גידי נגד גדעון
בין מאות הנוכחים בכפר המכביה ברמת גן ביום רביעי האחרון, בעת הודעתו הדרמטית של גדעון סער על החלטתו לקחת פסק זמן מהפוליטיקה, היה גם תחקירן מוסף "הארץ", הילו גלזר. בחודש האחרון עובד גלזר על תחקיר מקיף בעניינו של סער, מלווה אותו ככל יכולתו, ומשתדל לדבר עם כל מי שחלף(ה) אי פעם בקרבתו של שר הפנים. גלזר פועל בכפיפות ישירה לגידי וייץ, עורך התחקירים של "הארץ". אור קשתי, הפרשן לענייני חינוך של העיתון, מסייע אף הוא במלאכה.
עד להודעתו של סער הצליחו ב"הארץ" לשמור על פרופיל נמוך יחסית בכל הקשור לתחקיר. אלא ש-14 דקות בלבד אחרי הפצצה שהטיל שר הפנים, צייץ לראשונה אלדד יניב כי אחת הסיבות להודעת גדעון סער היא "תחקיר גדול שמוסף 'הארץ' עמל עליו בשבועות האחרונים". הציוץ המסקרן פשט מיד כאש בשדה הרשתות החברתיות, עד כדי כך שעורכת החדשות של "הארץ", נעה לנדאו, העלתה סטטוס שקרא לכל מי שפונה אליה ומתעניין בפרטים להתקשר ליניב בנימוק המשכנע שיש לה עוד עיתון לסגור על הראש. מאוחר יותר העלתה לנדאו פוסט נוסף שאישש למעשה את הציוץ של יניב: "עוד לא פורסם תחקיר וכבר מושאו פורש". בעבר, נזכיר, טען אלדד יניב כי ב"ידיעות אחרונות" יש תחקיר על סער, מוכן לדפוס. "גדעון סער יודע שיש עליו תחקיר מוכן", אמר. "אתה מבין שזו פצצה מתקתקת".
אז האם התחקיר של "הארץ" על סער, שטרם הבשיל, השפיע על החלטתו להודיע על פרישה זמנית? סביר שלא, אם כי ייתכן שהיה לו משקל מסוים בתוך שורת השיקולים שהנחו את סער בכל הקשור לתזמון. סיבה פוטנציאלית נוספת שהוזכרה, לעיתוי ההודעה הדרמטית, היא רצונו של סער להעניק לאשתו, גאולה אבן, שקט תעשייתי מול הבוסית החדשה, איילה חסון, בסופו של שבוע טעון שבו התעמתו השתיים זו מול זו. אלא שכבר למחרת הודעת פסק הזמן של בעלה, בראיון לתכנית "מה בוער" בגלי צה"ל, הכחישה אבן את הסיבה הזו. 12 שעות לפני ההכחשה הרשמית, פרסמה העורכת הראשית של "מה בוער", נורית קנטי, את הסטטוס הסרקסטי הבא: "תינוקות מוצאים בכרוב. החסידה מביאה מחזור חודשי. סנטה קלאוס שם את המתנות בגרביים ומתחת לכרית זו פיית השיניים. וגדעון עזב כדי שגאולה לא תריב עם הבוסים".
הרעיון לתחקיר על סער נולד במערכת "הארץ" בתחילת יולי, אבל העבודה עליו החלה בשלהי אוגוסט, בתום מבצע "צוק איתן". בסביבתו של שר הפנים ידעו כי נערכת עליו כתבה. במקור, יועדה הכתבה לפרסום בשבוע שעבר, אבל כשהטקסט של גלזר הועבר לטיפולו של עורך התחקירים וייץ, הוא ביקש לבצע בו השלמות כאלה ואחרות כדי להפוך אותו לנשכני יותר. במערכת כונסה ישיבה שבה נכחו סגן עורך "הארץ", מייקי דגן; העורך הנכנס של מוסף "הארץ", מורן שריר; וכן וייץ, קשתי וגלזר. במהלכה הועלו פרשיות נוספות ששמן נקשר בשמו של סער ושטעונות בדיקה. מאז מבלה גלזר את זמנו בתחקיר אינטנסיבי, שבמסגרתו פנה לעשרות אנשים בסביבתו של שר הפנים ולאי אלה נשים שהיו בסביבתו כשכיהן כשר החינוך. וייץ וקשתי מעניקים לגלזר סיוע מקצועי ויותר מ-40 שנות ניסיון משותף בעיתונות. "הארץ", אגב, הוא ממש לא כלי התקשורת היחיד שמשקיע בשבועות האחרונים מאמצים בניסיון לבחון לעומק את פועלו של גדעון סער. גם "אולפן שישי" (פרטים אצל איתי דנקנר ויוסי מזרחי) וחדשות ערוץ 10 (פרטים אצל רביב דרוקר) בחשו בקלחת.
מה אפשר לספר על התחקיר המתבשל ב"הארץ"? נכון לעכשיו לא הרבה, אבל גם לא מעט: ההתלבטות העיקרית של מכיני התחקיר הייתה האם להתמקד בפרשות מקצועיות הקשורות למשרדיו של סער, או בטענות על יחסיו עם נשים שעבדו בסביבתו הקרובה. לעת עתה הוחלט לא לוותר על הסיפורים העיקריים באפיק הראשון (כמו למשל פרוטקציה לכאורה שקצין משטרה בכיר ביותר ביקש מסער, כאשר כיהן כשר חינוך, או, להבדיל, התנהלות הקשורה למכרזים מסוימים ברשויות מקומיות), אבל להתמקד באפיק השני. אנשי "הארץ" פנו לנשים, שחלקן היו כפופות לסער, כדי לבדוק האם ניהלו איתו מערכות יחסים. חלקן, ככל הנראה, סיפרו בעבר למקורביהן על הקשר עם השר. האם המעורבות או המקורבים יהיו מוכנים לשטוח את הסיפורים הללו בעיתון? מוקדם לדעת. האם יחסים אלה, ככל שיוכח שאכן היו, בהכרח בעייתיים? קשה להעריך, נכון לעכשיו.
שמועות עבר, חסרות בסיס כנראה, שנקשרו לשמו של סער, הובילו לפני קרוב לשנתיים את יוסי קליין לכתוב עליו ב"הארץ" את המילים הבאות: "בסיס החברות שלו רחב ומוצק. הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן בית ב'ישראל היום'. אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה". עד מהרה, כפי שחשפה בשעתו דבורית שרגל, הוסרו השורות הללו מטורו של קליין באתר האינטרנט של "הארץ".
כעת מנסים ברחוב שוקן לעסוק מחדש בענייניו המאוד אישיים של סער. המשך יבוא.
הראשון שזיהה
כמה וכמה פרשנים טענו ביומיים האחרונים בדיעבד, כי ידעו מבעוד מועד על כוונתו של גדעון סער להתפטר. מי שיכול לזקוף לזכותו פרסום של אותן כוונות הוא רביב דרוקר, האיש ו"המקור". כבר ביוני 2013, כשגאולה אבן וגדעון סער עדיין ציפו להולדת בנם המשותף, סיפרו מקורבי השר לדרוקר, שנמאס לו מהפוליטיקה ושהוא רוצה להתמקד בזוגיות ובגידול התינוק. שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר הדיווח ב"שישי" של ערוץ 10 הגשים את עצמו.
סוד כמוס? לא ממש
הודעתו של שר הביטחון ביום שלישי האחרון כי יואב גלנט לא יהיה הרמטכ"ל הבא, בוודאי אכזבה את האלוף במילואים שהרבה להופיע על מסך הטלוויזיה במהלך מבצע "צוק איתן". חוץ מגלנט עצמו, התאכזב עמוקות לפחות עיתונאי בכיר אחד שממש, אבל ממש, לא סובל את אבי בניהו. אבל נתחיל, כפי שמקובל, מהאמצע:
ביום שישי האחרון הקדיש "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את שלושת עמודיו הראשונים למערכה הבאה המתרגשת על צה"ל: המרוץ לרמטכ"לות. הפרשן הצבאי, אלכס פישמן, הרעיף שלל מחמאות על ראשו של גלנט, המועמד לתפקיד מטעם עצמו. דוגמאות? לא חסרות. "כל מי שלא היה מאושר מביצועיו של הצבא במבצע 'צוק איתן' קיבל אלטרנטיבה בדמותו של גלנט", פרגן פישמן להופעותיו של האלוף במיל' בחדשות ערוץ 2, וציין כי "ברמה האישית, נתניהו צריך לחוש חובה כלפי גלנט, שכן בסופו של דבר הוא נכנע ללחציו של היועץ המשפטי לממשלה וביטל את מינויו לתפקיד אחרי שכבר זכה בו". בהמשך הוסיף פישמן כי "יש תחושה בציבור שהגיעה העת לפצות את הקצין שנפגע כתוצאה מהתככנות בצמרת המטכ"ל", ולבסוף הפטיר כי "באשר לצדדים המשפטיים שהביאו להדחתו: גלנט דאג בינתיים לטפל בכל הניירת, וגבולות הנחלה שלו הוסדרו כחוק".
המשפט האחרון, אגב, מקל מאוד עם נשוא הכתבה. איך באמת "טיפל גלנט בניירת", ומה עלה בגורל פלישתו הבוטה לקרקע שליד ביתו במושב עמיקם – ובכן, בנושאים הללו מוטב להתעדכן אצל קלמן ליבסקינד, שחשף בעבר את הפרשה ב"מעריב" ופרסם עדכונים שליליים בעניינה בדיוק באותו יום שבו פישמן פרסם את עמדתו הפייסנית. פישמן, חשוב להזכיר, מקורב לסביבתו של שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שבמרוץ הקודם לרמטכ"לות התעקש למנות את גלנט לתפקיד, אך נאלץ להיכנע לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לפני כמעט שנתיים, ערב פרישתו של ברק ממשרד הביטחון, העניקו אנשיו לפישמן מתנת פרידה נאה בדמות כותרת ראשית ובלעדית על מינויו של גדי אייזנקוט לתפקיד סגן הרמטכ"ל.
נחזור לכתבה ב"מוסף לשבת": לקראת סופה, תיאר פישמן כיצד יעלון "לא רצה את גלנט כרמטכ"ל כבר בסיבוב הקודם", בעת שכיהן כשר לעניינים אסטרטגים, והוסיף כי "לא ברור מדוע יעלון מתנגד למינויו לתפקיד הרמטכ"ל. האם הוא חושב שהאיש נגוע בטוהר מידות או יש לו בעיה מקצועית? איש אינו יודע. זהו סוד כמוס".
סוד כמוס? לא ממש. ארבעה ימים בלבד לפני הטקסט של פישמן, פרסם גם הכתב הצבאי של "ידיעות", יוסי יהושוע, אייטם על המירוץ לרמטכ"לות. יהושוע העריך כי הסיכוי שגלנט יקבל את התפקיד קטן עד אפסי. "היריבות בין גלנט ליעלון מרה", ציין יהושוע. "ההערכה היא שיעלון רואה את גלנט, המזכיר הצבאי של אריאל שרון ז"ל וחבר ב'פורום החווה', כמי שגזל ממנו את השנה הרביעית כרמטכ"ל לפני ההתנתקות – והעביר את השרביט לדן חלוץ".
כדי לרדת עוד יותר לשורשי הכעס של שר הביטחון כלפי גלנט, אפשר פשוט לדפדף בספרו של יעלון, "דרך ארוכה קצרה", שיצא בשנת 2008 בהוצאת "ידיעות אחרונות". בספר מתאר יעלון את התנהלותו מול אריאל שרון בעניינו של גלנט במילים הבאות: "מעבר לשאלת ההתנתקות, היה נושא נוסף שהעכיר את היחסים בין ראש הממשלה לביני. כוונתי לניסיון של חבורת שרון להתערב בנעשה בצבא, בעיקר במינוי קצינים בכירים. דוגמה בולטת, אחת מני רבות: עלתה שאלת מינויו של מזכיר צבאי לראש הממשלה. כמקובל, הכנתי רשימה של מועמדים שחשבתי שהם ראויים ומתאימים לתפקיד. הגעתי איתה ועם תיקיהם האישיים של המועמדים לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. בפגישה נדונו כמה נושאים. בהגיע הדיון לנושא מינוי מזכיר צבאי לראש הממשלה, ביקש שרון לדעת מי המועמדים שאני ממליץ עליהם. הכנתי התייחסות מפורטת ל'תיק האישי' של כל אחד ואחד מהם. שרון רשם את חמשת השמות על פתק שאותו הכניס לכיסו, אמר שאין לו זמן לדון בעניין, ובזה תם הדיון. כעבור ימים אחדים אמר לי שר הביטחון, שאול מופז, ש'הם' אומרים שהרשימה שהצגתי לא באה בחשבון. 'הם' שואלים מדוע לא נכלל בה מועמד שישי מסוים. תגובתי הייתה חריפה. לא הבנתי מי זה 'הם'. יותר נכון – הבנתי, אבל לא הסכמתי להבין. לא הבנתי כיצד פוסלים רשימה שלמה מבלי לדון בה באופן מסודר. לא הבנתי כיצד לוקחים עניין מקצועי ביטחוני ממדרגה ראשונה והופכים אותו לעוד אחד מהנושאים שפורום החווה דן בהם ומנסה לנהל אותם. היה לי ברור מה עומד מאחורי הדברים: אלה שעמרי שרון היה חבר שלהם נשארו ברשימה, אלה שלא היו חברים של עמרי שרון נפסלו לחלוטין, ומישהו (קצין טוב אך לא בשל, לדעתי המקצועית, לתפקיד זה) שעמרי שרון הכיר מהשירות הצבאי, היה המועמד שאותו 'הם' רצו".
"מה ברור? מה שיוסי יהושוע כתב זו הערכה, זו לא ידיעה".
אבל גם יעלון עצמו מתייחס בספר שלו ליחסיו המורכבים עם גלנט.
"צריך להבין את המכלול: לבוגי ולגלנט יש היסטוריה צבאית משותפת. הם לחמו ביחד. הם לא אנשים זרים. אבל לא זו הייתה הביקורת שלי. הביקורת הייתה על חוסר השקיפות, שעליה דיבר גם מבקר המדינה. השאלה היא מהם השיקולים למינוי רמטכ"ל. בתפקידים ברמות האלה הציבור צריך להבין למה איש מסוים ראוי יותר מאיש אחר. זה הרי מינוי בכיר שלא צריך להיקבע לפי העדפות אישיות. לכן הדרישה בדו"ח מבקר המדינה הייתה לשקיפות, וששרי הקבינט יקבלו סטנוגרמות של השיחות עם המועמדים. פה בחלק מהמקרים אפילו אין רישום. שאלתי את בוגי בפגישה עם הכתבים כמה מועמדים יש לתפקיד הרמטכ"ל, והוא לא רצה לענות. מה, לא מגיע לציבור לדעת כמה מועמדים יש? איך הוא בוחר אותם? איזה קריטריונים יש לתפקיד הזה? זה אמור הרי להיות עניין מקצועי לגמרי. אבל אתה מחפש את הצד הפרסונלי".
מודה באשמה, ולכן אפרופו עניינים פרסונליים: יכול להיות שהרבית להחמיא לגלנט, ולמזער חלקים פחות נעימים בביוגרפיה שלו, בגלל קרבתך לסביבתו של אהוד ברק?
"מה פתאום? מה זה קשור? את אהוד ברק לא ראיתי כבר שנתיים. אתה לא מבין את זה? מישהו מנסה פה להכניס דברים לא לעניין. גלנט מועמד לגיטימי כמו כל אחד אחר. זה שבוגי לא רוצה אותו לא הופך אותו למועמד לא לגיטימי. אין לזה שום רלוונטיות. הרי אי אפשר בכלל לנהל ויכוח ציבורי על רקע כזה, כי על כל אחד אפשר להגיד שהוא בעד או נגד מישהו. מה זה השטויות האלה? מתי נתחיל לנהל פה שיחות אמיתיות ורציניות? חוץ מזה, כתבתי שאין סיכוי שגלנט ימונה אם יעלון יעמוד על שלו, וזה באמת מה שקרה. אני לא בעד גלנט, לא הייתי בעד גלנט אז, אני לא בעד אף אחד".
המשימה: לכידת חאלד משעל. התוצאה: עוד כישלון
באיזה חדר כושר נוהג להתאמן ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל? ולמה השאלה הזו צריכה להעסיק טור שנוי במחלוקת לענייני תקשורת, ולא למשל את אהוד יערי? תשמעו סיפורונצ'יק:
ביום שישי שעבר פרסם ליאור דיין ב"מעריב השבוע" כתבה נרחבת על ביקורו בדוחא, בירת קטאר. ארבעה ימים לפני הפרסום פצח העיתון בפרומו חסר תקדים. מדי יום הופיעה בעמוד השער תמונתו של דיין בקטאר, ולצידה הנרטיב שבאמצעותו בחר "מעריב השבוע" לקדם את הכתבה: "מיוחד: בחדר הכושר של חאלד משעל". אלמנט חדר הכושר של מנהיג החמאס זכה להבלטה גם על שערו של המוסף השבועי. "מיוחד למוסף: ליאור דיין מדווח מדוחא, בירת הטרור הנוצצת (וגם מסתנן למלון הפאר ולחדר הכושר של חאלד משעל)", נכתב בכותרת המשנה, מתחת לצילום לילי של דיין כשהוא מעשן נרגילה על רקע אורות מגדלי הבירה הקטארית.
והנה רשמיו של דיין, לאחר שתיאר כיצד התמקם במלון ריץ קרלטון, החביב על אנשי החמאס: "משעל עצמו התגורר במלון במשך תקופה ארוכה, כשעבר עם משפחתו לקטאר וחיפש מקום מגורים הולם לצרכיו. באותו הזמן, כך הבנתי מדמות בכירה המכירה את הנעשה בקטאר, משעל פיתח חיבה לחדר הכושר של המלון, והוא עדיין נוהג לפקוד אותו מדי יום". בהמשך תיאר דיין כיצד ארב למטרה: "נזכרתי שאני צריך להיות בחדר הכושר ולעמוד על המשמר לרגע שבו חאלד משעל ייכנס. אז אגש אליו בשם מדינת ישראל והתנועה הציונית לצלם סלפי. דור שלם דורש שלום – אאוט. דור שלם דורש סלפי – אין".
נחמד? בהחלט. אבל עכשיו, מה לעשות, נעבור לעובדות: בפברואר 2013, כשנה לאחר שמשעל עזב את סוריה והתמקם בקטאר, זכתה הצלמת האוסטרלית קיית גראג'תי, חברת מערכת "סידני מורנינג הראלד", להזדמנות נדירה, שסוכני המוסד היו שמחים לקבל גם הם: בילוי של יום במחיצתו של מנהיג החמאס. בין השאר, צילמה גראג'תי את משעל מתאמן בחדר כושר פרטי בביתו של חבר, כפי שנאמר במפורש בכיתוב תמונה המופיע כאן, באתר האינטרנט של העיתון האוסטרלי. לפני פחות מחודשיים הגדיל לעשות מגזין israeldefense כאשר ניתח מודיעינית את סדרת הצילומים הללו לטובת כל מי שיחפוץ אי פעם, בשעות הפנאי שלו, לנסות לחסל את משעל בשנית. "אחד מהאתרים האהובים על משעל הוא בית חברו (איראני כנראה), המתגורר בסמיכות, ומחזיק בביתו קומה העליונה המיועדת כולה לחדר כושר ולספורט הפנאי", נאמר באייטם.
בכתבתו של דיין במוסף "מעריב השבוע" הופיע צילום של משעל מחדר הכושר הפרטי של החבר, שנלקח מ"סידני מורנינג הראלד", ולצידה הסלפי של ליאור דיין מחדר הכושר של מלון ריץ קרלטון. בכיתוב התמונה המשותף נאמר: "משמאל: חאלד משעל עושה כושר. מימין: ליאור דיין בעקבותיו". בעקבותיו? אז זהו, שלא בדיוק. ולכן זה הזמן להרים טלפון לליאור דיין ולדרוש ממנו הסברים.
"איזה מחדל מודיעיני?".
אני חושש שארבת לחאלד משעל בחדר הכושר הלא נכון.
"באמת? מה החדר כושר הנכון?".
חדר הכושר הפרטי של חברו האיראני, כמובן. תגיד, לא נראה לך מביך שבחמש הזדמנויות שונות נכתב שהיית בחדר הכושר של חלאד משעל בזמן שהתמונות של הצלמת האוסטרלית מוכיחות שהוא נוהג להתאמן בכלל בחדר כושר אחר?
"חאלד משעל אוהב להתאמן אצל החבר שלו, אבל חוץ מזה הוא גם מתאמן בחדר הכושר של המלון".
איך אתה יודע?
"זה נודע לי במסגרת התחקיר שעשיתי, ממקור מאוד מאוד אמין".
אפשר לדעת מי המקור?
"אני לא יכול להגיד לך, אבל תדע לך יותר מזה: יש שני מלונות ריץ קרלטון בדוחא. חוץ מהמלון שהייתי בו, יש עוד אחד. אבל השני הוא יותר ריזורט. וגם כן, הייתי צריך לברר מה המלון הנכון. תראה, ברגע שמצליבים את התמונות של הצלמת האוסטרלית ושל אתר האינטרנט הנפלא של מלון ריץ קרלטון, אפשר לראות שזה לא אותו מקום. בדקתי את זה ברמת השקעים. ואמרתי את זה גם לעורך שלי. זה לא פרט שהסתרתי אותו. לכן ביררתי לעומק את נושא האימונים של חאלד משעל בחדר הכושר של המלון".
עם מי?
"עם בן אדם שהתגורר הרבה בדוחא והיה מקורב למשעל ולממשל שם, והוא באמת סמכות שיודעת".
תגיד, אם אנחנו כבר מדברים, קראתי בכתבה שטסת לדוחא בירת קטאר יחד עם חברך נמרוד ניר. זה נכון שהסתכסכתם במהלך הנסיעה ועבר ביניכם חתלתול שחור? מה הסיפור?
"אין סיפור, הייתה לנו שיחה נהדרת אתמול. היו לנו שיחות נהדרות ונפלאות מאז שחזרנו. חבל לי רק שלא היינו בקטאר יותר זמן. הכתבה הייתה הרבה יותר עשירה לו הייתי שם יותר זמן".
דברים שיישארו בחדר האח הגדול: עמוס רגב? הכי מוכשר. דב יודקובסקי? אגדה
איזו משתי הצפרדעים הבאות יעדיף לבלוע נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות"? האם סרט תיעודי בהשתתפות בת משפחה מדרגה ראשונה על רחוק משפחתו ושנוא נפשו דב יודקובסקי ז"ל, לשעבר העורך המיתולוגי של "ידיעות", ומי שנוני הצליח להדיח מתפקידו בדיוק החודש לפני 25 שנים? או שמא מחמאות חמות שהרעיפה בעלת מניות ב"ידיעות אחרונות" על ראשו של האויב מספר 1, עמוס רגב יבדל"א, עורך "ישראל היום", העיתון המתחרה? לצערו של מוזס, ההתלבטות נחסכה ממנו, לאחר שאחותו, ג'ודי שלום-ניר-מוזס, העניקה לעולם את שתי הצפרדעים גם יחד. וכעת, איך לא, לפרטים:
לפני ארבעה שבועות התראיינה שלום-ניר-מוזס בתכנית האירוח של איל קיציס. כשהגיעו לשלב השאלון, שבו התבקשה לבחור תשובה אחת מתוך שתיים אפשריות, שאל אותה קיציס אם היא מעדיפה את "ישראל היום" או את "הארץ". תשובתה של שלום-ניר-מוזס הייתה "הארץ", אלא שלמחרת היא חזרה בה. "האמת שמכל הריאיון אתמול הדבר היחיד שביאס אותי הייתה השאלה 'ישראל היום' או 'הארץ'", צייצה המרואיינת את חוויותיה. "עניתי 'ידיעות אחרונות', אבל קיציס, שביקש שאצמד לקונספט, בלבל אותי טיפה. ברור לגמרי שאיני מעדיפה את 'הארץ'. ועוד יותר ברור ומצער שבראש עיתון שהוא לא שלנו עומדים שניים מהאנשים הכי מוכשרים במקצוע הזה: עמוס רגב ובועז ביסמוט, בוגרי 'ידיעות'".
וכאילו לא די בציוץ הזה כדי לתדלק עוד קצת את היחסים המורכבים עם האח הגדול, כעבור שבועיים העלתה שלום-ניר-מוזס לחשבון האינסטגרם שלה תמונה שתחתיה כתבה: "עושים סרט על דב יודקובסקי, האיש והאגדה, עם אתי ליבר, הבת האגדתית, וגלעד טוקטלי, הבמאי השווה. מזל שאילנה דיין בפגרה". יודקובסקי, כפי שאולי זכור לקשישים מבין הקוראים המתמעטים של הטור, עבר לאחר הדחתו מ"ידיעות" לרחוב קרליבך, שם ערך את "מעריב" השנוא, עד שבעלי העיתון, רחוק משפחתו רוברט מקסוול, טבע במצולות בנסיבות מסתוריות. הוא נכנס מיידית לרשימה השחורה של "ידיעות", ונענש, בין השאר, בהימנעות ראשונית מדיווח על ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל, באזכור מינימלי של שמו וזכייתו בפרס רק למחרת, בהתכחשות מוחלטת לפועלו במוסף החגיגי של "ידיעות" שבו ציין העיתון 70 שנה לקיומו, ובסירובו של העיתון, לאחר מותו של יודקובסקי, לפרסם מודעת אבל שניסחו חבריו (מה שהוביל אותם לפרסם אותה לבסוף ב"הארץ").
"הוא לא אמר כלום, אבל עזוב: הדבר היותר דרמטי שעברתי עכשיו הוא שהייתי לראשונה בחיי בתוך בית 'מעריב'".
באמת?! זה גם רגע היסטורי של ממש וגם הצפרדע השלישית ברשימה. מה עשית שם?
"אביב, 'בית מעריב' זו טראומה. אבל לא יכולתי לא להיות שם. יש שם יריד מעצבי אופנה ישראלים ונורא ביקשו שאני אבוא כי אני מאוד מקדמת אופנה ישראלית ומקפידה ללבוש אופנה ישראלית בכל הופעה פומבית. תקשיב, אני בחיים לא הייתי בתוך הבניין הזה. אני רק הייתי יורקת פה בחוץ בכל פעם שעברתי ליד הבניין. לא הייתי מסוגלת להיכנס לתוכו גם כשזקי רכיב היה הבעלים".
ואיך היה?
"אני בדיוק יוצאת משם, תוך כדי שיחה איתך. הם ניסו להכניס אותי לחדר שהיה של זקי, ולא הייתי מסוגלת. נעשה לי רע. זה באמת רגע היסטורי. וטראומטי".
תגידי, אם לחזור לענייננו: משתמע מהציוץ שלך שהיית שמחה שעמוס רגב ובועז ביסמוט יחזרו לתפקידים בכירים ב"ידיעות"?
"כן, הייתי שמחה, כי שניהם אנשים מאוד מאוד מוכשרים".
גל אוחובסקי, עמית סגל וברק רביד VS קובי ניב
שבוע וחצי בלבד לאחר פרישתו של מורן שריר מתפקיד מבקר הטלוויזיה של "הארץ", נמשכת הרוטציה שבמסגרתה מדי יום ממלא את התפקיד כותב אחר. נכון לעכשיו, מסתמן כי קובי ניב מצליח, ללא מאמץ ניכר, להתברג לצמרת רשימת המבקרים השנואים על הברנז'ה. זה התחיל כאשר גל אוחובסקי תקף את ניב בדף הפייסבוק שלו, לאחר שזה קטל בטורו את הסדרה החדשה של שירלי מושיוף "איש חשוב מאוד", בכיכובו של יהודה לוי. השבוע הגיע תורם של עמית סגל, הכתב הפוליטי של חדשות ערוץ 2, ושל ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ" לומר במילים נחרצות מה הם חושבים על קובי ניב בכלל ועל כתיבתו בפרט.
ביום שני הקדיש ניב את טור הטלוויזיה לתת הייצוג של ערבים בקרב כתבי חדשות ערוץ 2 (ובכך העיר מרבצו גם את יעקב אחימאיר – הפרטים המלאים באייטם הבא). את הטור בחר ניב לפתוח דווקא בטיעון לפיו עם הצטרפותו של הכתב לענייני דתות, יאיר שרקי, למערכת חדשות 2, זוכים כעת "המתנחלים ובניהם והדתיים האידאולוגיים" לייצוג הולם וראוי. "בשעה טובה התחיל לשדר בחדשות ערוץ 2 כתב שמראהו דומה למראה של מי שמכונים 'נוער הגבעות', גם אחרי המייקאובר שעבר: הסרת המשקפיים, קיצוץ קל בפאות, אשכנוז המבטא וכולי", כתב.
קובי ניב, תרצה להגיב?
"לא".
תגיד, אם בסוף תזכה במשרת מבקר הטלוויזיה הקבוע של "הארץ", יש סיכוי שנקרא אי פעם ביקורת מושחזת על "מעושרות"?
"יאללה, שלום".
דברים בשם אומרם (1): אני רק שאלה
שלום. קראתי הבוקר את טור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ". הכותב היום הוא קובי ניב, הכותב גם טורי דעה פוליטיים בעיתון זה. בטור הביקורת היום, מותח ניב ביקורת על מערכות החדשות על כי הן לא מעסיקות, אלא באורח סמלי, עיתונאים ערביים. ניב מציין, ובצדק, כי האוכלוסייה הערבית בישראל היא כ-21 אחוז מכלל האוכלוסייה, כלומר כחמישית. אני רק שואל: האם עיתון "הארץ" (על שלוחותיו של בית הוצאה זה) מעסיק עיתונאים ערביים שהם כחמישית מקרב כלל עובדיו? אשמח לדעת מהו הנתון המדויק. תודה.
(יעקב אחימאיר בדף הפייסבוק שלו, 15.8.2014)
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, נמנע מלהשיב לשאלה מה שיעור העובדים הערביים בקבוצת "הארץ".
דברים בשם אומרם (2): אביב לביא VS "ישראל היום"
מתברר שלא רק בכל מה שנוגע לפוליטיקה אי אפשר לסמוך על מה שכתוב ב"ישראל היום". נתקלתי אתמול בכתבה שפורסמה שם, שקבעה שלהיות טבעוני זה נורא יקר. איך הם יודעים? עשו השוואה בין סל מוצרים "רגיל" לסל טבעוני. אבל מה לקחו בסל הטבעוני? כל מיני מוצרים מעובדים, תחליפי-כאילו שקנו בשופרסל, כמו ממרח טבעי בטעם מיונז (מה זה?), גבינה מגוררת טבעונית, מעדן סויה בטעם שוקולד, שוקו אורז וכו'. אז יש לי חדשות ל"ישראל היום": בשביל להיות טבעוני או צמחוני לא מוכרחים לחיות במציאות-תחליפית. כמובן, מי שרוצה יכול לקנות את המוצרים האלה, שהם מאוד מעובדים, לרוב פחות בריאים ובדרך כלל (לטעמי) לא טעימים. וכמובן שהם יקרים. אגב, אפשר גם לקנות ביסלי וקולה (זה גם טבעוני) ולטעון שאוכל טבעוני הוא יקר.
בניגוד ל"ישראל היום", אין לי תשובה חד משמעית מה עולה יותר – אוכל "רגיל" או אוכל טבעוני, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שבכלל יש תשובה כזו. יש משפחות אוכלות-כל שמוציאות סכומי עתק על אוכל, ויש משפחות שקונות במחירי רצפה. כך גם אצל הצמחונים או הטבעונים. אבל לפחות רוב הטבעונים שאני מכיר, לא חיים על תחליפים אלא על חומרי גלם בסיסיים (שאפשר לעשות איתם נפלאות במטבח): פירות, ירקות, אגוזים, קטניות, דגנים מלאים, טחינה וכו'. אם תשימו את כל אלה בצד אחד של הטבלה (ולא שאני מרוצה ממחירי הפירות, כן?), ובצד השני בשרים, מוצרי חלב וג'אנק פוד לסוגיו (ברשימה ה"רגילה" של "ישראל היום" לא היה בשר. פלא שזה יצא זול?) תקבלו מושג הרבה יותר ריאלי על המחיר של שתי החלופות".
(אביב לביא בדף הפייסבוק שלו, 15.9.2014)
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
איפה הקרדיט: עלילות שגריר ניו זילנד בישראל
הפרסום: בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, פרסם ביום רביעי שעבר ידיעה בולטת במיוחד, בגודל עמוד (למעלה). הסיפור בקצרה: נשיא המדינה, רובי ריבלין, זועם על משרד החוץ משום שיצר משבר ביחסים עם ממשלת ניו זילנד. המשבר נולד בעקבות סירובו של משרד החוץ הישראלי לאפשר לשגריר הניו זילנדי החדש להגיש את כתב האמנה שלו לנשיא, בנימוק שהוא מייצג את ארצו גם מול ישראל וגם מול הרשות הפלסטינית. בסוף האייטם ציין ברנע כי "הידיעה על החרמת השגריר סוקרה בהרחבה בניו זילנד".
המקור: יומיים לפני ברנע, ביום שני שעבר, פרסם לראשונה הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, את הכותרת "תקרית דיפלומטית עם ניו זילנד: משרד החוץ מסרב לשגריר משותף עם הרשות" (למטה). עוד באותו יום סוקר הסיפור במגוון כלי תקשורת בניו זילנד, שהעניקו קרדיט ל"הארץ", ובאחת מתחנות הרדיו שם אף רואיין רביד בנושא. האייטם ב"ידיעות" אמנם חידש בכך שהביא את תגובתו של ריבלין לפארסה המתחוללת במשרד החוץ. אולם כאשר ברנע הזכיר את הסיקור הנרחב לו זכתה הפרשה (שחשף רביד) מעבר לים, הוא לא נתן קרדיט לקולגה מ"הארץ".
נחום ברנע סירב להגיב.
נא לשלוף פריסקופ
"עכשיו כבר מותר לספר: הצוללת אח"י תנין עושה את דרכה מגרמניה לחופי ישראל". במילים הללו בחר "ידיעות אחרונות" לפתוח כיתוב תמונה שפורסם ביום רביעי שעבר. אלא שהפתיחה השושואיסטית, שנחזית לגילוי ראשוני, הייתה טיפ'לה מיותרת, כפי שגילה אתר "פרספקטיבה" בדף הפייסבוק שלו. חמישה ימים תמימים לפני הפרסום ב"ידיעות" דיווחו ynet, "וואלה!", חדשות 2, מגזין israeldefence, אתר "חרדים 10" והרדיו החרדי "קול ברמה" בדיוק על אותה צוללת שעושה את דרכה לישראל.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
מי מגלם באישיותו הייחודית גם את ההון, גם את השלטון וגם את העיתון? (אבל יש לו חברים ברחוב שוקן)
של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם? שקעתי לי במחשבות פילוסופיות רדודות בעודי מדווש במרץ לדירתי בדרום חולון. אבל לפני שמצאתי תשובה הולמת לשאלותיי המיותרות צלצל הסלולרי. על הקו היה הקונספירטור.
"כל הכבוד, הורביץ", הוא פתח בחגיגיות.
"על מה?", שאלתי בהתרגשות.
"על זה ששרדת עם הטור שלך עוד שבוע", הוא המשיך. "הישג מרשים, בעיקר לאור העובדה שהבוסים ב-mako כבר שלחו רמז עבה בנוגע לעתיד הקודר שלך, כשלא היו מוכנים להקצות לך אפילו חדר קטנטן אחד בשביל קלסרי העיתונים שלך".
"זה היה תקף לשבוע שעבר", עדכנתי אותו. "השבוע אני שמח לבשר שהמגעים מול הבוסים נושאים פירות מסוימים, ולא מן הנמנע שייתכן שאולי תתרחש בקרוב פריצת דרך ממשית ויימצא פתרון אחסון יעיל ומוצלח לשניים מתוך 48 הקלסרים שמוטלים כעת על רצפת החדר הצפוף שלי, כפי שתוכל להיווכח במו עיניך".
"אתה פתטי, הורביץ", הפטיר הקונספירטור. "עוד לא הבנת שאין בך חפץ?".
"יש בי חפץ", התעקשתי.
"חפץ אולי כן, צביקה חפץ ממש לא", התעקש הקונספירטור. "אחרת איך תסביר שכל העולם ואשתו בילו בחמישי שעבר בחתונה הנוצצת של ליש ואוליבר ב'בית על הים' ביפו ורק אתה לא היית שם? הנה, שולח לך צילום של ההזמנה".
"מי זאת ליש ומי זה אוליבר?", גירדתי בראשי.
"ואתה עוד קורא לעצמך בעל טור תקשורת", נחר הקונספירטור בבוז. "ליש היא כמובן הבת המקסימה של סיגליה, אשתו השנייה של צביקה".
"איזה צביקה?", שאלתי. "המוציא לאור? איש העסקים? השגריר?".
"כמובן שכל התשובות נכונות", ענה הקונספירטור. "בדיוק בגלל שצביקה משלב באישיותו הייחודית גם את ההון, גם את השלטון וגם את העיתון, כל מישהו שהוא משהו הגיע לעשות כבוד לאוליבר וליש".
"מי למשל?", התעניינתי.
"מי לא?", החזיר הקונספירטור בשאלה. "למשל גאולה וגדעון".
"יכול להיות שזה קשור לפרישה הדרמטית?", נדרכתי. "בגלל זה איילה ושי לא הגיעו?".
"אני מנוע מלהכחיש", אמר הקונספירטור, "אבל תשמח לשמוע שפגשתי אחרי החופה גם את גם ג'ודי וסטיב וגם את שלומית וגלעד".
"ומי עוד?", הסתקרנתי.
"גוסינסקי, קפלינסקי, זבלדוביץ' ואברמוביץ'", ירה הקונספירטור.
"זה בכוונה היה בחרוזים?", התעניינתי.
"בהחלט", הטעים הקונספירטור. "אמנון, אגב, ממש לא היה העיתונאי היחיד מחברת החדשות שבא לחתונה. גם הסמנכ"ל הבכיר חיליק הפגין נוכחות וכמובן שגם יונית, שהגיעה עם עידו".
"איך יונית קשורה לצביקה?", הרמתי גבה.
"מה זאת אומרת?", השתומם הקונספירטור. "צביקה הוא אדם מאוד ידידותי ולכן יונית מיודדת איתו כבר יותר מעשר שנים, עוד מהתקופה שבה חברה הקרוב חיליק היה סגן עורך 'מעריב' וצביקה היה האיש החזק בדירקטוריון. אבל אתה יודע מה מוזר כאן, הורביץ?".
"מה מוזר כאן?", שאלתי בחשש.
"גם אתה עבדת פעם ב'מעריב'", אמר הקונספירטור. "אז איך זה שצביקה לא הזמין אותך?".
"אין לי מושג", הודיתי. "אולי זה סתם צירוף מקרים? אולי הוא פשוט לא זוכר אותי?".
"אין סיכוי, צביקה זוכר את כולם", פסק הקונספירטור. "למה שלא תרים אליו טלפון ותשאל איך שכחו אותך בבית. טיפ טיפה עבודה עיתונאית עוד לא הרגה אף אחד, נכון?".
"לא הייתי מטריח את צביקה בזוטות מעין אלה", אמרתי, "הוא בטח עסוק עד מעל לראש בשליחותו הדיפלומטית החשובה בווינה".
"יאללה, הורביץ, תפסיק להשתפן וטלפן לצביקה. אני מחכה לעדכונים", האיץ בי הקונספירטור. "אחרי שתבדוק אם הוא זוכר אותך, תעשה לי טובה ותברר בשבילי איך זה שעמרי לא הגיע לחתונה".
"למה זה כל כך חשוב?", התעניינתי.
"כי לפני 13 שנים צביקה היה עד כדי כך קרוב לעמרי, שהוא אפילו השאיל לו את האופנוע הסופר-יוקרתי שלו, עד שבחדשות 2 גילו את הסיפורונצ'יק הזה ועשו ממנו צימעס", אמר הקונספירטור וטרק.
לא הייתה ברירה. הרמתי טלפון וחייגתי למספר המקומבן.
שלום צביקה.
"מי זה?".
קודם כל מזל טוב. שנית, רציתי לשאול איך זה שלא הזמנת אותי לחתונה?
"אם אני רק אדע עם מי אני מדבר יהיה לי הרבה יותר קל".
מה זאת אומרת עם מי אתה מדבר? עם אביב כמובן.
"אביב איזה?".
איזה אביב אתה כבר מכיר?
"נו, נו, קדימה. מי זה?".
אביב הורביץ מ"מי נגד מי". תגיד, איך התחילה החברות שלך עם יונית לוי?
"מה היית רוצה לשמוע?".
את הסיפור האמיתי והמלא, וגם מי עוד הגיע לחתונה. אגב, גם אני הייתי לפני עשר שנים ב"מעריב". זוכר אותי?
"אני זוכר, כן".
נניח. בוא נתמקד בחברות בינך לבין יונית.
"אני לא מגיב על אירועים פרטיים של הילדים שלי".
חבל. ואיך זה שעמרי לא הגיע לחתונה?
"תראה, אם אתה רוצה לערוך את החתונה – תערוך את החתונה. אם אתה רוצה לברר עליה עוד פרטים, אתה מוזמן לנסות אצל הילדים".
חזרתי לקונספירטור בידיים ריקות. "כרגיל אצלך, הורביץ, יבול דל ביותר", הוא החמיא בחום. "מזל שהערכתי מראש שלא אוכל לסמוך עליך ולכן צפיתי מקרוב ברגעי השיא של האירוע הנוצץ, כשאברום חיתן את ליש ואוליבר וכשארקדי שר להם בלהט עגמומי".
"ארקדי גאידמק?", שאלתי, "לא ידעתי שהוא התחיל להופיע".
"ארקדי דוכין", רטן הקנספירטור. "כשהוא ביצע מכל הלב את הנאמבר הרומנטי יכולת לראות איך מיטב הכרישים מנסים להסוות את התרגשותם, וזה כולל כמובן את פיני, יוחנן, גיל, שמעון, אלכס, זאב, גבי, שילה, ברק, איתן, עמוס, נוחי...".
"רגע, רגע, רגע", עצרתי אותו בבהילות. "תחזור בבקשה שוב על שלושת השמות האחרונים?".
"איתן, עמוס ונוחי", חזר הקונספירטור על השמות. "עמוס, אגב, הסתודד ממושכות עם גדעון של גאולה, אבל למרות שצביקה ביקש מראש להושיב אותי באותו שולחן יחד איתם, היה קצת רעש מהמוסיקה ולא הצלחתי לשמוע האם השם של גידי עלה בשיחה. למה אתה שואל? מה בדיוק הבעיה עם איתן, עמוס ונוחי?".
"סתם", הרהרתי בקול רם. "נראה לי מוזר".
"מה נראה לך מוזר?", התעניין הקונספירטור.
"לא יודע", אמרתי, "נזכרתי איך בדיוק לפני שלוש שנים נוחי חיתן את רונה בחוות רונית, וגם אז כמובן הגיעו לחתונה טייקונים, עיתונאים ופוליטיקאים".
"יש במקרה איזו פואנטה קטנה בסוף הזיכרונות המשעממים שלך?", שאל הקונספירטור בקוצר רוח.
"אני מקווה שכן", אמרתי. "גם החתונה של רונה, ממש כמו החתונה של ליש, נערכה ביום חמישי בערב, אבל אז 'דה מרקר' קלקל לנוחי את השמחה כשהציב בחוץ פפראצי ופרסם עוד באותו לילה כתבה נרחבת עם הכותרת 'הון-שלטון-עיתון: כל הריכוזיות בחתונה אחת'. לכן טיפ טיפה מוזר לי שעל החתונה של צביקה, שגם בה היו הון, שלטון ועיתון, אי אפשר היה למצוא השבוע אפילו מילה אחת לרפואה ב'דה מרקר'. יכול להיות שזה בגלל שנוחי היה שנוא נפשו של 'דה מרקר' וצביקה לא? או שאולי זה בגלל שעמוס היה מאוד מיודד עם צביקה ואפילו נפגש איתו בזמנו לדיבור צפוף על יחסי 'הארץ' ו'מעריב', מאחורי גבו של עופר?".
"חס וחלילה, הורביץ", התחלחל הקונספירטור. "איך אתה מדבר? נכון שיש פער מסוים בין ההתעסקות האובססיבית של 'דה מרקר' בחתונה של נוחי, לבין ההתעלמות המופגנת ב'דה מרקר' מהחתונה של צביקה, אבל אין ספק שיש לה הסבר ממצה ופשוט".
"איזה הסבר?", שאלתי.
"צביעות", אמר הקונספירטור.
"צביעות?!", חזרתי אחריו בפליאה.
"כן", אמר הקונספירטור בתמציתיות.
"אני מתקשה להאמין", היססתי. "צביעות היא משהו שממש, אבל ממש, לא מאפיין את הרולניקים האמיצים. יכול להיות שמדובר בכלל בסוג של צירוף מקרים?".
"נמאס ממך, הורביץ", סינן הקונספירטור לפני שטרק, "כבר התלבטתי אם לבקש מאיתי או אורי שיפתרו לך את בעיית איחסון הקלסרים, אבל אם אתה מתעקש להמשיך עם צירופי המקרים העבשים, אתה יכול לשכוח מזה".
ואם כבר שכחה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".