ואם טעינו – לא נתנצל

תביאו לי את החליפה של האיומים

האם ייתכן שצוות די רחב של עורכים ועיתונאים בכירים בעיתון גבה מצח, לא יצליח לזהות רפליקה די ידועה של אישיות ישראלית רמת דרג? האם ייתכן שעל בסיס אי הזיהוי הזה יפרסם אותו עיתון מאמר מערכת נחרץ, שיתגלה בדיעבד כפתטי למחצה? האם ייתכן שאותו עיתון יימנע משום מה מהבהרה או התנצלות, כשהתמונה תתבהר? למרבה הצער התשובה לכל שלוש השאלות האלה חיובית.

בשישי האחרון הוקדש מאמר המערכת הלא חתום של "הארץ" לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן. תחת הכותרת "וכשהשר מאיים" תקף המאמר את "צחנת הבריונות" העולה מפוסט שפרסם ארדן יום לפני כן. סיבוב הלוחמה הנוכחי בין "הארץ" לבין השר לביטחון פנים החל בעקבות החשיפה של ברק רביד לפיה ארדן פעל להקמת מאגר מידע על אזרחים ישראלים התומכים ב-BDS, וקריאתו של "הארץ" להיאבק בכך. "עיתון 'הארץ' מנותק מהמציאות בארץ", כתב ארדן בפוסט התגובה. "עיתון שקורא לישראלים להתנגד למאבק שאני מוביל כנגד פעילי החרם על ישראל וה-BDS כנראה שלא באמת מבין מה קורה כאן. במקום ש'הארץ' יודו בפשטות שהם תומכים בחרם על ישראל הם פתחו במתקפה עליי. זה כמובן לא ירתיע אותי גם אם הם ימשיכו לכתוב שקרים על אופן הפעילות שלי. אני אמשיך לפעול כדי שאלה שרוצים להביא לסופה של ישראל כמדינה יהודית ישלמו על מעשיהם. ומי שיעקם את האף, אתם כבר יודעים מה יקרה לו".

עיקר קצפו של מאמר המערכת יצא על המילים האחרונות בפוסט. "המשפט 'מי שיעקם את האף, אתם יודעים מה יקרה לו'... הוא שפת מאפיה, לשון עבריינית של העולם התחתון", נכתב במאמר. "גם אם לא ברור די צורכו, איום כזה שנשמע מפי השר הממונה על אכיפת החוק ומכוון כלפי העיתון וכלפי מבקריו האחרים, הוא עליית מדרגה בדרכו החצופה של מקארתי הישראלי לצמרת, או שמא נאמר לתהום". עד כדי כך.

יש מספיק דברים רעים נכונים לומר על גלעד ארדן, אז למה להעליל עליו טענות מופרכות ולייחס לו לשווא בריונות, לשון עבריינית ואפילו מאפיוזיות? בניגוד לפרשנות המתלהמת של "הארץ", ארדן לא איים, אלא עשה הומאז' לאמרה של מנחם בגין מלפני 36 שנים. בשנת 1981 תיאר ראש הממשלה המנוח, לעיני המצלמה, שיחה נוקבת שערך עם קנצלר גרמניה דאז, הלמוט שמידט. הנה הסרטון (רגע השיא מגיע בשנייה 0:52):

מנחם בגין מספר מה קורה למי שמעקם את האף

בצוות האדיטוריאלי של "הארץ" חברים המו"ל, עמוס שוקן; העורך, אלוף בן; עורך עמודי הדעות, אלון עידן, וסגניתו, רוית הכט (שנמצאת כעת בחופשת לידה. מזל-טוב, רוית); עורכת המהדורה האנגלית, נעה לנדאו; העורך הבכיר לכלכלה וחברה, נחמיה שטרסלר; וחברי המערכת חמי שלו, צבי בראל, אמיר אורן, מירב ארלוזורוב, אור קשתי, קרולינה לנדסמן ומיכאל הנדלזלץ (שפרש השבוע מהעיתון). אחד מאלה, יש להניח, כתב את מאמר המערכת הלא חתום. ביום שישי ניסה קלמן ליבסקינד לברר בטוויטר בדיוק במי מדובר. "אין לזה משמעות", צייץ לו עמוס שוקן. "הכותב הספציפי כותב לפי מתווה שמסוכם עם העורכים, והטיוטה עוברת לעיון כל צוות ישיבת מאמר המערכת להערות, ובסוף נערך על ידי עורך/ת מקצועי/ת".

התהליך שתיאר שוקן, שבו כל כך הרבה עיניים בוחנות את המאמר, מגדיל עוד יותר את המבוכה, כמו גם העובדה שהמשפט הידוע של בגין על האף העקום צוטט לפני כשנתיים וחצי ב"הארץ" עצמו (מפי יו"ר הכנסת) ואף נאמר לפני כחצי שנה על ידי ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. למרות הפדיחה, התעקש עמוס שוקן ביום שישי כי השר לביטחון פנים איים גם איים. "אולי לא ראית את הפוסט של ארדן?", צייץ בתגובה לאחד הגולשים. "האשים אותנו בשקרים, ברצון להביא לסופה של ישראל כמדינה יהודית, ואיים שנשלם על מעשינו". נו שוין.

אגב, לצד מאמר המערכת של "הארץ", שכל כך הזדעזע מהאיום ה"בריוני", פורסם טור נוסף. קרולינה לנדסמן השתלחה בשר לביטחון פנים על לא עוול בכפו, יצאה נגד "הכיעור שלו" והרעיפה עליו בין השאר את המחמאות "שקרן", "מסית", "גזען", "לאומן" ו"נאלח". כנראה שמה שאסור לגלעד ארדן מותר לחברת מערכת "הארץ". ארדן, כמובן, לא החמיץ את ההזדמנות המוצלחת לחבוט בצדק בעיתון שהרים לו להנחתה. "המתקפה של עיתון 'הארץ' עלי נמשכת, וכעת היא הגיעה למחוזות הביזאריים", כתב בפוסט באותו יום. "הם הרי מזמן איבדו את זה. אבל הבוקר הם גם הפגינו בורות כשבמאמר המערכת (!) הגדירו אותי כמי שמאיים. לא פחות. 'כשהשר מאיים', זו כותרת מאמר המערכת של 'הארץ'. ומדוע הואשמתי באיומים? כי כתבתי שלא מפריעים לי עיקומי האף של 'הארץ', כי מי שמעקם את האף, אתם יודעים מה יקרה לו. מדובר כמובן בהפניה לדבריו המפורסמים של המנהיג שאנחנו כל כך אוהבים, מנחם בגין. ב'הארץ', עיתון לאנשים חושבים, מכירים הוגי דעות מהעולם ובקיאים באפרטהייד. על מנחם בגין הם כנראה לא שמעו".

האם "הארץ" מצא לנכון להתנצל בפני ארדן על האשמת השווא באיומים? לא תודה, אולי בהזדמנות אחרת. אגב, זו לא הפעם היחידה בחודש האחרון שבה "הארץ" לא מתנצל כמו שצריך על טעויות (פרטים באייטם הבא).

עורך "הארץ", אלוף בן, תרצה להגיב?

"לא הבנו נכון את השר ארדן, שבסך הכול ביקש לשבח את 'הארץ' על עמדותיו נגד הכיבוש ונגד רשימות שחורות של מבקרי הממשלה, ובטעות פירשנו את הפוסט שלו כביקורת עלינו. אנו שמחים שהוא קורא את העיתון ומפרסם אותנו בהבלטה בקרב עוקביו הרבים ברשתות החברתיות".

גדעון לוי, תיקונים והשלמות   

ואם כבר עמודי הדעות של "הארץ": לפני שבועיים פירסם גדעון לוי מאמר שבו הכריז כי יש לקנא ביהודים, מפני שהם "המיעוט הפריווילגי ביותר בעולם החופשי". לוי ציין כי "אמריקה ואירופה שטופות בשנאה כלפי מיעוטים. היהודים הם קורבנותיה הקטנים ביותר", ואף הביא נתונים שלדעתו מוכיחים זאת. "5,818 פשעי שנאה נגד מוסלמים התרחשו בארצות הברית ב-2015, עלייה של 67 אחוז מהשנה הקודמת", כתב.

אלא שעד מהרה הסתבר כי נתון אחד של לוי אינו נכון. גדעון שביב מאתר "פרספרטיבה" גילה כי על פי נתוני ה-FBI ב-2015 אכן אירעו 5,818 תקריות, אולם אלה הם כלל פשעי השנאה בארצות הברית באותה שנה. על פי הדו"ח, 1,402 מתוך פשעי השנאה הללו היו על רקע דתי. לוי אמנם דייק כשציין כי ב-2015 חל בארצות הברית זינוק חד של 67 אחוזים במספר פשעי השנאה כלפי מוסלמים ביחס לשנת 2014, אבל לא מסר את התמונה המלאה: למרות העלייה התלולה בפשעי השנאה כלפי מוסלמים, עדיין 52.1 אחוזים מהפשעים על רקע דתי בארצות הברית ב-2015 כוונו כלפי יהודים, ורק 29.1 אחוזים מהם כוונו כלפי מוסלמים. אגב, גם במספר פשעי השנאה כלפי יהודים חלה עלייה ב-2015 לעומת השנה שקדמה לה, אם כי מתונה יותר (13 אחוזים). את הנתון הזה לוי לא הזכיר במאמרו. שורה תחתונה: התזה שעל פיה היהודים הם "קורבנותיה הקטנים ביותר" של השנאה כלפי מיעוטים, חוטפת מכה קלה בכנף.

מאמרו של לוי פורסם, כמקובל, הן ב"הארץ" המודפס, והן באתר "הארץ" (בעברית ובאנגלית). עם זאת, לאחר שהתגלתה הטעות, נהגה כל אחת מזרועות העיתון אחרת. אתר "הארץ" באנגלית תיקן את הנתון בגוף המאמר וגם פרסם בתחתיתו של הטור את התיקון הבא:

אתר "הארץ" בעברית תיקן אף הוא את הנתון בגוף המאמר, אולם לא פירסם הבהרה בתחתיתו:

בפרינט של "הארץ", לעומת זאת, לא הופיעו שום תיקון ו/או הבהרה ו/או התנצלות.

אהוד עין-גיל, האומבודסמן של "הארץ", למה לא פורסם תיקון ברור למאמר של לוי כפי שנעשה באתר "הארץ" באנגלית?

"אני לא יכול לומר לך כי זו פעם ראשונה שאני שומע על זה. כל התיקונים בנושא הזה היו בלעדיי".

זו אינה הפעם הראשונה שבה לוי מפרסם נתונים שהקשר בינם לבין המציאות חלקי. מקרה חמור יותר אירע באוקטובר 2012, כאשר לוי פירסם כותרת ראשית שטענה כי "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ". כעבור חמישה ימים התברר שלא היה ולא נברא. עורך "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, מתח על הכותרת הזו ביקורת חריפה במיוחד באתר "העין השביעית". "'הארץ', עיתון סמכותי ומכובד, כפי שנוהגים לכנותו, בלע את הפיתיון בשלמותו ונתן לו הבלטה מקסימלית", כתב. "ואם לא די בכל אלה, בא גדעון לוי, שבאופן חריג חתום על הידיעה הראשית המבשרת על הסקר ומשמעותו, וסוגר את מעגל הכשל במאמר קוצף בעמוד הדעות". לסיכום כתב מרמרי כי "צר לי שגדעון לוי לא נפרד במאמרו מתעודת העיתונאי שלו".

גדעון לוי, תרצה להגיב?

"לא. תודה".

עורך "הארץ", אלוף בן, מסר בתגובה: "אכן קרתה תקלת עדכון בין המערכות שתוקנה רק בדיעבד". 

כתבנו הצבאי, יוסי יהושוע, מעדכן מהחזית: כך הרדמתי את האויב והפצצתי מטווח קצר

האם הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, אימץ ללבו את הפסוק "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", הצליח להרדים את מתחריו ולהפתיע אותם במארב מתוכנן היטב? תשמעו סיפור:

ביום ראשון ערך אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, שיחת תדרוך לימודית לכתבים הצבאיים, שבה בין היתר דיבר על הקמת המכשול נגד מנהרות סביב רצועת עזה ועל החשש כי פעולה זו תגרום להתחממות הזירה מול חמאס. בהמשך אותו יום, בשעה 14:45, התקיימה בקבוצת הוואטסאפ של הכתבים הצבאיים, "תא כ"צים חדש", השיחונת הקצרצרה הבאה:

יוסי יהושוע ("ידיעות אחרונות"): "מתי האמברגו?".

לילך שובל ("ישראל היום"): "לא לפרסום".

יוסי יהושוע: "אם כך, אי אפשר לכתוב כלום למחר".

אלא שלמחרת – הפתעה הפתעה – פירסם "ידיעות אחרונות" את הכותרת הראשית הבאה, מאת אותו יוסי יהושוע:

בתגובה העלה בשעה 8:15 הכתב הצבאי של גל"צ, טל לב-רם, את צילום העמוד הראשון של "ידיעות" לקבוצת הוואטסאפ, והוסיף בסרקזם "מאוד לימודי". מכאן נמשכו חילופי הדברים כך:

יוסי מלמן ("מעריב"): "יוסי יהושוע, אתה אדם חסר עכבות ומצפון ובוגדני כלפי חבריך לתא. סקופ מדהים. מקווה שהעניקו לו בונוס בעיתון".

גילי כהן ("הארץ"): "אם כך, עשית מה שרצית ובעיקר יצאת לא קולגיאלי".

יוסי יהושוע: "גילי, אין בטקסט הפרה של הכללים. הכול בשמי ובלי פרטים שלמדתי אתמול, והיו כאלה. זהו טקסט פרשני. אגב, עדכנתי את דו"צ בנוסח שאכתוב בשמי. לגבי השפה של מלמן, אשמור בינתיים על איפוק. בינתיים".

יוחאי עופר ("מקור ראשון", nrg): "יוסי, זה לא פייר כלפי החברות והחברים שלך לסיקור לפני הכול, ואולי גרוע מזה – שגורמים לא ירצו לשבת איתנו ולהציף גם סוגיות רגישות ועמוקות".

כרמלה מנשה (קול ישראל): "יוסי, היית צריך לעדכן את התא כפי שעדכנת את דו"צ. אתה כתבת כאן 'אם כך, אי אפשר לכתוב כלום'. חבל. כתבת בפירוש בתשובה לשאלה של לילך: 'אם כך, אי אפשר לכתוב כלום'. רק היית צריך לעדכן גם את חברי התא".

יוסי יהושוע: "יוחאי, עדכנתי אותם מראש בדיוק מה אני כותב בשמי ולא בשם גורמים בפיקוד. המידע היה גלוי לפני השיחה שבה עלו עוד הרבה פרטים נוספים שלא פורסמו. בכל מקרה, הלכתי לישון עם פרשנות וקמתי עם ראשית, לשאלתך כרמלה".

לילך שובל: "יוסי, זו היתממות. בדובר צה"ל זועמים על הפרסום. וגם כתבים שמשום מה לא כותבים פה בקבוצה. זו הפרה בוטה ובריונית של כל הסיכומים אתמול. והעובדה היא שאף אחד מלבדך לא כתב טקסט 'פרשני' כזה. השתנת על כולנו בקשת".

יוסי מלמן: "אני רק מבקש בכל לשון של בקשה שחילופי הדברים כאן לא ייצאו מדלת אמותינו וינחתו באתר ברנז'ה זה או אחר כפי שקרה בעבר. לפחות שבעניין זה ננהג בקולגיאליות".

טל לב-רם: "1. נכון מאוד. 2. בכל מקרה, אין מקום לשימוש בשפה נמוכה, לא במקום".

יוסי מלמן: "אני מצטער על הביטויים הקשים שהשמעתי כלפי יוסי. זה נבע מסערת רגשות, ומתנצל בפני יוסי וחברי התא. אך לגבי המהות דעתי לא השתנתה. מעשה לא ראוי ולא חברי".

בכך לא הסתיימה הסאגה: למחרת, יום שלישי, חשף טל לב-רם ביומן הבוקר של גל"צ כי חמאס הצטייד בעשרות רקטות גדולות ומסוכנות יותר. גם הפרטים הללו נמסרו על ידי אלוף הפיקוד בשיחה שניהל עם הכתבים יומיים קודם (ושהייתה, כזכור, לא לפרסום). לאחר שידור האייטם סימס לב-רם לשאר הכתבים הצבאיים בקבוצת הוואטסאפ, כי ידע על העניין הרבה קודם. "בחצי השנה האחרונה הגשתי את הידיעה לצנזורה לפחות חמש פעמים, כולל בחודש האחרון, והידיעה לא אושרה", הסביר. "לאחר התדרוך, הצנזורה אישרה לפרסם חלקית. הפרסום הבוקר נעשה בתיאום מול דובר צה"ל, שביקשו את התחשבותי שלא לפרסם בבוקר שלאחר התדרוך, כפי שעשיתי".

טל לב-רם, תרצה להוסיף?

"הדברים שכתבתי בקבוצה מדברים בעד עצמם, הכול מתועד וממוסמך ולכן גם לא הופנתה אף לא טענה אחת כנגד הפרסום מצד כתבים אחרים. זה מידע שאושר לי לפרסום לאחר שיח של חצי שנה עם הצנזורה, רק כשלאחר התדרוך פניתי שוב ועדכנתי אותם שהדברים נאמרו בפורום רחב ולכן אין הצדקה נוספת שלא לפרסם את הפרטים".

יוסי מלמן, תרצה לסכם את האירועים?

"צר לי שהדברים יוצאים, כי זו קבוצה שאמורה לנהל שיח פנימי, ללבן בעיות בינינו לבין עצמנו כמו במקרה הזה".

מ״ידיעות אחרונות״ נמסר בתגובה: ״את הפרטים על הקמת המכשול בעזה, יוסי יהושוע לא למד בתדרוך. אם הוא או העיתון היו רוצים להפר את הכללים, אז היו מפרסמים דברים הרבה יותר משמעותיים שנאמרו בתדרוך וכנראה גם יותרו בקרוב לפרסום. לפי נוהג מקובל בתדרוכים, יוסי יהושוע שלח טור פרשנות שעסק בעיקרו בהתחממות בדרום. המערכת הפכה את הטור לכותרת ראשית. יוסי יהושוע ו׳ידיעות אחרונות׳מקפידים  לשמור על כללי ׳אוף רקורד׳ וכך ננהג גם בעתיד״.

קובלנץ הוא איש יצירתי (בלי שום קשר לכך שיש לי תכנית אצלו)

לפני עידן ועידנים, כלומר ביום שני שעבר, בתום עוד סיבוב מתיש במגעים הבלתי מתכלים בין אנשי נתניהו לאנשי כחלון על גורל תאגיד השידור הציבורי, נזרקה לחלל האוויר עוד הצעת פשרה, שעליה פורסם לראשונה ב"ידיעות". על פי ההצעה ההיא, התאגיד לא יבוטל, אבל הפיקוח הפוליטי עליו יוגבר, ואילו ראשי התאגיד – היו"ר גיל עומר, והמנכ"ל אלדד קובלנץ – יודחו מתפקידם.

באותו ערב שודר בתכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10 אייטם שעסק בשאלה האם על פי החוק ניתן בכלל לפטר את ראשי התאגיד. המגיש, ירון לונדון, שפע מחמאות לתאגיד ולראשיו, מתח ביקורת חריפה על רשות השידור ועל כוח היצירה של עובדיה, והסביר מדוע זו תהיה טעות חמורה לפטר את עומר וקובלנץ. "הפשרה המסתמנת במאבק על תאגיד השידור הציבורי היא הידוק הפיקוח הפוליטי על שידוריו ופיטוריהם של מקימיו", אמר. "איש לא האשים את השניים, שני המקימים גיל עומר ואלדד קובלנץ, בהטיה פוליטית. הם מנהלי תקשורת מוכשרים. קובלנץ הוא איש יצירתי, ששיקם את הטלוויזיה החינוכית בעזרת משאבים כלכליים אפסיים. עובדי התאגיד, שנבחרו במכרזים קפדניים, משקפים את פני החברה הישראלית בנאמנות רבה יותר מאשר דיוקנם של עיתונאי רשות השידור. מינויים פוליטיים ניוונו את רשות השידור, השחיתו אותה, ועיקרו את כוח היצירה של רבים מעובדיה, וכך כנראה יקרה גם לתאגיד. ולכן אפילו מבחינתו של נתניהו אין תועלת בתעלול הזה, מפני שרק צופים מעטים יצפו בערוץ מטעם. אז נאמר משהו כאזרחים: אנחנו מאוד מצטערים על כך. נאמר משהו כעמיתים למקצוע: ליבנו עם עובדי רשות השידור. נאמר משהו על שני המודחים בעתיד: כחברים המעריכים את עומר וקובלנץ אנחנו מצטערים, אבל כמי שמוציאים את פרנסתם מערוץ מסחרי אנחנו מרוצים ביותר, כי סולקה התחרות שממנה חששנו. נתניהו, ואולי גם רעייתו, לא ירוויחו דבר מהתפרעותם. מי שירוויח זה יהיה אנחנו".

פרט אחד לונדון לא הזכיר: במקביל לתפקידו כמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, קובלנץ משמש עדיין גם כמנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. במסגרתה, משודרת מדי יום תכנית הילדים "מה זה מוזה במעבדה", שמגיש לונדון. התכנית, המופקת על ידי חברת "יולי אוגוסט הפקות" ומשודרת מזה ארבע עונות, עלתה לשידור בסוף 2013 (תחת השם "מה זה מוזה"), כאשר קובלנץ כבר היה מנכ"ל החינוכית.

ירון לונדון, אתה לא חושב שהיית צריך לתת גילוי נאות שקובלנץ הוא מנהל הערוץ שבו אתה משדר תכנית?

"התכנית הזו צולמה לפני שלוש או ארבע שנים. נכון שקובלנץ היה מנכ"ל החינוכית בזמן שאני התחלתי להקליט, אבל לא היה לי שום קשר איתו. לא הוא שכר אותי ואין לי שום חוזה איתו. חברת הפקה פרטית פנתה אליי, ויש לי חוזה איתה. יכול להיות שהייתי צריך לומר שלפני שלוש שנים הקלטתי תכנית בזמן שהוא היה מנכ"ל הטלוויזיה. אני לא בטוח בזה".

בן כספית VS דורון כהן

חודש לפני תאריך היעד שנקבע לתחילת שידורי התאגיד (אם לא יהיו הפתעות, ולמה שלא יהיו?) אפשר לסכם ולומר שלפחות בדבר אחד הוא הצליח: לעורר ריב ומדנים בברנז'ה בין התומכים בהקמתו ובין המתנגדים.

ביום שני העלה עורך "מעריב", דורון כהן, סטטוס שבו מחה על גורלה העצוב של תחנת fm88, עם סגירתה הקרובה של רשות השידור. "עצם המחשבה שגלגל"צניקים-ברנז'אים-קרתנים-תל אביבים (במובן הרע של המושג) יחלקו הוראות לענקי מוזיקה ואנשי העולם הגדול כמו משה מורד, בועז כהן ואחרים, שלא נושמים רק את אוויר הביצה והברנז'ה המקומית, מעוררת בי בחילה", כתב. "ויותר מכך, אפילו גורמת לי בפעם הראשונה לצעוק בכל הכוח: היידה ביבי – כן לרשות השידור, לא לתאגיד". בתגובה חטף כהן ריקושט ראשון מעמיר חדד, לשעבר המעצב הגרפי של "מעריב". "לא יותר פשוט להרים טלפון לניר חפץ ולבקש שיסדר ג'וב מאשר לרדת נמוך כל כך?", ירה חדד. "כל הגל"צניקים פסולים עכשיו? כל התל אביבים אשמים? במה בדיוק?".

כהן לא נותר חייב. "למרות שמה שכתבת נמוך, נמוך מאוד, וגם הכי רחוק מהמציאות בהכירך את ההיסטוריה שלי ב'מעריב' ובכלל, אגיב ואסביר לך כי אתה כנראה קשה הבנה", כתב. "הם לא פסולים, יש להם כבר את הערוצים שלהם ואני לא רוצה עוד אחד כזה".

אבל זה היה רק הקדימון לכסאח הלוהט באמת, שהתרחש כאשר בן כספית, מבכירי העיתונאים ב"מעריב", הצטרף לחגיגה. הנה התקציר (הארוך):

בן כספית: "לא רק שבוויכוח הזה אני תומך בעמיר חדד, הרי שלדעתי הוא היה עדין מדי איתך, דורון. מוטב היה לפוסט הזה אילו לא נכתב. וגם לך. זה מדאיג, כי זה מוכיח שהשלטון הנוכחי, שטיפת המוח שלו מול הציבור והדוד ביטניזם המתפשט כאן לא פוסחים אפילו על אנשים שפויים כמוך. לעצם העניין: אני מסכים לגמרי על איכותן של תחנות המוסיקה של הרשות, כולל 88. אני לא מסכים לגמרי עם מה שקבעת על האנשים בתאגיד. תגיד, יש לך רשימה שמית? בדקת שם-שם? הלכת ארבעה דורות אחורה? מה זה 'תל-אביבים'? חוץ ממילת גנאי, הכוונה. בלי לשים לב, או עם לשים לב, אתה מתייג ומסמן חבורה גדולה של אנשים חפים מפשע באיזה עוון נורא. 'הם שייכים לברנז'ה'. ובכן, לו בדקת, היית מגלה שאין שום כלי תקשורת בישראל עם מגוון יותר רחב של מועסקים מאשר התאגיד... כמה זה עצוב שאתה נסחף לשיח המופקר של מירי רגב... התאגיד חי וקיים ונושם ומעסיק מאות עובדים שעזבו מקומות אחרים ומייצר תוכן דיגיטלי שמעיף את הרשת ופתאום, שבועיים לפני שהוא אמור לעלות לאוויר, אתה צץ עם השטות הזו. מילא ביבי ומירי רגב, אבל אתה? עכשיו נזכרת ברדיו 88? נכון, זו אבדה, אבל נדמה לי שנעמוד בה ונספוג אותה, כי על הפרק הוא שידור ציבורי חדש, נטול ועדי עובדים שמשגרים צוות של 12 איש לצילום אייטם בשטח, וניהול ארכאי, ותקציב מיליארדים שהולך כולו למשכורות (בתאגיד הרוב הולך להפקות), וכו' וכו' וכו'. ברצינות, דורון. הייתי מוחק את הפוסט הזה".

דורון כהן: "לא מתפלא שזו תגובתך וגם לא מתכוון לקרוא אותה".

בן כספית: "נו, בסדר. פתרון ביטני קלאסי. הרי גם הוא קרא ספר בפעם האחרונה לפני עשר שנים. וקיבל מחיאות כפיים".

דורון כהן: "בוא נפסיק את הוויכוח פה. כי מי שעזב את 'מעריב' בגלל חפץ זה אני ולא אתה, ולפי מה שאתה כותב יש לי יסוד סביר להניח שכתבת יותר ספרים מאשר קראת".

בן כספית: "איך השתרבב לכאן חפץ? הוא, אגב, מוביל את המסע להשמדת התאגיד בטרם קם, אז בסוף התאחדתם. וכדאי שתחזור להיות ענייני. זה ויכוח ענייני לגמרי. קראתי את התגובה הראשונה שלך שוב, והאמת שהיא קורעת. שמת לב לכשל הפנימי? אתה לא מתפלא שזו תגובתי, ולכן לא תקרא אותה. אז אם לא קראת אותה, איך אתה לא מתפלא שזו תגובתי? הרי כדי לגבש דעה על תגובה כלשהי, צריך לקרוא אותה. בקיצור, אתה גיבשת דעה על התגובה שלי ותייגת אותה, מבלי שקראת אותה כלל. על פי עדותך. בדיוק מה שעשית לתאגיד".

דורון כהן: "איך השתרבב לכאן חפץ?! תקרא את התגובה של עמיר חדד. לא קראתי כי היה ברור לי מראש שזו תהיה תגובתך. ואגב, אני לא פוסל שום אדם מראש - תתפלא, גם לא את חפץ וגם לא את נתניהו. כל מה שרציתי לומר בפוסט הוא שהשטחיות של ערוץ 2 וגלגל"צ לא מתאימה לדעתי לערוץ הציבורי, אבל היה ברור לי שתקפוץ כי לרגע תמכתי בשטן הגדול ביבי".

בן כספית: "אני לא מגיב לעמיר חדד אלא לפוסט שלך. האמת היא שלא ראיתי שהוא כתב על חפץ. אז הוא העליב אותך עם חפץ, ואתה השלכת את חפץ עלי. טוב, האמת היא שאני סולח לך. ברור לי שלא התכוונת למה שכתבת גם בעניין חפץ (שהרי אני ידוע כמי שתמיד מתיישר עם השלטון), וגם בעניין הספרים שלא קראתי".

דורון כהן: "לא קראת את הפוסט של חדד ומיהרת לקבוע שהוא היה עדין איתי, אז אני לא קראתי את שלך. שטויות, הכול בסדר, סולח לך".

הציטוט מול המציאות: עדכון חם, אכלתי לוקש

הציטוט: בתחילת החודש פירסם אריק בנדר, הכתב הוותיק והמוערך של "מעריב" בכנסת, את המבזק הבא:

המציאות: ביום שישי האחרון, לאחר תחקיר עומק ועבודת בילוש, חשפו אריה יואלי ויאיר דן מאתר "סרוגים" כי מדובר בדמות פיקטיבית שאינה קיימת. כל ההודעות לעיתונות (לכאורה) מטעם המועמד נשלחו באימייל בלבד. מדובר במתיחה מושקעת, שכללה אפילו שלטי חוצות. שורה תחתונה: אין בבית היהודי מתפקד בשם יעקב לפידות או יקי לפידות.

אריק בנדר, תרצה להגיב?

"אכן מעשה נוכלות מתוחכם ומושקע. אשמח לדעת מי עומד מאחוריו".

הפוך שלדי, הפוך: עוד תראו שאובמה-קר תתרסק מעצמה

על חיבתו הבלתי מסויגת של "ישראל היום" לדונלד טראמפ אין צורך להכביר מילים. בסוף השבוע האחרון נכשל נשיא ארה"ב בניסיונו לבטל את "אובמה-קר", תכנית הבריאות הממלכתית שיזם ממשל אובמה. כך נראתה ביום ראשון הכותרת של "ידיעות אחרונות":

גם הכותרת של "מעריב" התמקדה בכישלונו של טראמפ:

הכותרת של "הארץ" שמרה אף היא על אותו קו מתבקש:

רק הכותרת של "ישראל היום", שלא במפתיע, לא הזכירה כישלון, תבוסה או השפלה:

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

דברים בשם אומרם: בבהירות, בהומור ובחן  

מיכאל הנדלזלץ פורש היום מעיתון "הארץ" אחרי 42 שנים. עיתון מקבל את אופיו, וקונה את איכותו ואת המוניטין שלו (וגם עלול לאבד אותם) רק בזכות האנשים שעושים אותו. אין בכלל מלים כדי לתאר עד כמה תרם הנדלזלץ לאופי ולאיכות ולמוניטין של "הארץ" במשך השנים עם ביקורות התיאטרון שלו, עם כתבותיו ורשימותיו והטורים והמדורים שכתב והמדורים שערך – הכול בידענות אין קץ, בדקדקנות, בירידה לפרטים, בנכונות לעמוד על שלו, להתווכח ולהתעמת כשצריך. תמיד בבהירות, בהומור ובחן. עוד שתי תכונות שיש להנדלזלץ ונחוצות ומיטיבות עם עיתונאי הן כושר התמדה ומהירות: בן אדם שגם הולך שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור, לשתיים או שלוש הצגות וגם מספיק לכתוב עליהן רשימה מושחזת במספר מלים קצוב ולפני הדדליין.

בין השאר מיכאל הנדלזלץ הוא מייסד מוסף "ספרים". הוא באמת האב המייסד, וכל מי שבאו אחריו למקום הזה לא מגיעים לקרסוליו. כקורא וכקולגה אני אומר תודה מיכאל, תודה רבה מאוד ובהצלחה בהמשך.

(שגיא גרין בדף הפייסבוק שלו, 26.3.2017)

הנושא של נפתלי טופל

בין שלוש ובין ארבע בוערים פנסים, אין מקום שנוכל בו את ראשינו לשים, עד שהטלפון מצלצל. על הקו הקונספירטור.

"נו, הורביץ?", הוא פתח. "כבר קבעתי עם אופטימטריסט?".

"גיחי גיחי", עניתי. "אתה שוב רוצה לטעון שאני לא רואה ממטר?".

"לגמרי לא, אבל זו בדיוק הבעיה", השיב הקונספירטור.

"לא בטוח שהבנתי", אמרתי.

"לא מפתיע", אמר הקונספירטור. "אתה יודע מה הבעיה איתך?".

"לא", השבתי.

"הבעיה היא שאתה כן רואה ממטר. אתה רואה מצוין ממטר. אתה מבחין בחדות בפרטים קטנים וקטנוניים, אבל בכל מה שקשור לתמונה הגדולה אתה לוקה בעיוורון".

"מה הפעם?", שאלתי.

"מקרה נוסף וחמור של תסמונת העצים והיער שאתה לוקה בה כבר שנים", ענה הקונספירטור. "שוב ספרת עצים והתמקדת בענפים, אבל לא ראית את היער. שוב טירחנת על גוונים בציור, אבל לא ראית את התמונה הגדולה".

"די כבר!", קראתי.

"בהחלט די כבר", הסכים הקונספירטור. "נפתלי שלנו הוא הדוגמה החמורה והחדשה לעיוורון המתמשך שלך. זוכר איך כתבת שוב ושוב על הפינוקים שהוא מקבל ב"ידיעות"? הנה, שולח לך תזכורת קטנה:".

"תודה, אבל לא היית צריך", עניתי בצינה. "אני זוכר".

"וזוכר איך בדצמבר 2014 פרסמת שנפתלי בנט הפסיק פתאום לקבל פינוקים מקבוצת 'ידיעות'?", המשיך הקונספירטור. "שולח לך גם את זה:".

"גם את זה אני זוכר", השבתי.

"וזוכר איך אפילו הבאת כמה כותרות לדוגמה, שהראו את השינוי החד ביחס?", ניג'ס הקונספירטור. "הנה, שולח לך גם אותן:".

"בטח שאני זוכר", התלהבתי. "לקח חודשיים שלמים עד שנפתלי שלנו הוחזר לרשימת המיוחסים, אבל זה בטח נבע, כמו תמיד, משיקולים מקצועיים ועמד בכללים עיתונאיים".

"אתה יודע מה ההבדל בינך לבין גידי וייץ?", שאל הקונספירטור.

"בטח!", עניתי. "גידי התגייס ל'במחנה' במאי 94', ואילו אני התגייסתי ל'במחנה' בינואר 92'. לכן, מדובר בהבדל מובהק של שנתיים וארבעה חודשים".

"לא הורביץ!", כעס הקונספירטור. "ההבדל הוא שאתה היית הראשון לזהות בזמן אמת את השינויים בסיקור של חבר המערכת נפתלי, אבל גידי התותח הצליח לגלות מה נאמר בפגישות הסודיות של נוני וביבי. אתה הבאת כמו תמיד דוגמאות, אבל רק גידי חשף איך ביבי ביקש מנוני להחליש את המפלגה של נפתלי, איך נוני נתן לביבי להבין שישקול את משאלתו, איך ביבי התבקש במקביל להחליש את העיתון של שלדי ואיך נוני אמר לביבי שהנושא של נפתלי טופל. בזמן שאתה, הורביץ, ראית רק ממטר, גידי ראה מקילומטר. זה ההבדל".

"משהו פה קצת לא מסתדר לי", אמרתי. "זה טיפ טיפה סותר את מה שאיתמר פליישמן, שהיה הדובר של נפתלי באותה תקופה, אמר השבוע במפורש לאראל סג"ל בגל"צ".

"מה הוא אמר?", התעניין הקונספירטור.

"שכבר למחרת ההצבעה על הצעת החוק נגד 'ישראל היום', שנערכה כמעט חודש לפני הפגישה הסודית בין ביבי לנוני, היחס של 'ידיעות' כלפי נפתלי התחיל להיות די בלתי נסבל", פירטתי. "הכול בגלל שנפתלי העז לא להגיע למליאה, ולא הצביע כמו שנוני רצה נגד 'ישראל היום'".

"ברור!", התפעל הקונספירטור. "ככה זה עם שועלים. נוני השועל מכר לביבי שהאייטמים נגד נפתלי פורסמו בהמשך לבקשתו, למרות שהם בעצם פורסמו כנקמה על כך שנפתלי שלנו השתפן ברגע האחרון ולא תמך בחוק נגד שלדי. ביבי השועל, לעומת זה, מכר לנוני הדיסקרטי פגישות סודיות אבל דאג שהן יוקלטו".

"ונפתלי?", שאלתי.

"נפתלי שלנו הוא מקרה נדיר", איבחן הקונספירטור. "הוא גם נהנה במשך שנים מהנחות VIP ומעשרות פינוקים, שפורסמו כמובן ב"ידיעות" אך ורק משיקולים מקצועיים, וגם מייבב כקוזק נגזל על כך שקבוצת 'ידיעות' התנכלה לו. רחמנות".

ואם כבר רחמנות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לטור משבוע שעבר: מי התבלבל בין בריטני ספירס למיכל אנסקי?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il