: הנכה על כיסא גלגלים שמופיע בפסטיגל הוא שי ברביבי, מורה לספורט ורכז נבחרת ישראל בכדורסל לכיסאות גלגלים.
דרור רפאל, תרצה להגיב?
"מצטער על הטעות, ניזונתי מפרסומים שהיו על הפסטיגל טרם עלייתו, אך זה עדיין לא משנה את תוקף הטיעונים".
ולנו יש פלאפל
במי באמת תומך ולמי התפקד (או לא) בעל פלאפלייה בקריית שמונה? זו הסוגיה שהעסיקה השבוע ארבעה עיתונאים. הכול התחיל בשני בערב, כאשר הכתבת המדינית-פוליטית של "גלובס", טל שניידר, העלתה את הציוץ הבא, עם לינק לאייטם קצר שפרסמה באותו יום:
עד מהרה אותגרה שניידר על ידי שלושה כתבים בצפון – גיא ורון ("החדשות"), רובי המרשלג ("כאן") ויאיר קראוס ("מקור ראשון") – שפקפקו בנכונות האייטם, מה שהוביל לחילופי ציוצים ואפילו לתחקיר מעמיק סביב הפרט המאוד חשוב: האם פלאפל שמעון עמר התפקד לעבודה או לאו (לא נגענו):
גיא ורון: "בטוחה שהטופס לא ריק? שמעון חבר מפלגה בעבודה כבר שנים והיה תומך נלהב של א. ברק שאכל אצלו בקביעות פעם".
טל שניידר: "בשנים האחרונות עבר ל'יש עתיד' וחזר".
רובי המרשלג: "התפקד?! בעקבות מפגש עם מי?! שמעון עמר הוא מסמלי מפלגת העבודה בקריית שמונה. לא מהיום, שנים".
טל שניידר: "עזב אותם ועכשיו חזר".
יאיר קראוס: "ברייקינג ניוז: שמעון עמר אומר במפורש: להד"ם! 'דחפו לי פתק ליד ואמרו לי להצטלם. לא חתמתי על שום דבר ולא הצטלמתי לשום דבר. אני מקבל את כולם אצלי בברכה'. לנתניהו הוא סיפר כמה הוא מעריך את התנהלותו הביטחונית. 'הוא שקול ולא מתייחס למה שבנט אומר'. את 'העבודה' עזב לפני חמש שנים ולא חזר".
טל שניידר: "עיניך הרואות שהוא הצטלם עם הטופס ועם גבאי. מה אתה חושב? שהוא איזה אדם שאינו מודע למעשיו?".
למחרת בצהריים, אחרי ששניידר עשתה עוד ברורים, ניצת הוויכוח מחדש:
טל שניידר: "לידיעת חבריי החמודים רובי המרשלג, יאיר קראוס וגיא ורון: שמחה לבשר שלאור הערותיכם וההסתייגויות המצויצות שלכם מהידיעה שלי אתמול ראיתי עכשיו את אישור ההתפקדות, אישור התשלום, ההזנה למחשב של עמר. ניפגש לפלאפל אצלכם בקריה שתוכלו לספר לי עוד על קולינריה פוליטית?".
רובי המרשלג: "עדיף לאכול פלאפל מלאכול את הכובע".
טל שניידר: "יצוין שתמונות המסך של אישורי ההתפקדות, בסניף קריית שמונה של מפלגת העבודה שמורות אצלי. מטעמים של הגנה על הפרטיות, איני יכולה לצייץ את ההוכחה לכך. אבל תאלצו לאכול חריף ולבלוע פיתה. מימון משקה תוסס (כשאגיע לקריה) – על חשבון 'גלובס'".
יאיר קראוס: "1. אני כבר לא אוהב פלאפל. רק שווארמה. יש אחת מעולה בקריית שמונה, שווארמת אהרון. כבר בודק למי התפקד. 2. הסיפור הולך ונהיה הזוי מרגע לרגע. יש מצב שמעלה את אישור ההתפקדות והתאריך?".
טל שניידר: "אני לא מעלה את אישור ההתפקדות, אבל מעדכנת אותך שהוא מצוי על הנייד שלי (לא תזכה לראות אותו, גם כאשר אגיע לביקור). מצד שני, יאיר, אתה מכיר אותי מספיק שנים ואני חושבת שאם אני אומרת לך שאני ראיתי ויש לי את האישור, אתה לא מפקפק?".
גיא ורון: "לא היה פקפוק בידיעה שלך. רק בעובדה ששמעון עמר מזוהה כבר שנים עם המפלגה ונבחריה. מעבר לזה תהיי בטוחה שהידיעה לא העלתה את ערכו של יו"ר המפלגה בסביבת הפלאפל".
טל שניידר: "היה מזוהה. עזב ליאיר לפיד, חזר השבוע, בהתפקדות ותשלום מלא למפלגת העבודה" – 12:49
יאיר קראוס: "אני עם שמעון על הקו. מעולם לא שילם. גם לא השלים את הטופס. 'שיגידו מה שהם רוצים, מה אני אעשה. אני לא שילמתי לאף אחד, נשמה שלי, נשבע לך. זה היה גימיק שלהם'. ואגב, מכיר, מעריך ודי מחבב האמת. זה לא את, נראה שבמפלגת העבודה עושים סיבוב".
נקמת הארכיון
אני רץ על הגשר, והילדים אחריי. אבל בדיוק אז הטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור כמובן.
"כצפוי, הורביץ, איתמר אייכנר הקדים אותך", הוא בישר.
"הקדים במה?", הסתקרנתי.
"בלפרסם את כל האוצרות שמצא שי כהן, המוכר בכינוי 'המצליף', בחשבון הטוויטר של יונתן אוריך, יועצו החיישני של נתניהו", הטעים הקונספירטור. "מתברר שיונתן של היום הוא לא אותו יונתן הפרוע של טרום עידן ביבי. בציוצים הישנים שלו יש ירידות גם על ראש הממשלה, גם על הרמטכ"ל, ועוד המון פנינים שחלקם מעלים ניחוח שמאלני קל עד בינוני רחמנא ליצלן".
"מה אתה סח", הצטערתי. "כמה חבל שאיתמר פירסם את הכול".
"לא את הכול, הורביץ", תיקן הקונספירטור. "אני מזכיר לך ש'ידיעות' מקיים כבר שנים מסורת יפה של התעלמות מוחלטת מהעיתון המתחרה, ולכן איתמר נמנע מלצטט את ציוצי העבר של אוריך על 'ישראל היום'. שולח לך אותם עכשיו:".
"באמת ציוצים טובים", נאלצתי להודות. "חבל שלא אני מצאתי אותם, אלא 'המצליף'".
"חבל, אבל לא מפתיע", ירה הקונספירטור. "לא נורא, בשביל זה יש לך אותי. הנה, קבל ציוץ עבר נוסף ש'המצליף' לא עלה עליו, ושבו יונתן מודה ש'ישראל היום' הוא ביביתון:".
"יפה מאוד", התפעלתי.
"שמח לשמוע", החזיר הקונספירטור. "עכשיו למה שלא תפנה ליונתן, ותשאל אם ביבי לא כעס על כל ציוצי העבר האלה שלו?".
"הייתי עושה זאת בשמחה, אבל יונתן כבר צייץ על זה תשובה", עניתי. "הנה, קבל:".
ואם כבר תזכורות מהעבר, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור מהשבוע שעבר: מי צינזר את האצבע המשולשת של יאיר נתניהו?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il